ילדה קטנה עם ספר זהב ||| על יוּקילֶלי, יוּקילילי או יוּקה: השלמות ותיקונים, הרחבות וביאורים

רציתי להעלות היום את המשך הפוסט על "שמירת חפצים", בהקשר לדברים שמצאתי בארון עליית הגג, אבל תגליות מפתיעות בנושא ספרון-הזהב על "יוקיללי הקטנה והבובה החדשה שלה" מחייבות אותי לתת זכות קדימה לילדה הפולינזית.

ובכן, אתחיל מכך שהספר הזה על הילדה הפולינזית המתוקה והבובה הקולוניאליסטית שקיבלה, עורר, כאן אצלנו בבלוג, תגובות חמות במיוחד. למרות שהספר איננו, בשום צורה סיפור-דיסני קלאסי, כזה המשכפל את נסיכותיו הוורודות והזהובות על כל דבר שאפשר למכור: תיקי-תלמידות-חדשות-בכיתה-א', קלמרים ומחברות, טי-שירטס וכריות ומה לא.

כריכה פנימית ושער הספר המקורי באנגלית (מס' 7 בספריית המחבר, כפי שתוכלו לראות)

למרות שאיננו כזה בכלל, הוא ישב לי בראש חזק והייתה לי תוכנית לסרוק את כל דפי הספר – שראה אור באנגלית ב-1951, ועותק מכורסם ומוכתם שלו נמצא בידי, כאמור (כולל התרגום הילדותי שלי מכיתה ו') – ולהעלותם לבלוג כפוסט מיוחד. ופתאום ממגירות מוחי גדושות-פריטי-הטריוויה, נזכרתי שהייתה גם גרסה עברית לספר. פניתי לגוגל ובחיפוש של 2 שניות הוא מצא לי את "יוּקה השחרחורת ובובתה החדשה" בבלוג "לונדון קולינג" של בועז כהן, עם הגירסה העברית המלאה של הספר שכתבה קלרה לואיזה גרנט ואייר קמפבל גרנט. גרסה שהודפסה בספרית פז של הוצאת אריה, בשנות ה-60 כנראה (מומלץ להיכנס לקישור). התרגום שם הוא של המשוררת הידועה אנדה עמיר-פינקרפלד, וגם בבלוג ההוא הוא עורר תגובות חמות ודיונים עמוקים. עשיתי עוד כמה גוגלים עליה וגיליתי שגם אצלנו הספר שלה הוא פריט נדיר השומר על ערך כספי גבוה (220 ₪ לעותק עברי ישן, ועד 2,999 דולר לעותק מקורי אנגלי מלא – אם להיות לרגע "מבוגר" חנווני ולהתעלם מהבוז שהנסיך הקטן רוכש לדיבורים כלכליים שכאלה).

עטיפת "יוּקה השחרחורת ובובתה החדשה" מהבלוג של בועז כהן

וזה תקציר העלילה הקצרה והסימבולית למען קוראי שאינם ממהרים להיכנס לשטחים וללינקים בלתי מוכרים:
יוקיללי (יוּקה) היא ילדה באחד האיים במשולש פולינזיה (איזה אי בדיוק – בהמשך). היא גרה עם משפחתה בבית-קש ומשחקת בחולות האי האקזוטי עם בובת העץ שגילף אביה, רוחצת אותה באמבט צדף ומאכילה אותה עוגות-חול. אחרי הארוחה המשפחתית הפולינזית, עם הוריה ואחיה הגדול (שכבר ציינתי, בפוסט הקודם, שהילד ההוא זה אני…) היא מחבקת את בובת העץ והולכת לישון על מחצלת-קש. יום אחד מגיעה אוניית-סוחרים (הדוּרה! על פי אנדה עמיר) לסחור עם הילידים (מעשייה קולוניאליסטית קלאסית, כאמור). אחד המלחים, וזו ההזדמנות לתקן את טעותי – זה לא היה הקפטן, אלא מלח רגיל במכנסיים רחבים עם פסים אדומים (רמז לדגל האמריקאי?), כובע אימפריאליסטי ישן וחרב מוזהבת ארוכה, נותן לה מתנה בובת חרסינה מהודרת ומגונדרת, "דיסנאית" מאד במראה שלה.
יוּקה מנסה לשחק עם הבובה הבלתי-משתלבת בחול, אבל היא מגלה במהרה שהיא איננה מתאימה לתנאי האי, והיא הולכת לישון, בסוף הספר, עם בובת העץ הילידית הפשוטה והמקורית.

