תמצית הפרקים הקודמים: לפני שפרץ כל ה"עמוד-ענן" הזה, היינו בעניין הציפורים והעצים.
סיפרתי שאני מתגעגע אל הספר שהיה זכור לי מילדותי ולא הצלחתי למצוא עותק שלו, שיזכיר לי למה אני מתגעגע. אני מתכוון ל"יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה (הפסיק בשם הספר הוא במקור, לא כל כך ברור למה?) עם ציוריו היפים של צבי לבני.
כזכור, למי שעוקב, נחלצה נ', שכנתי שמעבר לדשא (בצד השני, לא הצד של הקסאם) ומסרה לי לסריקה את הספר הזה שבמקרה (או לא) נמצא בידיה. העליתי אז שתי תמונות, את הירגזי ואדום החזה עם הזית והאקליפטוס.
ציורים של צבי לבני מהספר "יפה את ארצנו", הוצאת יבנה, מהדורה רביעית, 1960: נחליאלי ולופית ותור
עכשיו כשאנשי המילואים עוזבים את המועצה האזורית שלנו המופגזת, הגיע תורו של הנחליאלי וקול התור, אולי, נשמע באזורנו. לכבוד סוף השבוע בחרתי לדבר פחות ולתת לציורים היפים של צבי לבני – שהיו זכורים לי מילדותי ושלא ראיתי אותם עשרות שנים – לדבר בעד עצמם. אני רוצה לקוות שיש עוד רבים שהציורים הצבעוניים והתמימים האלה עושים להם משהו בלב. ואולי גם אנשים צעירים יותר יתחברו לתמימות הזאת עם אהבת הארץ והטבע שלה, שאולי עוד לא נעלמה לגמרי.
"יפה את, ארצנו" – ועכשיו (לראשונה בבלוג הזה, ואולי גם בגוגל) תוכלו לראות את כל הציורים היפים (שאפשר להגדיל בלחיצה ולהתבונן בכל עלה או פרח או נוצה). ותודה לנחליאלי, לחלזון, לדוכיפת, לכלנית ואפילו לעולש הכחול! (וגם, כמובן, לנ', משאילת הספר).
ולכל התושבים והחיילים – שתהיה שבת שלום. (ותמשיכו לקרוא בין הציורים – יש שם פרטים נוספים)
לא רק ציפורים ופרחים יש בספר. גם לחיפושית-פרעה החביבה נמצא מקום ואפילו לקיפוד ולדורבן!
הנה תקציר קטן של סיפור חיי מחבר הספר, הסופר והמחנך אליעזר שמאלי כפי שהוא מופיע בוויקיפדיה (תוכלו לקרוא כאן פרטים נוספים):
אליעזר שמאלי נולד בשנת 1901 בעיירה רוז'ישץ' בפלך ווהלין שברוסיה (כיום באוקראינה). בגיל 11 התחיל לכתוב שירים וסיפורים, ובגיל 16 יצא ללמוד בישיבת אודסה. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל ולמד הוראה בבית המדרש למורים העברי בירושלים. החל משנת 1923 לימד בבתי ספר שונים של זרם העובדים ברחבי הארץ, בכפר יחזקאל, בכפר גלעדי כפר מלל ועוד. היה ממקימי בית החינוך לילדי עובדים בתל אביב שנוסד בשנת 1924 על ידי ההסתדרות הכללית, וביקש לחנך את הנוער העירוני לאהבת האדמה וחיי החקלאות.
בבית החינוך היה שמאלי מחנכו של יצחק רבין הנער. יצחק רבין כתב עליו לימים:
"הבית השני שלי היה דומני, בית החינוך. בעיקר השפיעה עלי דמותו של אותו מורה ומחנך, שלימד אותי מכיתה ד' ועד כיתה ז' הוא אליעזר שמאלי, שהצליח להטביע בי את התחושה לנוף הארץ, לטבע, לחיי החקלאות ולחיי החברה".
