סיפור לפני כיפור.
זהו סיפור על כסא-נוח אחד עם מסמרים (ואולי גם על ארץ אחת עם שפם).
פעם, מזמן, הייתי סטודנט בבצלאל במחלקה לעיצוב גרפי (שהיום, בנוסח המודרני, היא המחלקה לתקשורת חזותית, ובתקופה הפרה-היסטורית הייתה הכיתה לגרפיקה שימושית). בשנה האחרונה ללימודים קיבלנו מראש המחלקה, פרופ' ירום ורדימון פרויקט לעיצוב: ישראל 1980(!).
הכותרת הייתה מאד כוללת. כל סטודנט יכול היה להתבטא באיזו צורה שבחר ולבחור כל מדיום שרצה (למרות שלדעתי, אז עוד לא הומצא המדיום בכלל).
אני בחרתי לעשות כסא. לקחתי את הכסא-נוח הישן שהיה מוטל מקופל ונטוש בגינה של הורי, צבעתי אותו, ניסרתי לו כמושב, דיקטים בעובי 10 מ"מ בתבנית ארץ מולדתי. את הצללית-המפה-המושב הזה ריפדתי בספוג. אחר כך ציפיתי אותו בבד שגזרתי לפי צבעי המפה הפיזית של ישראל באטלס ברוור הישן – בירוק (בעיקר בשפלת החוף ובעמקים), בחום בהיר וחום כהה (בהרים ובשומרון), ובנגב ובערבה – 42º. אשתי היקרה תפרה את הריפוד במקצועיות והקפדה וכך נוצר כסא-נוח די נוח. לכן לקחתי חבילת מסמרי ברזל של 10 ס"מ מהנגריה שלנו ודפקתי אותם – עשרות, אולי מאות – ביהודה ושומרון, ברצועת עזה ובגולן.
הסימבוליקה לא הייתה עדינה במיוחד – נוצר כסא מפתה מאד לישיבה (בעיקר באזור המרכז ובשרון), ואם זאת. כשהוצג בתערוכת הבוגרים בסוף השנה, המבקרים שהתפתו לרגע לשבת עליו לנוח (בכל אופן, כסא-נוח!) התקשו מאד. המסמרים הטרידו אותם באזור הישיבה שבמרכז (בין יהודה ועזה) ומשענת הראש שבגולן דקרה אותם בעורף – ומי שרצה לעקור אותם התקשה (מסמרי 10, כבר ציינתי!).
העבודה זכתה לשבחים מסוימים, אבל לדאבוני לא הייתי מתעד קפדן (אז עוד לא היה לי בלוג, וגם לא מצלמה דיגיטלית או סמארטפון [שגם עכשיו עוד אין לי, למרבה הבושה]). הכסא עוד נסע לכמה תערוכות בארץ ובעולם ואחר כך עבר לחדר המורים בבניין בצלאל הישן. יום אחד סיפר לי אילן, חברי הטוב מתקופת הלימודים, שלימד באותה תקופה במחלקה (לתקשורת חזותית!), שהכסא מוטל מקופל, מבויש ושבור בחצר האקדמיה שבבניין הישן. לא היה לי כוח לנסוע לירושלים, וגם לא היה לי מקום בבית לשים אותו – וכך קרה שהכסא שעליו הייתה גאוותי (עדיין!) נעלם מהעולם, כדרכם של כסאות (ואולי גם דברים אחרים) שליוצריהם לא ממש איכפת מהם.
כסא-נוח-ישראל (אם תגדילו אולי תוכלו – במשקפת 8×30 – לראות את המסמרים)
זהו. זה סיפור עצוב, אין לו (בינתיים) סוף טוב. המשל העולה ממנו הוא אולי לא מתוחכם במיוחד, ולי נשארה רק תמונת פולארויד מטושטשת במקצת, שהשכיל אילן לצלם, מתוך חברות טובה ותחושת תיעוד היסטורי. ועוד דף מצהיב מג'רוזלם פוסט שסיקר את התערוכה ההיא.
זה סוף הסיפור (בינתיים?) של הכסא-נוח-ארץ שלי. מי שיודע דבר על מקום הימצאו, או לפחות תמונה או שקופית שלו, יכול לכתוב לי כאן ב"תגובות". ואולי הסיפור לא ממש עצוב: את הכסא עוד נוכל לשחזר מהדנ"א שבתמונה (כמו את הממותות בסיביר) והארץ? והמסמרים? מה יהיה איתם?
_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן
זה סיפור באמת עצוב, הנמשל זועק מבין השורות, קשה מאוד לפספס אותו.
ומהו מוסר ההשכל, עכשיו שנפלנו לכבדות שכזאת ערב יום כיפור התשע"ג?
כל אחד ודאי ייקח מזה לקח אחר, במישור האישי עד הלאומי, יסיק מסקנות וינקוט צעדי מנע לעתיד – כמיטב הבנתו.
כן, אולי זה לא ממש נורא ברמת הסיפור השטחית, אך כשחושבים על זה ברובד היותר עמוק – קרוב הארוע בטראגיותו לחורבן הבית (1) + (2).
אחר כך, כשנשאל את עצמנו משך אלפי שנות גלות נוספות, "למה זה קרה לנו?" (ונמציא תירוצים זולים מסוג: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים + שנאת חינם), נתלה האשמות בכל אחד שאינו אנחנו שגנב לנו את המדינה, ונבכה איך הלכה לאיבוד ארצנו היפה, על שפלותיה, הריה ומסמריה –
לא נראה לי שנוכל להתחמק ממסקנות ועדת החקירה, שתשב חודשים על מדוכת השאלה: "יודעים כבר מי עשה את זה…?"
שיהיה צום מועיל…
הצום היה אולי מועיל,
אבל עדיין לא יודעים מי עשה את זה (וגם לא את מה הוא עשה…)
מילא שאתה לא מוצא את הכיסא אבל לאן לעזאזל נעלמה הנגריה של הקיבוץ?
היא לא נעלמה.
זה שמפעיל אותה נגר-שאינו-חבר, יכולה להחשב התקדמות דווקא. או שאולי אני טועה?!
לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר ממה שסמדר כתבה… ולכן לא אוסיף עוד
ולשאלתך מלפני חודש בערך – כן אני קוראת בלוגים.
גמר חתימה טובה
שלום אורית, לא זיהיתי איזו אורית זו, עד שפגשתי אותך בדרך מכביש הבטון.
נדמה לי שהייתה חתימה טובה באמת. עכשיו – להקים סוכה! או שלא…
מחקרים חדשים אכן מאשרים את הטענה כי בני אדם ומסמרי עשר התפצלו מאב קדמון משותף בשלהי הפלסטיקון העליון (700,000 שנים לפנה"צ, בקירוב).
השאלה מה קרה בתקופת הקריטריון העליון ב-100,000,000 לפנה״צ…
העבודה עם הכסא מבריקה ועדיין רלוונטית.