יוקיללי ובובת העץ באמבט הצדף (מימין), אחיה של יוקיללי וחברים משחקים ליד פסלי המואי (משמאל)

אין הרבה מה להוסיף על התקציר הזה. המסקנה ברורה: לא כל מה שזוהר ומקושט וצבעוני, מתאים לנו (בעיקר אם אנחנו עצמנו ילדים של "אי דרומי" אלגורי, עם חולות ורוח מדברית) יותר מהדברים הפשוטים האמיתיים והטבעיים. זהו מסר חתרני-כמעט עבור הוצאת ספרים כמו "גולדן בוּקס" שרבים מספריה היו גירסאות וולט דיסני מתקתקות לאגדות קלאסיות עם נסיכות ונסיכים על סוס לבן, שבשום צורה לא מתאימות למסר הזה. אבל אולי זה מה שמושך כל כך הרבה תגובות בכל מקום שהיא מוזכרת.

עכשיו לעניין השם. באנגלית היא נקראת Ukelele, אצלנו נהגו לבטא את זה יוּקילֶלי ויש המבטאים יוּקילילי (כנראה בהשראת טייגר-לילי הנסיכה האינדיאנית של פיטר פן), או כפי שכתבה לי הדר מפיטסבורג, פנסילבניה, בתגובה מרגשת לפוסט הקודם: יוּקוּלילי, שהוא שם של כלי נגינה מהוואי. בכל אופן בעברית קוצר שמה ליוּקה ונחסכו ההתלבטויות בקשר להיגוי.

נשים פולינזיות בציור של גוגן מטהיטי (מימין) ואמא של יוקיללי, מאי הפסחא, כנראה (משמאל)

ולעניין האי שעליו מתרחש הסיפור המרגש והסימבולי הזה. ברור, לפי הנופים וגם לפי ציורי האנשים שזהו אי פולינזי כלשהו. פולינזיה, כך הבנתי מוויקיפדיה, היא משולש ענק באוקינוס השקט המשתרע בין ניו זילנד במערב, הוואי בצפון ואי הפסחא במזרח. האחרון נמצא קרוב יחסית (3,700 ק"מ בלבד) לדרום אמריקה ומשתייך כיום מוניציפאלית לצ'ילי. בתגובות שקראתי עד עתה הקוראים מנחשים או קובעים שהעלילה מתרחשת בהוואי (בגלל השם שלה, או בגלל אובמה שבאמת נולד שם, למרות תיאוריות גזעניות של מתנגדיו) או בטהיטי (כנראה מכיוון שדמויות משפחתה של יוקיללי מזכירות את הדמויות בציוריו של פול גוגן, הצייר הידוע שחי וצייר על האי מספר שנים בסוף המאה ה-19).
אבל התחקיר האינטרנטי השטחי שלי מצביע על כך שהאי של יוּקה שלנו הוא דווקא אי הפסחא. וזאת בשל הפסלים המונומנטאליים של פני אדם המופיעים גם בספר וגם על האי הזה ומתוארים כפסלי המואי שסיפור יצירתם הוא מרתק במיוחד.

פסלי המואי באי הפסחא (מימין בצילום מוויקיפדיה), מפת אי הפסחא של יוקיללי (מוויקיפדיה גם)

כך או כך, יוּקילילי או יוּקילֶלי או יוּקה שלנו. פסחא או טהיטי – יש לנו כאן ספר נהדר וחכם. הבעיה שהוא אזל, כנראה, מהמדפים. רוצו לקנות עותקים ישנים באתרי הספרים השונים, אם יש לכם 220₪ או 2,999 דולר. או העלו עצומה לפייסבוק של סטימצקי (הבנתי שהם רכשו את הזכויות לספרי ספריית פז בעברית) שידפיסו מהדורה חדשה של רב-המכר, ואז תוכלו לקנות 4 ב-100 ולחלק גם לכל החברים הטובים.