בובה עם היסטוריה ||| על הבובה זיוה ועל הידידות, הסכסוך וסיפור-מסע-קצת-מפחיד עם-סוף-טוב

יש לי, כנראה, סימפטיה מסוימת לבובות ספרותיות. עוד לא גמרתי לסכם את טרילוגיית יוקיללי והבובה החדשה שלה, כבר בא קליף ריצ'רד עם ה"בובה חיה" Living doll שלו, והנה אני מתחיל סיפור חדש עם "הבובה זיוה".

מצד שני, אולי יש כאן איזה קונטרסט נכון לסיפורי השיריון למיניהם שאני מלעיט אתכם בהם, ושאפשר להניח שהקוראות מתקשות להזדהות איתם (אין פילוח בסטטיסטיקות של וורדפרס לפי מין, אז סביר שלפחות מחצית קוראי הבלוג הן קוראות). אבל מה זה חשוב, זיוה כאן, והיא מבקשת שאכתוב את הסיפור שלה.

"הבובה זיוה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה ראשונה – 1958, המהדורה שבידי – 1968, מהדורה בהדפסת דפוס בארי – 1973. מהדורה צבעונית(!) – 1995) הספר המצולם/מחורז של פטר מירום ורפאל אליעז בהתאמה, כבר לא היה ממש מספרי הילדות שלי. נדמה לי שאחיותיי הזדהו עם סיפורה הדרמטי (או אפילו מלודרמטי) של בובת הבובטרון הרבה יותר ממני. סיפור הרקע שלה ושל אביה מולידה הבובנאי המיתולוגי מגבעת חיים, הונזו (דוד בן שלום) סוּפר כבר בהרבה מקומות, אבל מי שחסר לו סיפור המסגרת יכול להתעדכן כאן.
מבחינתי היו אלה דווקא החרוזים הכמעט-הומוריסטיים שדיברו אל לבי, ואולי היתה זו המסגרת הקיבוצית הישנה שעוטפת את כל הדרמה, שדיברה אלי.

תקציר הכרחי למי שלא זכה להכיר את זיוה, או שהספיק לשכוח: זיוה היא בובה בתיאטרון הבובות ("לא רזונת, לא שמנמונת"), יש לה הרבה חברים וחברות, אבל ליבה יוצא במיוחד אל יוקטני הקטן. הוא מצידו, כראוי לשמו, מקניט ומעליב אותה ("הוא אמר לי את כמו ורד, גם יפה אך גם דוקרת"), היא לא עומדת בעלבון, עוזבת את הבובטרון ויצאת למסע של גילוי עצמי, במסגרתו היא עוברת התנסויות לא קלות (לא צריך להגזים, הכל חוויות מחצר הקיבוץ: חתולים, כלבים, ברווזים וגם ילדים). בסוף כל הדרך הזאת (ספוילר!) היא חוזרת לבובטרון וליוקטני ו"מאז הכל בסדר, כי יוקטן נדר לי נדר, כך נחיה וכך נשב, יד ביד ולב אל לב". הפי אנד קיבוצי-בובתי מושלם.

הבלוג הזה לא מתיימר לערוך ניתוחים ספרותיים מעמיקים, לכן אומר רק שחרוזיו (למשל: "בקיבוץ, הפלא ופלא! פה אשב, אהיה פועלת…") שימשו אותנו במהלך השנים כציטוטים המנסים להכניס מידה מסוימת של שובבנות בדיונים הרציניים וחמורי-הסבר שלאנשי קיבוץ יש נטייה להיכנס אליהם לא פעם.

מבחינה ספרותית אמנותית היו הספרים עם צילומי השחור-לבן הגדולים, חלק מגל ספרים קיבוצי לא קטן בשנות ה-50 וה-60 (ספרים אלה מתועדים בבלוג המעמיק והעשיר בתוכנו של עינת אמיתי). לנו התחברו הספרים הקיבוציים האלה עם "חצר הקיבוץ" (הנה זנחתי לרגע את דימוי "הכפר" ו"המחנה"), כי חצר הקיבוץ הייתה תמיד מגרש-המשחקים-הגדול או ארגז-החול-האינסופי של ילדי השמש שהיינו, והרפתקאותיה של זיוה היו יכולות בהחלט להיות גם הרפתקאותינו.

