האדם המודרני אוהב למדוד. אבינו הקדמון הצייד-לקט לא מדד שום דבר. כשהיה חסר לו מזון, הוא הלך לחפש במקום אחר. כמה הלך? זה לא היה חשוב לאף אחד, וגם לא באיזו מהירות ובכמה מעלות בצל (אולי אפילו עוד לא היה צל).
אנחנו אוהבים למדוד: מטראז', קילומטראז', צלסיוס ופרנהייט, קילומטרים ומיילים, קילוגרמים וליטראות, רגל ואמה, גובה והיקף חזה, לחץ דם וקצב לב ומה לא? הבעיה מתחילה כשצריך להתחיל לתאם בין כל הסרגלים השונים של התרבויות השונות: מייל=1609.344 מטרים (וזה רק מייל בינלאומי. יש גם מייל אמריקאי, מייל גיאוגרפי ואפילו מייל ימי). 1 פאונד=0.45 ק"ג והוא בעצם ליברה (שהיא גם ליטרה). הרבה אנשים מתפרנסים רק מטבלאות ההמרה המורכבות האלה.
הסוגיה נהיית עוד מורכבת יותר כשבתרבויות מסוימות (למשל זו שלנו) גם מטר איננו בדיוק מטר, ו-90 מעלות זו המלצה בלבד. בנושא זה של תורת "המידות הטובות" עוסקת הגלויה "בלטה 20×20" שהודפסה ב-1985, ומאז נתתי אותה לרבים מחברי לעבודה, כל פעם שעלתה שאלת הדיוק בעבודה מסוימת (או ליתר דיוק, שאלת האי-דיוק), המאפיינת את התרבות שלנו.
אצלנו כל סנטימטר הוא בערך 10 מילימטר. פחות-או-יותר זו מילת המפתח. ואל תתפסו אותנו במילה. בלטת הריצוף הסטנדרטית, הייתה פעם – לפני עידן הגרניט-פורצלן והקרמיקה – יחידת מידה של 20 סנטימטר, וחמש בלטות היו תמיד מטר. כמובן שלא חייבים להתקטנן ולהקפיד, כמו באירופה.
יתכן שהיינו מרגישים קצת פרובינציאליים, אם לא היינו מאמינים שבזכות האי-דיוק הזה שלנו – ואחיו לאותה תפיסה: האילתור הישראלי המפורסם – הצלחנו לצאת איכשהו, בתחבולות ובהתחכמויות, ממצבים שאחרים, אירופאיים ואמריקאיים יותר, אפילו לא היו מעזים להיכנס אליהם.
זוהי, בקצרה, תורת המידות הישראלית. אולי היינו עוד מרחיבים בנושא, אם היו לנו עוד כמה סנטימטרים, או מגה-בייטים.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
המחקרים האחרונים אכן תומכים בטענה שהצל הומצא רק לאחר המהפיכה החקלאית, ביחד עם הקוואדרט.
אין לי צל של ספק. להתראות בדיון הבוקר?