הצינורות המקובלים ||| על קווי צינורות שהביאו מים ל-11 נקודות בנגב הצחיח, וגם על קווי השקייה, שטוּצרים ואמנות סביבתית

לפעמים כשאני יושב בתוך הגן הפורח והירוק של המחנה שלנו, אני מתקשה להאמין שרק לפני 60 שנה זה היה מדבר מוחלט, ויבש כמו… הנגב.
התמונות מהילדות אמנם מראות, בצורה גרפית משכנעת, שלא היה כאן שמח בכלל כשהגענו. שהיו כאן רק "חול וביצות". טוב, נו, אפילו ביצות לא היו – כי לא היו מים בכלל. שממה. ישימון. ציה. יש בעברית, משום מה, הרבה שמות נרדפים למדבר הנגבי הזה שהיה בית גידולנו.


המחבר בביתו במדבר בשנות ה-50, עם סבא וסבתא ודודה (ברקע: הישימון והערבה)

אבל (וכאן אני מצטט מזיכרונותיה של ר', שהייתה מראשונות המתיישבות בכפר שלנו) הכל השתנה ב-1943 כשהגיאולוג פרופ' (חייב להיות פרופסור אחד בהתחלה של כל סיפור) ליאו פקרד גילה בניר-עם מאגר גדול של מי תהום(!). אז עוד לא היו טייקונים שירוויחו מתגליות כאלה של אוצרות טבע, ואפילו המדינה הייתה רק בדרך. מהנדס המים שמחה בלאס ש"ראה את הנולד" (כדברי ר' בסיפורונים המחכימים שכתבה לנו) רכש באנגליה(!!) "מציאה": עשרות טונות של צינורות 6 צול (צול, למי שלא מתמצא, הוא כינוי של מתיישבים וחקלאים למה שקוראים באין-דזיין – אינץ'), כלומר כ-15 ס"מ קוטר בערך.


מימין: הנחת קו המים מניר-עם לישובי הנגב, 1947. משמאל: חלוץ מטיל את מימיו על צינורות מים ששימשו למיגון

בקיצור, המהנדס בלאס רכש, את הצינורות שאיפשרו את יצירת עורק החיים וקווי המים להתיישבות החלוצית שקמה ב-1946 – 11 הנקודות. (אני מקצר לכם קצת, כי חלוציות היא היום קצת לא באופנה), "מקורות" תיחזקו את מקורות המים, "סולל בונה" סללו ובנו את קווי המים של צינורות ה-6 צול האנגליים, "חיות הנגב" של הפלמ"ח שמרו מהתנכלויות השכנים והנגב פרח.
מכיוון שקנו יותר צינורות מאלה הדרושים להנחת קו המים (תיכנון אף פעם לא היה הצד החזק של הציונות), ניסו להשתמש בצינורות העודפים כמיגון נגד הפגזות והפצצות, מה שהתברר כמופרך לחלוטין בהפגזה הראשונה שקרעה את צינורות הברזל והעיפה רסיסים מסוכנים לכל עבר. זה משל קטן לכך שצינור-הוא-רק-צינור, תפקידו להעביר מים ולאפשר חיים, לא להגן עליהם. לשם כך יש לנו את צבא-ההגנה-לישראל ואת כיפת ברזל, ואולי גם כיפות אחרות.


צוות ההשקייה "מעביר קווים" בשנות ה-70: ג' ו-י' – וע' וא', שחלק מהם גם קוראים נאמנים(?) של הבלוג

מימין: עגלת צינורות השקייה (הנראית כמו תותח נ"מ רב-קנים), שנות ה-70. משמאל: מה שנשאר מהעגלה אחרי השריפה הגדולה, 2012 (צילום עופר ג')