ילדים דרומיים בחצר הקיבוץ בשנות ה-50, היו יכולים להיות חברים של זיוה.

לימים הוצגה התערוכה "הבובה זיוה", של זיוה ילין שלנו, האמנית והמורה לאמנות. תערוכה זו הוסיפה משמעויות ורבדים הרבה יותר עמוקים ואפילו מעוררי אהדה והזדהות, עם ילדוּת הלינה המשותפת שלה.

חלקי האישי במיתוס של "הבובה זיוה" מסתכם בשימוש שעשיתי בו בפוסטר "לילה טוב". וכאן תרשו לי לעזוב את זיוה בדרכה אל הידידות ולהתמקד ב"נפתולי היצירה" של הפוסטר הזה, שהפך כבר אצלנו לכמעט-קלאסיקה-של-קירות-חדרי-שינה של כמה דורות של ילדים.
הפוסטר הזה שעוצב והודפס לקראת המעבר המבורך ל"לינה המשפחתית" ב-1985, איגד בתוכו דמויות מפתח רבות מספרי הילדים שלנו, שעברו גם לילדינו ושהם קלאסיקה ישראלית לילדים רבים, לא רק בקיבוצים. נסינו – בתקופה בה האמצעים של טרם עידן-המחשבים-והתוכנות-הגרפיות, לא היו מי יודע מה ידידותיים – להציב את הדמויות הספרותיות האלה בתוך ארון צעצועים ילדותי-סימבולי, על כל מגירותיו המבולגנות הפתוחות והסגורות-למחצה.
הפוסטר זכה להצלחה לא מבוטלת, נמכר אפילו בכמה מהדורות בחנויות בתל-אביב (!) ומוסגר ונתלה בחדרי ילדים רבים. כולל אצלי בבית.


פוסטר "לילה טוב" 1985 (תוכלו להגדיל ולחפש את הדמויות הספרותיות שבמגירות)

רק לימים התוודו בפני ילדי, שתמיד לפני השינה (בלינה המשפחתית כבר, יש להדגיש) התקשו לעצום עין, בגלל הבובה זיוה, שהציצה אליהם בפני-השחור-לבן שלה בתמונה מימין, כאילו מאחורי רקע הציור. (וגם בגלל הזאב הנגטיבי של פטר, שהציץ מאחורי הארון בצד השני של התמונה).


פוסטר "לילה טוב" 2009 (אחרי הדרתה של זיוה) ללא זיוה מימין ובלי הזאב-של-פטר משמאל.

תיקון לטעות ההיסטורית ולנזק שגרמתי, ניסיתי לעשות במהדורה החדשה של הפוסטר, שהודפסה וחולקה לילדי האיזור במהלך הימים המתוחים של מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009. בגרסה זו של "לילה טוב" הועלמה זיוה (היום היינו אומרים – הוּדרה) והזאב איתה מהפלקט, ואת מקומם תפסה הנדנדה של אלונה פרנקל עם בובה צבעונית מתולתלת במקום זיוה, ופילון לבן ושמנמן במקום הזאב.
נקווה שילדי האזור ישנים מאז יותר בשקט במרחבים הממוגנים שלהם.
וזיוה, סליחה. זה לא אני וזה לא את, זה הם.

