דגל הדיו יורד לחצי התורן ||| לזכרו של אלוף אברהם (ברן) אדן, מפקד האוגדה שלי

את הפוסט על הייצוג הגרפי של המלחמות, בצורת מפות עם חצי אוגדות וסימוני תנועה של חטיבות וגדודים, רציתי לפרסם בעוד שנה (אם יהיה לי הכוח להמשיך במשימה העצמית שהתחלתי לפני חודש) במלאות 40 שנה למלחמת יום כיפור, "המלחמה שלי" ושל עוד אלפים. הידיעה על מותו של האלוף אברהם (ברן) אדן, בדיוק בימים שמציינים 39 למלחמה ההיא מחייבת אותי להקדים.

גם את ברן לא הכרתי אישית, כמו את חיים חפר שנפטר לפני שבוע, ואז כבר ציינתי שלא הייתי בפלמ"ח. אבל האלוף אדן היה זה שענד על שרוולי את דרגות הסמל בג'וליס, לפני המלחמה ההיא, בסיום קורס מט"קים לפני שנות דור, והוא גם היה מפקד האוגדה שלי (אוגדה 162) בקרבות הארוכים בסיני ומעבר לתעלה ביום כיפור 1973.
האיש השקט, הצנוע והחזק הזה – שנכנס, עוד בנעוריו בפלמ"ח, לפנתיאון האומה כמניף דגל הדיו באום רשרש, היא אילת – לא היה אלוף של תקשורת. בשבילנו הוא היה מפקד גייסות השריון, האוגדונר שאת קולו שמענו בקשר, כמפקדים זוטרים, רק פעמים ספורות. ואחרי המלחמה כשפרצה מלחמת הגנרלים, שוב הצטייר כג'נטלמן שבאלופים, לא נדחף לקחת זרי דפנה מאלה שמיהרו לחבוש אותם לעצמם. וכדי לחזק את הקשר, שכמובן לא היה סימטרי, גם היה שותף לעליית 11 הנקודות, כאן בנגב – בנירים, הרחוקה ממני קילומטרים ספורים. איש שהיה סמל ומופת ודוגמה לאנשים שהקימו את המדינה, ולא ביקשו שום הכרת תודה על כך.

לפני 9 שנים, 30 שנה למלחמת יום כיפור, הרגשתי צורך לבטא ולפרסם מעין-יומן קצר שסימן קריאה בסופו. הוא פורסם גם במקומון "הקיבוץ" ושרד מאז במקום כלשהו בארכיוני הרשת, וגם אצלי בזיכרון ההולך ומתרחק. תוכלו לקרוא בלינק הזה את כל מה שחשתי וכתבתי אז, אבל אצטט כאן רק משפט אחד שיוביל את הפוסט לתפקידו המוגדר:
"…מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?…"

הקריאה הזו, עסקה בסופה גם בתקווה, שלרגע היה נדמה שתשנה קצת את הכיוון אליו אנחנו מובלים. היום היא רלוונטית, ביתר שאת. (ואני יודע: "הים אותו הים", "הערבים אף פעם לא השלימו עם קיומנו", וכל זה. לא ניכנס לזה עכשיו).

בעיתוי זה כשבטלוויזיה וברשת חושפים שוב המומי הקרב (כפי שקורא להם יגאל סרנה בבלוג שלו, להבדיל מהלומי קרב של ממש) את הסיפורים שלהם, אני מנסה להיזכר בתמונות מאותם ימים נוראים. אין לי שום תמונה ויזואלית ממשית מימי הלחימה עצמם. לא הייתה מצלמה בפלוגה שלי (וגם לא משקפת, בהתחלה כשיצאנו במוצאי כיפור מהימ"ח שליד באר טוביה). הכי קרוב שהגעתי, בחיפושי המאוחרים מאד ברשת, אחרי תיעוד ויזואלי – היה יומן של עוזי בן צבי מעמיעד, שהיה במחלקת הצנחנים שסופחה לגדוד שלנו והעלה אלבומי תמונות מהימים ההם שבקלות יכולה להיות בהם גם תמונת הטנק שלי, וגם אם לא, בטוח שאלה טנקים מהגדוד שלנו – בסיני ואחרי צליחת התעלה שהכריעה את המלחמה.

וזה מה שכתב האלוף אדן בספר החטיבה שלנו, חטיבה 217 של נתק'ה. (למעוניינים לקרוא – לחצו להגדלה)

אחרי שהשתחררנו, חודשים רבים אחרי תום המלחמה, הרביתי לרשום רישומים שערכם האמנותי אולי לא גדול במיוחד, אבל הם שימשו לי כניסיון לעכל את מה שעברתי, ובעיקר לעכל את נושא המקריות של מי נפגע ומי ניצל. למה דווקא יובל, בטנק שמאחורי, נפגע בגופו מה-RPG שנורה מהסוללה במחנות אבו סולטן, כמה מטרים אחרי שעברנו את התעלה לצדה המערבי. ולמה הרקטה שכוונה לטנק שלי פגעה בפלטת הבזוקה ולא בצריח, ומה היה קורה אם אני הייתי נוסע רביעי ולא שלישי, אחרי נתן המג"ד ואילן המ"פ.

