צבע חום, צבע ירוק, צבע צהוב… וצבע אדום ||| על חילופי הצבעים בשדותינו ועל אסמים ומתבנים וממגורות ומרגמות

זהו פוסט היובל. 50 פוסטים כבר יש כאן וכאן. והפעם פוסט ציוני חקלאי (לא פוסט-ציוני).

לפני כמה שבועות הלכתי עם הנכדה לסככות שפעם היו הרפת והיום יש בהן חבילות קש ענקיות ומיכלים עוד יותר גדולים עם גרעיני חיטה שנקצרו בקציר האחרון. כשמילאנו את קופסת הפלסטיק הריקה של סוכר דמררה, בגרעיני חיטה כדי להנביטה על מצע צמר גפן, היה לי פתאום פלאש-בק אחורה אל האסם של לפני יותר מחמישים שנה.


צלוחית חיטה מונבטת. על סיכויי הצמיחה נדווח בהמשך

חזרתי בדמיוני לתקופה ש"המחנה" היה באמת מחנה – אוסף של צריפים ושבילי עפר עם כמה מגדלי שמירה רעועים, המתנוססים על עמוד של 10 מ' עם סולם, סככות טרקטורים עשויות פח חלוד, מתבן עץ עם חבילות חציר קטנות שהחברים העמיסו בגיוסים עם קלשונים בידיים, והאסם!


האסם ב-1962. לידו מחסן-התערובות-של-מוטקה. ברקע מגדל שמירה על עמוד דק וסככות טרקטורים
האסם ב-2006. כתובות גרפיטי של מחזורים ופאב מקומי תוסס

הקתדרלה המקומית של האסם. מבנה גדול עם צריחים ואנטנות סלולר

האסם היה ועודנו, אם לא נספור את מגדלי עזריאלי של הדפוס, המבנה הגדול ביותר במחנה. מעין מקדש לאלוהי החקלאות. וגם מקומו בתפיסת היקום של ילדי הכפר הראשונים (שזה אנחנו, כזכור) היה מרכזי ביותר.

קומביינים פתוחים ובלתי-ממוזגים קוצרים תבואה וממלאים משאיות סקניה בשנות ה-60

כשהתחילה עונת הקציר הגיעו אליו משאיות גדולות מלאות בגרעיני חיטה שנקצרו בקומביינים פתוחים ובלתי ממוזגים שהופעלו על ידי חברים מיומנים (לא קבלני חקלאות שכירים). המשאיות שפכו את גרעיני החיטה לתוך בור ענק בנוי בצורת משפך, דרך רשת צינורות של 4 צול, ואנחנו ידענו שאסור בתכלית האיסור לעמוד על הצינורות האלה, שמא ניפול לתוך בור החיטה.
כך התמלא האסם בר, מלוא תכולתו בעונה טובה (אני חושב שהתמלא, אף פעם לא ראיתי אותו מבפנים). ואחר-כך באו משאיות אחרות לקחת את הגרעינים לטחנות הקמח. המשאיות מולאו בגרעינים דרך צינורות גדולים ששפכו את תכולת האסם ל"ארגז" המשאית.

ממלאים את המשאית בגרעיני חיטה מהאסם. מהחיטה עושים קמח, ומהקמח עושים עוגות יוקרתיות בת"א

זאת היתה פסגת החיים החקלאיים, והאסם היה, כאמור, המקדש המקומי: גבוה עם גוף מוצק וראש קטן ומעוטר במבנה דמוי כתר. ליד האסם שכן מחסן-התערובות-של-מוטקה (שהיום הוא הפאב המקומי, כמו ברוב הכפרים). במחסן היו שקים של 40 קילו גדושים תערובת עשירה בוויטמינים, שעורבבו במיוחד עבור הפרות. אותנו עניינו בעיקר שברי החרובים שאפשר היה למצוא בתוך התערובת. אז עוד לא הומצאו הבמבה והביסלי ושאר החטיפים הבורגניים ומוטקה הרשה לנו לאכול כמה שרצינו. מוטקה שהיה ממייסדי הקיבוץ, פלמ"חניק ונהג משאית משוריינת, הלך לעולמו בן 88 בשבוע שעבר.


השדות שהניבו את תכולת האסם השתרעו מסביב למחנה מכל עבריו. כותנה ותפוחי אדמה ובעיקר חיטה, המין הראשון בשבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו. וצבעי השדות השתנו עם העונות. מכיוון שהיינו מטיילים בשדות יותר ימים ושעות מהזמן שבילינו על ספסל הלימודים (וזה בכלל לא היה ממש ספסל, אלא כסא עץ מהנגריה) ידענו בעל פה את סדר חילופי הצבעים בשדות, שבא עם חילופי העונות.
בסתיו (כמו עכשיו) השדות היו חומים. חום של לס, לא חום-אדמדם עשיר כמו בשרון ולא חום כהה מבטיח כמו בגליל. סתם חום של לס, אבל זה היה החום שלנו!