ובפעם הבאה שתרצו לתלות בחדר הילדים פוסטר, אפילו של דורה או של בובספוג, שימו לב גם לפרטים הקטנים, או שפשוט תתייעצו עם הילדים. לילה טוב.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, בית ומשפחה, טבע ונוף, ישראל, ספרי ילדים, פוסטרים, קיבוץ, תמונות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על בובה עם היסטוריה ||| על הבובה זיוה ועל הידידות, הסכסוך וסיפור-מסע-קצת-מפחיד עם-סוף-טוב

  1. ארנון אבני הגיב:

    יפה, גם בנירים היה הפוסטר הזה פופולארי, חבל שבובה זיווה הפסידה בגלל כמה ילדים פחדנים שלא מסוגלים לעמוד בסטנדרטים שמצופים מהם.

    • Igalz הגיב:

      הילדים הם אף פעם לא הפחדנים. וגם אם כן, אנחנו משתדלים להתחשב בהם. וזיוה – היא עוד תשוב, כדרכה של כל בובה – ברטרו, בנוסטלגיה או במהדורה צבעונית, או אפילו בפאזל.

  2. סמדר הגיב:

    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    את לא אשמה, שיוצרך ברא אותך "קצת אחרת", נוקשה ועצית, עם פרצוף מבהיל, פרופורציות מוזרות, שיער מדובלל, עיניים פוזלות לשמאל וידי ענקים לא שייכות…
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    את לא אחראית על זה שאת בכלל לא כמו ורד, לא ממש יפה וגם די דוקרת. כך נבראת בצלם, ואני נבראתי – לך…
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    אני, שסיפור אהבתך רב התהפוכות ליוקטני המקניטן גרם לי הזדהות-על, כאבי אהבה נכזבת בגיל שלוש, וחיבוטי אם-חשב-מה-שאמר-ואמר-מה-שחשב ראשונים…
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    אני, שמסע הרפתקאותיך הנועז במרחבים האינסופיים של חצר הקיבוץ המגודרת, על כל סכנותיו, התרגשויותיו ונחמותיו, הרחק מחוץ לקבוצת השווים – הרשים אותי כל כך בילדותי, והראה לי שעם קצת רצון ויכולת – אפשר לגעת בשמיים, ליפול מהם ולהתרסק לרסיסים, ובכל זאת לחזור בחתיכה אחת הביתה, אל ההפי-אנד המקווה…
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    אני, שתפיסת עולמך הפשוטה ונטולת הספקות, "בקיבוץ הפלא ופלא! פה אשב, אהיה פועלת, ברצון אטה שכמי וארוויח את לחמי" – הוטמעה בי כבר במוקדמות, ומן הסתם היוותה גורם מכריע בבחירותי במשחק הגמר, גם אם על פניו שימשה רק כציטוט שובבני בדיונים חמורי-סבר…
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    אני, שהתאוויתי כמוך ל"יד חמה אותי הרימה, יד רכה, כמו של אמא", ואכן קרה הפלא – מהו? יד המטפלת! ותודה לכל מטפלותי שהביאוני הלום, רק שכמה כמו כבר יכול להיות "כמו"…?
    זיוה יקרה.
    זה לא את – זה אני.
    את לא מושלמת. גם אני לא משהו. אבל את שלי, ותמיד היית. יותר נכון: שלנו, ברבים. כל "אני" הוא "אנחנו", כל עשב היה לנו אח, כולנו אח, לעול אחד נרתמנו, יחדיו נישא את משך היגון…
    אז שימי ידך בידי, אני שלך ואת שלי.
    כך נחיה וכך נשב, יד ביד ולב אל לב.
    ימותו הקנאים.

    ולא, זר לא יבין זאת. אפילו לא ילדי קיבוץ של היום, מסתבר.

    (נכתב לזכרה של זיוה, בובה מודרת, קיבוץ מקום. מצא את ההבדלים בין הפוסטרים, מצא את ההבדלים בין התקופות, מצא את הטעם והמשמעות, מצא בובה מצא טוב. סוף טוב – הכל טוב)

  3. Igalz הגיב:

    כתבת הפלא ופלא! זה לא אני – זו את, ונדמה לי שאפילו זר (לפחות חלק מהם) יבין זאת.

  4. יעל לוי הגיב:

    היכן לרכוש את הספר?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s