אבידות ומציאות ושמירת חפצים ||| על דברים שהולכים לאיבוד וחוזרים משם (לפעמים) – פרק א'

במחקר ארוך-שנים שעשיתי בנושא "האדם והחפצים", גיליתי שהאנשים מתחלקים לשלוש קבוצות:
קבוצה ראשונה – נכנה אותם כאן "האוגרים" (גילוי נאות כבר בהתחלה, מכיוון שאני שייך לקטגוריה זו לא נכנה אותם "אוגרים-כפייתיים"): אלה ששומרים כל מה שהזדמן לידיהם: ספרים, עיתונים, פתקים מהסוּפר ומהמרכולית, מכתבים, רהיטים, מכשירים חשמליים מקולקלים, צעצועים ישנים, בגדים, בובות-חסרות-ידיים-או-ראש, כלי כתיבה, כלי מטבח וכלי גינה ונגינה ישנים, ובימינו – גם מיילים וקבצי וורד חסרי ערך (לכאורה). אנשים כאלה אפילו שומרים ב"מועדפים" כל אתר ובלוג שאי פעם נכנסו אליהם בטעות, ובדרך כלל יש להם יותר מארון אחד ומדף בודד, אלא עליית-גג (או בוידעם בלשונם) שלמה ומחסני חירום נוספים רבים.

הקבוצה השנייה המורכבת, כנראה מרוב הציבור (למרות שלא מצאתי במחסנים ובארונות שלי שום סקר בנושא) אלה "הפונקציונליסטיים", השומרים רק מה שרלוונטי להיום/השבוע/החודש/החיים. בדרך כלל הם גם אלה המקפידים לזרוק כל דבר למיכל המיחזור המתאים: נייר למיכל הניירות, בטריות לקופסת הבטריות ופסולת אורגנית לפח האורגני (אם היא לא נשפכת על המדרכה קודם).

הקבוצה השלישית היא "הזרקנים". אלה זורקים את הדברים עוד לפני שקיבלו אותם. מוציאים מתיבת הדואר את כל הג'אנק מייל וזורקים אותו לפח, יחד עם מכתבים חשובים והזמנה מהדודה לבר-מצווה ולחתונה. אנשים אלה מוחקים את כל הסמסים עוד לפני שכתבו או קיבלו אותם, מחזיקים בבית, במקרה הטוב, רק ספר אחד לקריאה עכשווית, וגם אותו מחזירים לחנות-יד-שנייה, או למי שנתן להם אותו, עוד לפני שסיימו לקרוא את הפרק האחרון. הם גם מקפידים שלילד יהיה רק צעצוע אחד מכל סוג: כדור אחד, בובה אחת, לגו אחד. כמובן שאין להם בבית אף ארון, בסלון אין שום מדף והדסקטופ של המחשב שלהם כולל רק את פח ה-Recycle Bin ותמונה של כר דשא מבריק עם שמיים בהירים.

לוח מודעות במשרד של אוגר מצוי (פורסם כבר בפוסט קודם)

מי שקרא לפחות פוסט אחד בבלוג הזה ודאי הבחין שאני שייך, באופן מובהק, לקבוצה הראשונה. שומר הכל – בבית, בעבודה, בכל גיל ובכל תקופה. אם לא הייתי עושה את זה, סביר להניח שלא הייתי פותח את הבלוג הזה ולכם, אולי הייתה נחסכת הרבה פעולת קריאה ודפדוף והוספת מועדפים ומחיקת לינקים.

לכבוד השבת פתחתי ארון אחד ושתי מגירות ומהחומרים שנפלו על ראשי (זה סתם דימוי, הכל מסודר אצלנו בצורה סבירה ודי יציבה) אביא 3 דוגמאות של דברים שלא רק שאני מקפיד לשמור עשרות שנים, אלא גם כשקרה שהם הלכו לאיבוד, טרחתי לחפש אותם (ואפילו למצוא אותם בחלק מהמקרים) ואז להמשיך לשמור אותם, כולל את המודעה שפרסמתי בתקופת החיפושים אחריהם.

הנה למשל 3 מודעות על חפצים, לכאורה טריוויאליים ובלתי-חשובים שהלכו לאיבוד במשך עשרות השנים שעברו:

1. העכבר שאבד, מודעת חיפושים אחר בובת בד בתפירה-ביתית, מעין צעצוע-של-משהו-כמו-עכבר, שהלך לאיבוד וחזר משם, ועכשיו הוא שוכן על המדף ליד בובות ודובונים אחרים שלא אבדו אף פעם (הדוב שמשון, מנצ'יצ'י הקוף[?] ובוּבוּש – עליהם ידובר, אולי, בפוסט מיוחד).
2. פינגי, בובת הפינגווין (שנמצאה אחרי פרסום מודעת החיפוש, אבל במצב בלתי כשיר לשימוש חוזר).
3. אוסקר החתול, שנמצא אחרי החיפושים, אבל מאז הלך בדרך כל חתול, ורק המודעה נשארה כזכר ממנו, וגם כמה תמונות שאני-לא-יודע-באיזה-אלבום-או-קופסא הן נמצאות.

העכבר שהלך לאיבוד וחזר משם, על המדף עם הדוב שמשון, מנצ'יצ'י ובוּבוּש

את תת-הפרק על מחלקת "שמירת החפצים" אשמור לפוסט מחר, כדי לא למלא לכם את הבית (המסודר!) ביותר מדי ג'אנק מייל. כאמור, עוד חומרים רבים באמתחתי (למי יש אמתחת בימינו? נדמה לי שרק לי נשארה אחת מהילדות – אראה לכם אותה מחר). זהו, כאן נשבר העיפרון (מכיתה ד') ונגמר (להיום) הזיכרון. תשמרו על עצמכם, ועל החפצים שלכם, אולי תרצו בעתיד לפתוח בלוג בנושא. שבת שלום.