מפת שטחי גידולי השדה שלנו, 1996

מפת האימפריה העותמנית, 1900

אחר כך חרשו את השדות ו"פתחו תלמים" וזרעו את שורות חיטה. האגדה מספרת על ח' שהיה המיומן בפלחים – התלמים והשורות שלו היו הישרים ביותר. גאווה מקצועית של חקלאים. לכל חלקה בפלחה ובשלחין היה שם או מספר. "התורכי" על שם בוסתן כלשהו של מישהו שנראה קצת תורכי. ובלוק 4 או 5 – לכל אחד הסיפור שלו. מפת האימפריה החקלאית הייתה בימים ההם מוכרת לכל ילד. גאוות ילדי כפר.
אחרי הגשם הראשון (שיבוא עוד מעט) נבטה החיטה וקווי התלמים החומים נוקדו בנקודות ירוקות, ואחר כך בחורף עלתה החיטה וגבהה.


חריש עמוק: שלבים שונים בעיבוד האדמה. עובדי אדמה הם אנשים קשי-יום אבל מאושרים בלילות

פרשנים ומומחים היו אומדים את גובהה מדי שבוע ומצקצקים: "השנה החיטה נמוכה, היבולים יהיו דלים, (טוב נו, הם לא אמרו "דלים", זה לא היה בלקסיקון – אמרו "לא יהיה מה לקצור באביב"). ואם באה פתאום שנת גשמים ברוכה ונדירה (כמו בתשנ"ב למשל) אמרו "השנה יהיה הרבה יבול, צריך להרחיב את האסם". ובאמת הרחיבו.
וככה בפסח התחיל הירוק להתחלף לצהוב. כשקצרו כברת שדה בחג העומר, השיבולים עוד היו ירוקות-צהבהבות ומייד אחר כך הצהיבו לגמרי ואיתם כל אלפי הדונם שסביבנו. צהוב מלוא כל העין. ועכשיו (פתאום בשתיים בלילה) צבע אדום!
זה לא היה במסגרת מערכת חילופי הצבעים של החקלאות באזור. האם גם הצבע הזה, כמו גובה החיטה וכמות הגרעינים באסם – הוא גזירה משמיים? כנראה שכאן לא מספיק להבין בחקלאות או בכלכלה קפיטליסטית, צריך עוד משהו. השאלה מה? ואולי גם מי?
והגרעינים של הנכדה ושלי בקופסת הצמר-גפן? בטח רציתם לדעת. עוד מוקדם לספר, השארו איתנו, נמשיך לדווח ולהעלות תמונות לבלוג או לפייסבוק או אפילו לאינסטגרם. שתהיה שנה ברוכה לחקלאים ולבניהם ובני בניהם.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, קיבוץ, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על צבע חום, צבע ירוק, צבע צהוב… וצבע אדום ||| על חילופי הצבעים בשדותינו ועל אסמים ומתבנים וממגורות ומרגמות

  1. אתה כבר אמור לדעת שכל עניין החיטה הוא תרמית עוקץ. בוקר טוב.

    • igalz הגיב:

      בוקר טוב, רוזה. איך זה לפני 8? זה לא מסתדר עם ההצהרות הקודמות.
      ובעניין החיטה והמהפכה החקלאית שהיא שדפקה את הציידים-הלקטים שהיינו לא מזמן, עוד נדון רבות.
      היום זה הזמן של הנוסטלגיה של ילדי-החקלאים, שמתעוררים בלילה עם צבע אדום במקום ירוק.

      • אמרתי שאני צריכה להיות בעבודה בשמונה. אצלנו בעיר נהוג גם להתקלח ולשתות משהו לפני שיוצאים מהבית…. 😛
        אם לעומת זאת, הייתי לקטת (על הצייד אני מוותרת) הייתי קמה בצהריים, מלקטת לי עלי ריג'לה
        וטובלת לי בירקון (או בירדן. או בחידקל. אני לא בררנית). אגב, אם להשתמש בפרסום עצמי חסר בושה, אני ציינתי את העניין הזה עוד הרבה לפני הספר של הררי: http://humusthemarker.wordpress.com/2009/09/30/112/ . כמו שאומרים: הוא קלע לדעת גדולים. (גדולות).
        ואחרון חביב: ניחומים לילדי החקלאים, וגם להורים שלהם. לא כיף להתעורר בלילה משום צבע, בטח לא כזה שמפיל לך דברים על הראש.

  2. ארנון אבני הגיב:

    לפני חודש הייתי עסוק מעל לראשי בהפקת תערוכת צילומים עבור חג הקיבוץ שלנו. גיליתי (נו, גיליתי שוב) שהתמונות שצולמו פעם לפני שני דורות, בשחור לבן, היו הרבה יותר חדות ועמידות. עכשיו אני רואה אצלך צילומים בצבע וגם הם נראים חדים ומפוקסים. זה בטח הצלמים המקצוענים של מערכת יומן בארי.

