לא הייתי עם חיים חפר, שהובא אתמול למנוחות (הוא לא רצה שיגידו שהלך לעולמו) בפלמ"ח ובצ'יזבטרון. וגם הוא לא היה איתי בשריון של אחרי מלחמת ששת הימים וביום כיפור ההוא ב-73. בעצם המשפט האחרון לא לגמרי נכון. הוא היה תמיד איתנו, בני הדור שאחרי הפלמ"ח. כולם כבר כתבו איך היה הסיסמוגרף והפסקול של ראשית ימי המדינה. (חיים גורי, חיים טופול, אריאנה מלמד, נחום ברנע וכל האחרים). וגם אנחנו "לא נפסיק לשיר" את שבחי פזמוניו ושיריו.
"כאן במקום שעות דרכנו… החיילים הולכים-הולכים בדרך, שמאל-ימין…" (שיר אהבה חיילי) היה המנון פלוגת הטירונים שלנו בחסה. "השריונים יצאו בחריקת שרשרת" ליווה אותנו בכל יציאה למסלול צוות או מחלקה בצאלים, וגם למקומות יותר קשים. "לילה בדרום, ליד הטנק האפלולי" התנגן בחניוני הלילה ברמת הגולן במלחמת לבנון (הראשונה), בציפייה הדרוכה לפתיחת חזית גם עם סוריה.
וגם כשהבטיח ש"זו תהיה המלחמה האחרונה" – רצינו להאמין לו.
"היו זמנים", על המשלט לא יושבת עיר, אלא קיבוץ פורח, שבדרך המשובשת על ידו, בשלהי מלחמת השחרור, עלה על מוקש הרכב של הצ'יזבטרון-שלו, אחרי הופעה בנחביר, וחלק מחברי הלהקה וחברי הקיבוץ נפצעו.
והיום, כשכל אחד מספר מי היה "חיים חפר" שלו, נוסיף גם אנחנו (הדיבור בגוף ראשון רבים שיוצא לי הרבה פעמים הוא שריד למורשת הדור ההוא, שידע לשיר רק על "יצאנו אט" ולא על "יצאתי לטייל") קיסם למדורת השבט. אני יודע, היא כבר מזמן התפצלה לעשרות מדורות ושריפות פנימיות, אבל ביום כזה אפשר עדיין להזכיר את אשליית היחד והתקווה לשלום (שתיהן כבר לא כל כך באופנה היום). "הן אפשר, הן אפשר שיהיה זה פשוט כבר מחר…"
ומכיוון שלכל אחד יש את הזווית הקטנה שלו במדורה שהדליק והזין חיים חפר – לא נסיים בלי להוסיף את "ילקוט הכזבים" שהדפסנו אצלנו, בדפוס בארי ב-1956, וכלל כותרות בכתב רש"י, שהיה לי קשה מאד לפענח כילד (ראו, אם תלחצו להגדלה, את הצ'יזבט הקלאסי על "האופי של מרדוך" והלוקס), ואיורים מסוגננים בחיתוכי עץ של ז'אן דוד. וגם את "תחמושת קלה" שנשאר מחדר ההורים, עם האיורים הקוויים הנהדרים והטיפוגרפיה הרעננה של אריה נבון. שניהם, כמובן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. (אפילו שמה של ההוצאה הזו מחזיר אותנו לשנות ה-50 עם כל הנוסטלגיה הביבליוגרפית הזאת). כדי לראות פרטים – לחצו להגדלה.
ובסוף בסוף, זווית לגמרי אישית – "הקיפוד ברל'ה מבית ברל (בארי)" שיצא לדרכו בסדרת הקומיקס, המקומית מאד, בשבועון הפנימי שלנו "כאן" ופיזם, איך לא, זמר קיפודי עממי (מילים: חיים חפר).
נוח בשלום, חיים. החיילים, האוהבים והקיפודים של כל הזמנים, מלווים אותך.
קווים ונקודות 
פוסט מרגש.
הגוף ראשון רבים מתאים כאן במיוחד, למרות ואולי דווקא בגלל כל מה שיצא מזמן מהאופנה: היחד שהפך לאשלייה ולזיכרון נוסטלגי, והתקווה לשלום – שמתגלמת כיום בהמתנה ל(עוד)מלחמה…
תודה. אחרי שהעליתי את הפוסט שהתאים למה שאני חשתי, ראיתי שהיו גם אחרים שחושבים בכיוון אחר לגמרי. בארץ האמורי, בלוג מוביל (לפי הרייטינג) של דוקטורנטים יוצאי "הארץ" (ואולי גם יוצאי הארץ) בחרו להתחשבן עם חפר גם ביום מותו, תחת הכותרת "ממציא הטמטום".
לעומתם, בבלוג של איתי ורד מערוץ 1 (איך לא?) דווקא נשמעה נימה אוהדת לרוח הפלמ"ח שנעלמת.
הרוח הזאת, שעבורנו היא הרוח הנושבת בדרכי אבק, בשביל הרבה אחרים – היא רוח רעה. אין מה לעשות, אי אפשר להילחם בטחנות רוח.