אחרי שהמלחמה ההיא נגמרה והכפר התבסס, המשיכו הצינורות להיות מובילי סם-החיים שלנו ולשמש כקווי השקייה בשדות השלחין שלנו. (לקוראים שלא שמעו על חקלאות בנגב נסביר בסבלנות: פלחה = גידולי שדה המושקים בגשמים מזדמנים בלבד. שלחין = חקלאות המושקה במים שהוליכו אותם מהצפון, ופלחין הוא חידוש שלנו [הֶלחֵם], החיבור של שני העולמות, על הטוב והרע שבהם, מי שבא קודם).
ונערי-דור-המדבר-שהפך-לגן-פורח. נהגו, לפני שהתגלתה תאילנד, "להעביר קווים", כלומר להזיז קווי השקייה של צינורות וממטרות מחלקה לחלקה. על כך כתב בשנות החמישים יחיאל מוהר, אבא-של-עלי, את השיר המשמח, והמתרונן מרוב פלאי המים: "הורה ממטרה" (רון קילוח בצינור, צינורות עורקי הנגב…). ובאמת זה היה כיף לא רגיל להעביר קווים, כשעוד היינו צעירים וגם העצים של הפרדס היו עוד נמוכים מאיתנו. גם לי יצא, בתקופת המהפכה החקלאית שלי, לעסוק במלאכה הזאת, ומה אגיד לכם הייתה תמורה להשקעה ההיא של העברת קווי ההשקייה. ריח האדמה אחרי פתיחת הקווים להשקייה והסיבוב הראשון של הממטרות, מתחרה אפילו בריח-האדמה-אחרי-הגשם-הראשון. אחר כך עברתי הסבה והתחלתי להעביר קווים ברפידוגרף על גבי נייר מילימטרי, ולפני כחצי יובל התחלתי להעביר קווים במקינטוש. אבל אם זה קו צינורות 6 צול של קו-המים-מניר-עם, או 3 צול ו-2 של צינורות האלומיניום של ההשקייה בפרדס, או 0.5 ו-0.1 מ"מ ברפידוגרף, או אפילו קו-מרוסק-0.3-פוינטס, לסימון פרפורציה בפריהנד או באין-דזיין – להעביר קווים זה תמיד כיף גדול!


מימין: מפת קו המים מניר-עם, 1947. משמאל: קו ירקון נגב, 1955. (מתוך "העשרות בעקבות הבודדות", חוברת בעריכת רנה הברון, 1977)

חשבתי שיהיה לי כאן מקום לסקר את כל מפעלות המים שלנו: את קו-המים-ירקון-נגב, את המוביל הארצי ואת מפעל השפד"ן, הממשיכים להביא מים-צפוניים (מסוגים שונים) לדרום שלנו, את מגדלי המים, המאגרים, בריכות דגי-נוי ובריכות השיקוע, אבל אני רואה שלא סתם אומרים שהמים הם סם החיים, כנראה נצטרך לטפל בנושאים האלה בעוד כמה פוסטים. ובינתיים קחו הפסקה קטנה ושתו כוס מים קרים. ואל תשכחו שמים עומדים יכולים להביא (וגם מביאים) ליתושים, זבובי-חול ושאר מרעין בישין, שיכולים לגרום גם לחקלאי הכי חסון וגם לגרפיקאי הכי עדין, חובב ההשכמה – להתגרד עד צאת הנשמה.


