"איך הגעת מהכביש?" ||| על יחסיות הדרכים שבחיינו, על התמרור ותל-אביב-דרך-סעד

את הפוסט המשלים הזה לפוסט קודם ואוטופי שהתפרסם בבלוג הזה (הנה באה הרכבת) הבטחתי לכם עוד לפני החגים. הבטחתי ולכן אקיים.

"איך הגעת מהכביש?" הוא ביטוי סמלי במקומותינו ליחסיותן של הדרכים בחיינו. הוא מגלם בתוכו את העובדה הכל-כך נכונה, שאדם (או אפילו חבר) יכול לנסוע עד קצווי עולם, באופניים, ברכב (בתנאי שיזמין אותו לפני ראש השנה – אצלנו, ובתנאי שלא גררה אותו העירייה – אצל "העירונים"), או במטוס ואוניה. אבל כשיחזור, באותם כלי תחבורה מגוונים, השאלה שתעניין את חבריו היא לא באילו דרכים הגיע חזרה הביתה, אלא איך עשה את כברת הדרך האחרונה – הדרך מהכביש.

ולקוראי שאינם מ"המחנה" שלנו (ויש כאלה לא מעטים) אסביר ש"הכביש" הוא סיבוב סעד הנמצא קילומטרים ספורים מאיתנו, אבל לכל אדם יש את "הסיבוב" או "הצומת" שלו – קטע הדרך האחרון והמוכר, רגע לפני שמגיעים הביתה. על הקטע הזה כתבתי פעם, לפני עשרות שנים במקומון "כאן" את הרשימה הרלוונטית "הכביש האחרון" (תוכלו לראות אותה בתמונה הסרוקה ולקרוא את הטקסט, אם תגדילו אותו).

 
הכביש האחרון: הדרך מהתמרור (צילום: איתי גורל)

וכך קרה לי עצמי, שנסעתי פעם לשיקגו, למשל, לתערוכה מקצועית כלשהי וכשנדרשתי לחזור – אחרי שראיתי שם מה שראיתי – עברתי בניו-יורק, ומשם במטוס לנתב"ג (שאז עוד נדמה לי לא נקרא כך. בטח לא בקיצור הנתבגי הזה, שכבר אפילו לא מרמז שהיה פעם מישהו כמו בן גוריון הזה, מי זה?), ומהמטוס באוטובוס (אז עוד לא היה מקובל להשתמש במוניות) לת"א ולאוטובוס 351 ב"ש-דרך-סעד, ומשם עם נהג בית לתמרור ולמחנה. וכשהגעתי נשאלתי כמובן : "איך הגעת מהכביש?".

   
התמרור: צילומים משנות ה-50 וה-60 (ארכיון בארי)

או נסיעה אחרת (כל הנסיעות כאן סמליות, כמובן – יכול כל קורא להסב אותן לאיזור שלו, לבית שלו ולכביש האחרון שלו) מהמילואים, מתעסוקה מבצעית באחד ממוצבי הגבול בגולן, לחופשת 72 שעות – בנ"נ לבסיס הפלוגה ומשם בטרמפים ליליים (עוד היה מותר אז) מהגולן לת"א, ומת"א לאשקלון ומשם לדרך סעד. ואז – מכיוון שכבר היה אחרי חצות ולא היו אפילו טרמפים – ברגל, עם התרמיל של הכביסה המלוכלכת וגשם מאופק (לא זלעפות, בואו נשאר נאמנים לעובדות היבשות) שהתחיל לרדת, עד לתמרור ומשם לבית. וכשעליתי במדרגות הבית ופתחתי את הדלת, השאלה שנשאלה הייתה: "איך הגעת מהכביש???".
אי אפשר להתעלם מכך שמי שגר בישוב פריפריאלי תמיד יישאל על קטע הדרך האחרון, הדליל ביותר בתנועה, וגם המוכר ביותר. שהרי ברור שמניו-יורק ומתל אביב התחבורה נתפסת כמסודרת ומובטחת. אבל הכביש והתמרור – עדיין מהווים אתגר לנוסע במרחבי הזמן.

ואם נמשיך גם בפוסט הזה את הסיפור העתידני-האוטופי, כמו סיפור "הרכבת לפריז", הרי שלא ירחק היום ואדם יוכל לנסוע לנתב"ג ומשם להמריא לניו-יורק בטיסה ישירה, שתיקח אותו לכף קנוורל, שם יעלה על רכב החלל שייקח אותו, בגלל הסקרנות, למאדים, או אפילו לגלקסיות אחרות. וכשירצה לחזור, יעשה את כל הדרך חזרה: בחללית, במטוס ובאוטובוס-דרך-סעד. וכשיגיע מהתמרור עדיין תישאל אותה שאלה: "איך הגעת מהכביש?".

זהו משל על יחסיותן של הדרכים בחיינו, אבל גם על יחסיותה של הפריפריה. שכן התל-אביבים רואים את המחנה שלנו כפריפריה שבפריפריה, אבל באותה מידה רואים הניו-יורקרים את תל-אביב ככה. וגם הם, מרכז העולם שכמותם, אינם אלא פריפריה נידחת לעומת המאדים, שגם הוא לא ממש מרכז היקום, על פי תפיסתם של תושבים בגלקסיות אחרות.

  "מבצע מאדים" – מימין המצב לפני הקטסטרופה, שימו לב למסלול המאדים. משמאל: אחרי המבצע.

