לשבת לקום ||| נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום

הספרון המקסים של מירה לוֹבֶּה "עוגה, עוגה, עוגה" (שירי פעוטות) נמצא בידי זמן רב. זהו ספרון דקיק המכיל כמה משירי הילדים המוּכרים והמוּשרים ביותר בהיסטוריה של הילדוּת הישראלית. גדלו עליו דורות של יונתנים קטנים (שטיפסו על העץ), חובבי גינה (לי חביבה) ועכברים (נוּס, נוּס, נוּס), שישבו מאחורי ההר (אחת, שתים, שלוש) ושיודעים בעל פה לעמוד במעגל (או במָגל) ולהושיט את ידם (ובואי לרקוד איתי). חובבי חתולים שנפלו לכד ושפנים קטנים שהצטננו.
ועכשיו מעדכנת אותי עינת שמירה לובה לא כתבה את השירים אלא רק איירה אותם, ומוסיפה קישורים מועילים למאמרים של חוקרי ספרות ילדים שחקרו, בין היתר, גם את עוללות השפן הקטן (כדאי לכם להיכנס). את השיר "השפן הקטן" כתב בנימין כספי, והגירסה המלאה שלו מופיעה, במאמר שכתב חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. ולמי שמתעצל להיכנס לקישור אצטט את דברי אליהו הכהן, על פיהם רוב (אם לא כל) שירי הספרון הזה מקורם עממי ולא ברור:

כידוע, מדור שירי הילדים בזמר העברי משופע בשירים שהושרו בלי סוף מבלי שנודע שם מחברם ומלחינם. כך שרו ורקדו בכל פינה בארץ את "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי", "פעם הייתי, פעם הייתי בתימן", "מאחורי ההר, אחת שתיים שלש", "שימי ידך בידי", "אצא לי אל היער" כאילו היו אלה שירים נטולי מחברים.

ומעל כל השירים הקלאסיים האלה יש את "עוגה, עוגה, עוגה" (במלעיל) – שיר הפעוטות האולטימטיבי המוכר לכל גננת מתחילה ולכל פעוט ישראלי. חשבתי לכתוב עליו מסה עם ניתוח כמו-ספרותי (שהרי אינני מנתח, וגם רחוק להיות מורה לספרות) מעמיק ועם מראי מקום וציטטות לרוב ודוגמאות מהספרות העולמית. והנה ראיתי שהקדים אותי זלי גורביץ', פרופסור לאנתרופולוגיה שמאמר מלומד ומעניין שלו פורסם לפני שבע שנים. המאמר הוא מתוך הספר "על המקום" ופורסם ב"הארץ". תוכלו לקרוא אותו בשלמותו כאן, ואני רק אביא ציטוט קצר מתוך המאמר המרתק:

"אם מאה אלף בני אדם יחד באיזו כיכר ביום העצמאות, בהפגנה, או סתם בחבורה על חוף הים (ההזדמנויות הנאותות נותרות לדמיון) ישירו יחד את "עוגה עוגה" ויישבו כולם ב"לשבת" ויקומו כולם ב"לקום", יכול להיות בזה כדי לפרוט בבת אחת, בנגיעה, באיזה מיתר תמים, מרופט, אבל לא קרוע, ומשירה אדירה של "עוגה עוגה" יכולה אולי לבקוע שאגת רווחה, שאגת השלמה, באחווה, בצחוק, פרפורמנס מחאה נגד עצמנו, בעד עצמנו, הכרה שמעבירה צמרמורת, מחייה, עכשווית, שייכת לעניין."

ומכיוון שגורביץ' אמר את כבר את הכל, אביא לכם את עמודי הספר עם האיורים שליחם לא נס גם אחרי עשרות שנים. שתיזכרו שפעם הייתם ילדים ושרתם במעגל (כל אחד והזיכרונות שלו, והגננת שלו). וגם שתבינו למה כולם מסתובבים לנו עכשיו, כל היום, בטלוויזיה, בעצרות ובכנסים – עד אשר יימצאו מקום לשבת, לקום. ככה זה, מעגל החיים, אתם יודעים.