    • igalz הגיב:

      ״יומן בארי״ מזמן כבר לא קיים. ״יומון בארי״ עדיין בשחור-לבן. התמונות מ״ארכיון בארי״! והצלמים לא ממש ידועים. פעם צילמו שדות ושמיים, לשם שמיים, בלי קרדיטים וכל זה. (וגילוי נאות, חלק מהתמונות הן של המצלמה הדיגיטלית של המחבר, מימים קרובים יחסית. השדות לא משתנים כל כך מהר. רק הטרקטורים. והאנשים).

  3. סמדר הגיב:

    לצייד-הלקט היו חיים די טובים בזמנו, מסתבר. כל הטוב שבטבע נפרס לפניו, רק צוּד ולקט, בזמנך החופשי, מעת לעת, מעונת הסתיו ועד קץ הקיץ, בין מתקפה אחת של אריה מפחיד ביער, לשנייה.
    אחר כך, לפני איזה 10,000 שנה, הוא בא והרס את כל האידיליה הזו במהפכה החקלאית. ועדיין היו לו את תמורות העונות להיאחז בהן, ואת כל הצבעים הרגועים-חמים להתנחם בהם, כשרצה להינפש מצוק העתים מעשה ידיו: סתו=חום. חורף=ירוק. אביב=מגוון. קיץ=צהוב.
    ואז, הוא חירב גם את הרוטינה השלווה הזו, עם המהפכה התעשייתית. אבל עדיין היו לו כמה צבעי יסוד להמתיק בהם את חייו הקשים, המלאים סכנות ועצבונות יצירי-כפי אדם: צהוב. ציאן. מג'נטה. בתוספת קצת שחור, לתת קצת עומק למציאות האפורה שמסביב.
    אבל עכשיו אנחנו כבר עמוק בתוך הפוסט שבתוך העידן הפוסט-מודרניסטי. האדם הוא עדיין פחות או יותר אותו יצור קטן חסר-אונים וחשיבות, עם שגעון גדלות המבוסס על רגשי נחיתות, על כל האלימות שנגזרת מכך.
    אז איפה ישנו פה בהישג יד איזה צבע פסטלי מרגיע, שיהווה משקל נגד לאדום הלילי הצעקני-תובעני? במה כבר אפשר להתנחם, כדי להעביר את היום, שבא אחר לילה מפרך?

    עכשיו שכתבת כך, אני יודעת: אפשר להתנחם בזכרונות אסם שמשיים נעימים, בצילומי שדות שלווים שמחליפים צבעיהם עם חליפות העונות, ובידיעה הבוטחת שלא משנה כמה יתאמץ אדם להחריב את הכוכב היחיד שיש לו, לא משנה כמה היפראקטיביות הוא כופה על אותה פלאנטה במהפכותיו התכופות – המילה האחרונה היא, היתה ותמיד תהיה – של ה"טבע".
    וכך קרה, וכך קרה וכך קורה עדיין –
    שהחיטה צומחת שוב
    בקופסת ההנבטה התמימה-אלגורית של הנכדה וסבה (צפו להתפתחויות ולדיווחי צמיחה).

  4. Danny Bar On הגיב:

    קטונתי בעניני מהפכות, ומהפכת הכתב והדפוס בינהם, אבל הסיפורים שלכם על האסם והתמימות של הילדות והילדים אותם שמעתי גם ממקורות אחרים, פשוט את התמימות של אדם בגן עדן ( והוא בכלל לא ידע שהוא כזה)

    • igalz הגיב:

      דני, אתה מתכוון לגן עדן של שוטים, או לגן עדן אמיתי? בכל מקרה, תבורך התמימות של ילדותנו. גן עדן זה פה, תלוי בעיני המתבונן, ולמרות הצבע האדום.

  5. אביבית הגיב:

    תודה על המחווה לאבא שלי. בימינו דווקא כוולם היו דורכים על הצינורות. המטפלות היו מביאות אותנו מגיל קטן לשם, גם בגלל שזה היה המקום הכי קריר ומוצל בסביבה (ואיכשהו נשבה בו תמיד גם רוח קיץ) אבל הן לא העלו בדעתן לחסוך לנו את צביטת הפחד, להפך- ציפינו מאיתנו להיות ילדים אתגריים . הקטנים היו הולכים מסביב, אחר כך יד ביד עם המטפלת, תמיד מציצים כמה חיטה יש למטה והכי מפחיד היה לראות שם תהום ריקה. אחר כך, כשגדלנו, היינו עוברים עליהם סתם כך שואלים את עצמנו איך חשבנו שאפשר ליפול בין הרווחים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s