על הדימוי הגלקטי האחרון מדבר הפוסטר שהדפסנו ממש לא מזמן, עם חנוכתה של מדפסת הצבע האמריקאית הענקית החדשה במפעל הדיגיטלי שלנו. לכבוד האירוע ההיסטורי ולכבוד ביתן חג השבועות חיפשנו איזה פוסטר להדפיס ולחלק להמוני המבקרים הפוקדים אותנו בעיתות חג והחלטתי על פוסטר של מערכת השמש שלנו עם מקומנו ביחס לשמש (ודאי הבחנתם כבר שחוץ מילדוֹת ספרותיות ישנות ואקזוטיות וחמורים מזדמנים יש לי חולשה לאוטופיות ולכוכבי לכת רחוקים). בקיצור, נכנסתי למאגר התמונות העולמי שאנחנו מנויים עליו ומצאתי תמונה מקצועית (מאמריקה!) של מערכת השמש שלנו, ואפילו הדפסנו כבר הדפסת ניסיון. ואז גיליתי, לחרדתי, שהמאיירים האמריקאיים התרשלו ומיקמו את המאדים ממש באותו מסלול של כדור הארץ שלנו! קטסטרופה עולמית עמדה להתרחש. לא היססתי הרבה, לקחתי את הרכב ונסעתי לנתב"ג, מיהרתי במטוס לניו-יורק ומשם לבסיס החלל של נאס"א, לקחתי את החללית האחרונה ויחד עם ברוס ויליס ובן אפלק המראנו למאדים, ושם עשינו מה שהיה צריך לעשות על מנת להחזיר את המאדים למסלולו. ואז חזרנו בן אפלק ואני וגם ברוס (בשונה מהתסריט המקורי), המשכנו כל הדרך הביתה (דרך סעד, וכמובן שנשאלתי איך הגעתי מהכביש) והדפסנו את הפוסטר המתוקן. וכך ניצל כדור הארץ שלנו לעוד כמה שנים טובות. עד שההומו סאפיינס ימצא דרך חדשה להביא על עצמו ועל כוכב הלכת שלו כלייה, או עד שיילמד שהדרכים יחסיות הן, וטוב לו לכל כוכב לכת, מדינה, או עיר, או "מחנה" לשמור על מסלולו. דרך צלחה לכל הקוראים (414 אתמול, כן יירבו) וסעו בזהירות, לתל-אביב, לדרך-סעד או למאדים.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה גרפיקה ממוחשבת, ישראל, פוסטרים, תרשימים, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על "איך הגעת מהכביש?" ||| על יחסיות הדרכים שבחיינו, על התמרור ותל-אביב-דרך-סעד

  1. הלל יצחקי הגיב:

    תודה על המאמץ, יגאל (ותמסור גם לבן ולברוס). שוב השכלת להפריד בין מה שבאמת רלוונטי (כביש הגישה לבית, שביל החלב) ובין מה שלא (כל מה שבאמצע, שבמילא זה הכל שפקולציות ופיקציה של התקשורת).

  2. udi הגיב:

    does any body knows who brought him or her [of course]

  3. סמדר הגיב:

    אהבתי את הגראנד פינאלה הבין-גלקטי שתיארת.
    בימינו, כשהמציאות בה כולנו מתבוססים היא לרוב מדומיינת, והדימיון הזה שולטטטט!!!!1 בכל מקום – בריאלטי, בוירטואליטי, ובכל נקודה/כוכבית ממאדים ועד סיבוב סעד-בארי – – –
    טוב שיש לנו גיבור אמיץ אחד, עם יד קלה על הטולס של פוטושופ.
    אחרת איך עולמנו יינצל?
    עולמנו המדומיין, כמובן. במציאות-המציאותית כולנו כנראה נמצאים כפסע מכלייה טוטאלית, בכל רגע נתון (על פי פרסומים זרים).
    והחיים השגרתיים, ה"ממשות היומיומית הסתמית" שפירושה "בית" (כדבריך), בחבל הארץ הפריפרי בו עובר הכביש הנדון (232) מצפון לדרום ולהיפך – מתקיימים להם בשלוות חולין בוטחת במרחבי הזמן האינסופי בן 15 השניות, בין כריזת "צבע אדום" לבום הארמגדוני בזעיר-אנפין שבא אחריה, שיכול להישמע די וירטואלי ממעמקי הממ"ד, לולא היה מלווה בהפרה בוטה של ההומאוסטאזיס ובהפרשת יתר של הורמוני סטרס…

    תנו לי נקודת משען בפוטושופ – ואציל את העולם.

    • igalz הגיב:

      המבצע ההרואי של ברוס ושלי לא היה בחללית PhotoShop אלא בספינת החלל PDF.
      והיו לנו הרבה בעיות ותקלות בדרך למאדים. אבל העיקר שבסוף הצלחנו – והעולם ממשיך להסתובב איכשהו, עד שיוכח אחרת.

  4. פינגבאק: "איך הגעת מהכביש?" ||| על יחסיות הדרכים שבחיינו, על התמרור ותל-אביב-דרך-סעד « Ubenzvi's Blog

  5. אצלנו השאלה היא לא : איך הגעת מהכביש? אלא: איפה מצאת חניה? (אני תוהה מה לוקח יותר זמן)
    לפי מצב העולם, בפעם הבאה אולי כדאי שתשאיר את המאדים במסלול שלו, יש כמה אנשים שזה יעשה להם רק טוב.

    רוזה מרציפן, שבכלל נוסעת רק באוטובוסים.

  6. igalz הגיב:

    כביש=חניה, זה אותו דבר. בקשר למאדים, לצערי לא אוכל להיענות לבקשתך. יש לי ולברוס אחריות על העולם הזה, ונמשיך לנסות להציל אותו, ככל שנוכל. והאוטובוסים הם באמת נושא לפוסט מיוחד שילווה בשיר הזה.

    http://m.youtube.com/watch?v=tXKBUPEGcGA

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s