לכן אביא לסיום רק כמה תמונות יפות (שצילמה אשתי היקרה, המשמשת מעתה כצלמת הבלוג לתפקידים מיוחדים) המסקרות את מערכת השטוּצרים הפנימית המסועפת שלנו. (אולי אני לא צריך להסביר לכם מה זה שטוּצרים, אבל בכל זאת: חיפשתי בוויקיפדיה – לא שמעו על זה, חיפשתי בגוגל, הציעו לי "שטוצר כיבוי אש יד שניה" והוסיפו שההצעה כבר אינה בתוקף, על פי הלקסיקון של החיים של רוביק רוזנטל – שטוּצר הוא צינור ברז בחצר ובשדה [גרמנית] ואצלנו זה הברז הזה הראשי, ממנו מסתעפת מערכת הולכת המים של הכפר). ואוסיף ואספר שפעם, כחבר בוועדת קישוט ואסתטיקה של הישוב, היה לי רעיון להפוך את מערכת האינסטלציה המסורבלת וחסרת החן הזאת (לכאורה) לפיסול סביבתי נאה וצבעוני, חשבתי גם לעשות הדמייה יפה בפוטושופ של ברזים צבועים בצורה גרפית מסוגננת ונאה, עד שעובדי הנוי החרוצים שלנו הקדימו אותי והדגימו לכולנו, הלכה למעשה, כמה זה יכול להיות פשוט ויפה, כשהפכו את השטוּצרים והברזים של מגדל המים לאלמנט דקורטיבי נאה (ראו בתמונות).

שטוצרים צבעוניים ליד מגדל המים, מעשה ידי צוות הנוי, בעיצוב ח' (כנראה), 2012

וכאן הגיע הזמן לסגור את ברז הרעיונות והמעשיות. בכל אופן אנחנו "קצרים" במים (ובזמן).
עוד נחזור לטחון מים ולשטוף את הפנים והידיים בפעמים הבאות, ועד אז נוריד את המים ונלך לעבוד. בדפוס.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה גרפיקה ממוחשבת, טבע ונוף, ישראל, צבא וביטחון, קיבוץ, תרשימים, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על הצינורות המקובלים ||| על קווי צינורות שהביאו מים ל-11 נקודות בנגב הצחיח, וגם על קווי השקייה, שטוּצרים ואמנות סביבתית

  1. ארנון אבני הגיב:

    אביו מולידו של עיתון 'ככה זה' היה 'שיבר' (בבעלותו של מיכאל רוזוליו, שאולי נשכח וטוב שכך). השם התיימר לתקשר עם חקלאות וחקלאים וגם לרמז על צומת ראשית של צנרת המידע. כאשר נקלע העיתון לקשיים ורוזוליו הסתבך עם ראש המועצה אורי נעמתי (אחרי שובל של צ'קים ללא כיסוי שפיזר במועצה), הוצע לנו בסטודיו 'עיצובניק' לקבל לידינו את העיתון כולל בעלות עליו. סיכמתי עם רוזוליו, שעדיין היה לקוח שלי בעסקיו השונים, שאני אשנה את העיתון ואת שמו. עם גלית להב העורכת שינינו את השם ל'שטוצר'. 'בסך הכל עברנו מערבית לגרמנית' הסברנו למי ששאל.
    רוזוליו תבע אותנו על הפרת זכויות יוצרים שהיו בבעלותו (למרות שגם את השם 'שיבר' אני הצעתי ועיצבתי את העיתון) ועצר את הכספים שהיה חייב לי. בקיצור: בפשרה שהושגה יצאנו עם הפסד של כמה עשרות אלפי שקלים על ה'שטוצר' הזה (שני גליונות) .

    • igalz הגיב:

      הכנסת לי ברז. לא ידעתי שעל "שיבר" ו"שטוצר" יש זכויות יוצרים למישהו.
      אני מקווה שלא פגעתי בפוסט זה בזכויותיהם של מחזיקי הזכויות למותגים האלה.
      ומה עם סתם "ברז" – למי הוא שייך.

  2. סמדר הגיב:

    צבעי מים:
    אני יודעת שצינורות בצבע *סגול* (כולל שטוּצערים וצנרת השקיית הטפטוף בגינון הציבורי) מסמלים חיבור לקו מי השפד"ן: מי קולחין מטוהרים, תרומתם הנדיבה של תושבי גוש דן לפריפריה הדרומית (מי אמר שלא אכפת להם? they *do* give a shit!) – האסורים לשתייה מסיבות תברואיות-בריאותיות.
    ואני יודעת שברזים *כחולים* וצינורות טפטוף *חומים* בגינות הפרטיות מחוברים לקו המים השפירים הראויים לשתייה – ותודה לאבותינו שהכניעו את מדבר הציה ורישתו אותו בעורקי צינורות מים מתוקים להחיותו, כפי שעולה מרשומתך זו ההיסטורית-אקטואלית-חלוצית, הכל-כך מרגשת.