לימים כשהפך לסופר פרסם שמאלי בשנת 1936 את ספרו "בני היורה" המתאר שנה בחיי כיתה זאת. הספר נחשב כספר שתיאר את רקע גידולם של הנערים שהפכו בתש"ח ללוחמי מלחמת העצמאות.
הספר הוא ספר סיפורים לילדים כשהטבע הארצישראלי הוא הנושא המרכזי שלהם. נביא סיפור אחד לדוגמא: "אורחי הרימון", סיפור על תור שבא לשכון בין ענפי עץ הרימון שליד ביתו של הסופר. מי שיתפנה לקרוא יראה הקבלה מסוימת לסיפורו של המחבר (הבלוגר) בנושא הציפורים והתור שמעיר אותו כל בוקר (או להיפך), רק על נושא איפיון קולו של התור אין הסכמה בין שני המחברים, אולי בגלל פער הדורות. ובסיפור עצמו יש רמזים תנ"כיים (אולי, אני לא בטוח שזו הייתה כוונת הסופר) על נדידת בני ישראל (והתור) ממצרים למולדתם. כנסו כנסו (כלומר, תלחצו להגדלה).
ולסיום אוסיף, כהתייחסות אחרונה ל"עמוד-ענן", שתי תמונות שצילמתי אתמול לפנות ערב, המלמדות כמה מהר "חוזרים החיים למסלולם" בכפר שלנו. בתמונה אחת נראה טרקטור חורש בשדה שמאחורי "העץ הפצוע, נפגע הקסאם" ובשנייה – החתולה שלנו שמוצאת בבור הקסאם בדשא מקום למשחק. אנחנו קוראים לה "החתול", למרות ששמה בתעודות הוא בכלל רנין, שם ערבי(!?) על שמה של "כוכבת" ריאליטי שנשכחה כבר מזמן (הכוכבת, לא החתול/ה). שרק יהיה הים (והשדה) שקט.
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
ורק עכשיו אתה מגלה לנו שיש לך חתולה?!
אגב, איפה לעזאזל היו ארנבות בטבע בארץ? חשבתי שהארנבים הם מאירופה.
מה? שכחתי לספר עליה? טוב, היא וקודמותיה עוד יקבלו (אולי) פוסט מיוחד. האחרונה הנוכחית, "החתול" (רנין כשמה בתעודות-החתול של הווטרינר) היא משהו מיוחד, כמו הקודמות. היא אימצה אותנו בתור גורה שנעזבה וסיפורה באמת מרגש, את מי ששפמים של חתולות עושים לו את זה.
ארנבת מצויה יש ויש בטבע, לדעתי (ואולי אני טועה). ויש להן באמת אוזניים ארוכות. כמובן שהן לא ורודות, כמו הארנבת של הספר הזה, אלא בצבעי השדה. ושפנים, כידוע, זה משהו אחר לגמרי, הקרוב משפחתית לפילים דווקא.
הצייר, ליבני, לא הקפיד מדי על האיפיון הבוטני והזואולוגי של המודלים שלו. הצבי לקוח מאירופה, לדגים יש רק סוג אחד בעולם וכך גם הנחש (ציפעוני). גם הלטאה אינה מזכירה חרדונים שהצייר בטח הכיר.
יש בספר הזה את האיכויות שהפכו אמנים ל"אמנים נאיביים" איכות טכנית טובה (יחסית לצורך) עם הסתכלות באמת תמימה שאינה מרגישה בסתירה שבהבחנה בין נחליאלי בין הציפורים לבין "דג" כשם גנרי.
מקסים.
פייר, גמני התגעגעתי לזה.
כיף לפגוש חברי ילדות ישנים, כאלה שישבו איתך על הסיר בפעוטון, וישנו במיטה לידך, בחדר ג', בגן א', בקיבוץ ב'.
שששבת שששלום וחזל"ש נעימה.
מתי הספקת לסרוק את כל התמונות היפות האלה (במילים אחרות: איך עשית זה?)
יפה אתה, הבלוג
תודה יגאל 🙂
אמנון גרוף.
אמנון, אין בעד מה. התודות מגיעות לצייר לבני ולנ׳ שהשאילה לי את הספר שלה לסריקה.