עמודי הספר מופיעים בהקטנה ולא בהכרח לפי הסדר, תוכלו לבדוק את השפן, החתול, הגמדים והחור במכנסיו של יונתן – אם תלחצו להגדלה

ועוד נוסיף בקצרה את סיפור חייה של מירה לוֹבֶּה. מחברת ומאיירת הקלאסיקה (למי שלא לחץ על הלינק). סיפור שמשום מה לא הייתי מודע לו, ואולי גם אתם לא. היא נולדה בשלזיה ב-1913 וכתבה סיפורים כבר בילדותה, למדה תפירה ועיצוב אופנה בברלין ועלתה לארץ-ישראל ב-1936, בעקבות רדיפות היהודים. בארץ נישאה לבמאי "האוהל" פרידריך לובה וכתבה בערבים ספרים (ביום עבדה ככורכת ספרים). ב-1950 (אם הבנתי נכון מהמאמר של זוהר שביט על הסופרת) יצא לאור "עוגה, עוגה, עוגה" עם ציורים שלה ושל אוה איצקוביץ. מירה לובה כתבה את ספריה בגרמנית והם תורגמו על-ידי ימימה טשרנוביץ אבידר. ב-1950 עזבה את הארץ ועשתה באוסטריה ובגרמניה קריירה ספרותית ארוכה עד פטירתה ב-1995.
את כל זה, כמובן, לא סיפרו לנו בגן ולא נראה לי שזה היה משנה ליונתן הקטן, שכבר היו לו חיים משלו והוא טיפס על העץ, השובב עם חור גדול במכנסיו (חחחחח, גדול!!!! אחי).

ציורי דמויות הילדים, ובעיקר לבושם, מעידים שלא היו אלה הילדים הקיבוצניקים של הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, כמו ילדי "בוא אלי פרפר נחמד" ו"פלוטו מקיבוץ מגידו", אלא ילדים "עירוניים" גמורים, אבל למה להתקטנן כשיש שירים וגם איורים כל-כך מרגשים. בכל מקרה גם הילד הזה הוא אני. כולם היו בני (ונכדי).
מובן מאליו שגם גיבורי הספר הזה מצאו את מקומם בפוסטר הלילה טוב, שכבר הזכרנו בפוסט על "הבובה זיוה". תוכלו לחפש אותם שם לקראת סוף הפוסט, נחבאים בין יתר גיבורי ספרות הילדים.

כמעט שכחתי – מצב החיטה
הבטחתי עידכונים מהשטח וכמעט שכחתי אותם, בגלל יונתן והשפן. החיטה נבטה! רואים בתמונה. ניסיתי לבחון אם הדיווח המתמטי של אתמול על 61% נביטה הוא אופטימי מדי. התבלבלתי בספירה (אמרתי כבר שאני לא סופר). אבל נראה לי שזה אפילו יותר מ-61! אם כך יש לנו כאן גוש חוסם. את מי הוא יחסום זו שאלה פתוחה, לא מוכרחים לערבב פוליטיקה בכל דבר.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, בית ומשפחה, טבע ונוף, ישראל, ספרי ילדים, שעשועים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על לשבת לקום ||| נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום

  1. עינת הגיב:

    כדאי גם להוסיף שמירה לובה לא כתבה את השירים אלא רק איירה אותם. הנה למשל כמה קישורים לתולדות "השפן הקטן" לפי חוקר השירה העברית אליהו הכהן:

    http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00200.htm

    http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00620.php

    • igalz הגיב:

      עינת, תודה על התיקון המהיר. הוספתי קישור. האם את יודעת גם מה היה חלקה של אוה איצקוביץ המופיעה בספרון כאחת המאיירות? והאם את חלק מהשירים כתבה באמת ימימה טשרנוביץ אבידר?

  2. ארנון אבני הגיב:

    וכדאי גם להוסיף: ש 'עג' זה הסתובב ("…התפלל, ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה [הסתובב וצייר על הקרקע צורת מעגל] ועמד בתוכה…" מתוך אתר הלשון העברית) וכנראה שזה המקור של "עוגה עוגה במעגל נחוגה". סביר להניח שהמאיירת שעלתה מרוסיה ולא התעמקה בסיפורי חוני המעגל, היא שנתנה לזה פירוש יותר ארצי שדחק הצידה את כל הפלספנים.

    • igalz הגיב:

      בעניין העוגה-עוגה, סביר מאד שזה המקור. אבל אם כבר מדייקים (על פי מקורות ברשת) מירה לובה לא עלתה מרוסיה אלא מברלין. היא נולדה בשלזיה (שרובה כיום בפולין, וחלקה בצ'כיה וגרמניה).