כמי שעיסוקו בביטוי הגרפי של החיים היה לי פעם רעיון לסוג של תיעוד והנצחה ויזואליים: לבנות תרשים ענק של סד"כ (סדר הכוחות) בסיני 1973, מעין "אילן יוחסין" שבמקום לתעד משפחות – יכלול את כל הטנקים, ובעיקר את הצוותים שבתוכם, על גדות התעלה. לסדר אותם, במין מבנה כזה – מצוות הטנק והנגמ"ש הבודד, דרך המחלקה והפלוגה, הגדוד, החטיבה והאוגדה, ובכל ריבוע של טנק לציין את ארבעת חברי הצוות או חיילי הנגמ"ש. חלק גדול מריבועי הטנקים האלה יוקפו במסגרת שחורה, לזכרם של אלה שלא זכו לסיים את המלחמה.
חשבתי שזה יכול להיות תרשים אינטרקטיבי ברשת, וכל אחד במסגרת ובזמן שלו (אני מניח שיזדקק לעזרת ילדיו מוכווני-הרשת) ימלא את מי שהוא זוכר, שהיה מימינו ומאחוריו ומלפניו. מצגת שכזאת יכולה להיות "יד לשריון" מקיפה, נגישה יותר מאנדרטאות הפלדה שמכסות לצערנו את הארץ הזאת. בצורה זו, כל אחד שהיה שם יוכל למצוא את עצמו (וגם לספר לנכדיו, אם ירצו לשמוע). כמובן שיחידות החי"ר, חיל האוויר והים יוכלו לצרף אילנות-סד"כ משלהם שיחד יוכלו לתת תמונה פרסונלית, מזווית קצת שונה מספרי המלחמה ותחקיריה.
אם אעלה פעם את האילן הזה, וגם אם לא – לאלוף אדן יש מקום של כבוד בראש העץ הזה, כמו שהיה לו בראש התורן, באום רשרש ב-1949.

מ"מ 1 בפלוגה ח' ("חיבה" ברשת הקשר הגדודית), גדוד 142, חטיבה 217 באוגדה 162 שלך, מוריד את דגל הדיו לחצי התורן לזכרך.
"היישר סוף!"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מפות, צבא וביטחון, תמונות, תרשימים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על דגל הדיו יורד לחצי התורן ||| לזכרו של אלוף אברהם (ברן) אדן, מפקד האוגדה שלי

  1. רביב גדיש הגיב:

    קורע לב. המבט האישי שנחשף כמעט במקרה, הרישומים עם החללים בתוכם. פשוט נפלא

    • igalz הגיב:

      תודה, רביב. הרישומים היו גנוזים עשרות שנים בשרוולי ניילון בקלסר. עכשיו פתאום נזכרתי לשתף.
      אני בטוח שמי שהיה שם מבין למה.

  2. סמדר הגיב:

    אני זוכרת את הרישומים הפוסט-מלחמתיים האלה, בהם היטיבת לבטא אז, כמו שאתה מפליא לאייר גם במילים עתה – את התשובה לשאלה "מהי מלחמה":
    מלחמה היא חור גדול בלבו של החווה אותה.
    ומשנפער הבור הזה – הוא מתקיים ונשאר פעור זמן ארוך הרבה יותר מ-21 ימי התנהלות הקרבות במערכה מסוימת + 6 חודשי כיתור והתשה + 39 שנות זיכרון והנצחה.
    הוא מתקיים ונמשך כמשך זמן חיי אדם, כימי חלדה של מדינה, וכנצח חיי עולם: חור. שחור. בלב.

  3. נילי הגיב:

    התרשים האינטראקטיבי אולי לא מעשי (בטחון ישראל וכו') אבל הוא רעיון מדהים בפשטות, באלגנטיות ובאומץ להתעמת עם התמונה הכללית על כל פרטיה, למקטון ועד גדול. כמו שמנסה טולסטוי לעשות ב"מלחמה ושלום", רק הרבה יותר ישיר, מיידי, ובלי אף אינטרמצו לירי.

    • igalz הגיב:

      לנילי, תודה על התגובה. אני לא יודע אם התרשים מעשי או לא, הרי עברו 39 שנה ועכשיו נפתחים סודות הרבה יותר גדולים בקשר למה שקדם למלחמה ההיא. וגם פירוט החטיבות והאוגדות מופיע אפילו בוויקיפדיה. אבל בכל מקרה זו היתה קריאה מושגית רעיונית בלבד, כמו כל הבלוג הזה.

  4. ירמי יצחקי 0528389433 הגיב:

    מי הכותב?
    השואל: ירמי יצחקי, שלישות גדוד 142 (אורי לוי השליש). אני עם האקורדיון.

  5. igalz הגיב:

    ירמי שלום, ראה למעלה בבלוג ב״מי זה?״ – מי אני.
    אולי אתה זוכר אותי מפלוגה ג׳ (או ח׳).
    יגאל זורע (בעל הבלוג שזוכר את האקורדיון שלך היטב).

    • ירמי יצחקי 0528389433 הגיב:

      שלום יגאל.
      בוודאי זוכר. עברנו את גיל ה-70 אבל לא התיבשנו. אני עדיין פעיל במלוא המרץ ונהנה מהחיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s