    אבל מה מסמל שטוצער צבוע לבן, מנוקד בנקודות אדומות?!
    אולי שמי ששותה ממנו חוטף מיד חררה? = פריחת חום, שלא נדע: "שלפוחיות וחזזיות זעירות, לעיתים עם אודם מסביבן, שנגרמות על-ידי חסימה של צינורות זיעה בזמן של חשיפה לחום ולחות גבוהה" (אתר אינפומד) – אם תרצה, דימוי קשה לחיים הלא קלים בנגב.
    ויתרה מזאת –
    מה משמעותו של שיבער צהוב זרחני, מנוקד בחבּוּרוֹת כחולות כהות, שמחובר למגדל מים מונומנטלי עתיק, שנטוע כבר יותר מ-60 שנה בטבורה של ערוגת פרחים רעננה, שמצידה, תקועה באמצע גרנוליט מדברית שחונה, סדוקה ומתפוררת…?
    על משמעותו של זה אני כבר ממש לא מעיזה לחשוב…

    אכן, נפלאות הן דרכי הציונות, ונסתרות הן דרכי החלוציות. מזל, שיצירות אמנות גדולות באמת – אין צורך להסביר ולבאר.

    *ותשואות גם לצלמת הבית המוכשרת, וברכת הצלחה במילוי תפקידך העיתונאי החשוב.

    • igalz הגיב:

      כמו שסיכמנו באמנות כמו באמנות – אין מה להסביר, גם אם מדובר בצבעים של שטוצרים, שיברים או סתם ברזים.

  3. "צול" לא משמש רק חקלאים ומתיישבים, אלא כל מי שעוסק בצינורות (אינסטלטורים, בנאים וכו"). השטוצרים הצבועים נראים נפלא, הם מזכירים לי את ברזי ההסנקה של מכבי אש, שתמיד נראים לי כמו חייזרים קטנים וחמודים. אגב, אצלנו קוראים לשטוצרים פשוט "גמלים" או "גמל מים".

    • igalz הגיב:

      חשבתי שאנחנו המצאנו את הצול. ואת החקלאות.
      "שמה הגרמני של יחידת המידה הוא 'צול' (Zoll). בישראל משתמשים בו בעיקר לציון קוטרם של צינורות". (ויקיפדיה)
      מסתבר שגם אינסטלטורים ושרברבים עוסקים בהעברת מים (מכל הסוגים), והכל בצולים, שהם בעצם אינצ'ים.
      תודה על התיקון.

  4. diklaomri הגיב:

    ישר כוח!
    כמעט כל שיחה בין קיבוצניקים כוללת את משפט הקישור "אצלנו בקיבוץ…"
    ובכן בעמק (יש רק עמק אחד שאפשר לקרוא לו עמק מבלי להוסיף פירוט אחריו – עמק בית שאן, כל השאר הם מתחזים) לעגלת צינורות השקיה קוראים "דולי" וקווים "גוררים" לא "מעבירים"

    • igalz הגיב:

      דיקלהעומרי, ברוכים הבאים. הבנתי שאתם מברזיל ומהעמק. זה משמח אותי, כי עד עכשיו היינו חלשים בייצוג בדרום אמריקה.
      ולגבי הקווים: אני חושב שזה עניין של דור. פעם עוד היו מעבירים קווים ביד, לפני שהתחילו לגרור עם טרקטורים. ראו גם תמונה של מעבירי הקווים של פעם בגוף הפוסט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s