  3. סמדר הגיב:

    אני חוששת שלא סיפרו לנו בגן עוד הרבה דברים, ואולי טוב שכך, כי זה משאיר לנו את האפשרות לחשוף בעצמנו את יתר "זנבות הסוד" (ע"פ זלי גורביץ') של היצירה הקלאסית-שבקלאסיות הזו – עתה, כאשר לא עוד ילדים אנחנו, אלא בוגרים ואחראים (?!).
    אז זה לקח לי קצת זמן להיכנס לכל הלינקים ולעיין בכתובים המחכימים שהבאת. קראתי את ניתוחו היפהפה של גורביץ', כמו גם את המאמר המספר על תהפוכות קורות חייה של מירה לובה (שם נסחפתי לרגע הצידה אל 'אי-הילדים' המיתולוגי מימי הילדות, ואל 'שני רעים יצאו לדרך' הזכור לטוב, שגם אותם כתבה אותה לובה. בשלב הזה כבר עלתה דמעה בעיני, שהצריכה כמה מחיטות אף), ואחרי שנרגעתי קצת מכל ההו-הא של הפגישה המחודשת עם העוגה-עוגה-במילעיל הזו = שירון הפעוטות שהיה ועודנו נכס צאן ברזל וחוויה מעצבת של הילד הארצישראלי-מצוי לדורותיו –
    התפניתי עתה דווקא כן להתקטנן ולשים לב לזוטות, שעד כה נעלמו מעיניי הילדותיות וגם ההוריוֹת.
    בדקתי את הדפים המהוהים שטרחת בטובך לסרוק למעננו אחד-אחד, שפן-שפן וגמד-גמד – ולהלן ממצאיי, שמתבססים על העובדות שמצטיירות מן האיורים, מתוך ההנחה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים:

    1. השפן הקטן, שהצטנן לראשונה כבר באמצע שנות ה-30 (כפי שלמדתי מאליהו הכהן), העדיף בחוכמתו לקחת כנגד נזלת החורף הכרונית שלו סירופ טבעי של צמחי סמבוק ואכינציאה בבקבוק ירוק אטום לאור, במקום להתמלא באנטי-היסטמינים ובאנטיביוטיקה מיותרת, שכיום ידוע שיש להם תופעות לוואי שלא כאן המקום לפרטן.
    2. החתול השובב גם הוא הקדים את זמנו, ונוכח כבר אז – ובדרך אכזרית במיוחד, יש לומר – למה לא רצוי לזלול כל כך הרבה חמאה (שומן רווי מן החי), גם אם היא מוגשת חופשי לצריכה-בחדרוכל-בלבד, שלא לדבר על מרגרינה, המוקצה מחמת מיאוס של שומני טראנס, ממנה ניזונו שאר הילדים בגילו ובזמנו, שלא ב"שבוע הבראה", פעם בשנה.
    3. הבנים (העירוניים בעליל), במדינת ישראל הצעירה דאז, הרגישו מספיק גבריים כדי להרשות לעצמם לחוג במעגל ולהסתובב כל היום כשהם לבושים בנונשלנטיות בחולצות עם הדפסים "נשיים" לכאורה, עיגולים אדומים על רקע לבן וכאלה, ונעולים בנעלי בובה. מה שבשום אופן לא ניתן לומר על הבנות של פעם (העירוניות במובהק), בכל השירים להוציא אחד, שכנראה סברו שנשיותן לא תוכל לבוא לידי ביטוי אם ילבשו את המכנסיים בבית ובאחו, ולא שמלות פרחוניות בגזרת קלוש עם שרוולים תפוחים עם גומי, בסגנון אן שרלי בגן ב'.
    4. הגמדים, נוכחו עוד באמצע המאה שעברה, שקבוצת תמיכה בת מינימום 3 גְמָדים, בהנחיית ירח מקצועי אמפטי שמעודד אותם לשבת לפטפט ו"לדבר על זה" – מסייעת מאוד להצלחת הדיאטה, במיוחד אם מדובר בדיאטת כסאח קיצונית דלת כל אבות מזון, כגון צום (לא אכלו ולא שתו, אחת שתיים שלוש – אל תנסו את זה בבית שלא בהשגחת רופא).
    5. יונתן הקטן, הבין באיחור-מה שממש לא משתלם לחפש אפרוחים על העץ (יותר כדאי לחפש בפינת חי, או במדגרה של הלול), ובטח שלא כדאי לקום בשביל זה השכם בבוקר, כשאפשר ללכת לשם בשבת בצהריים, או כל יום בהקמה (מה שהיה ניתן למימוש אילו היה ילד-קיבוצניק ולא אורח-עירוני שבא לדודים בקיבוץ רק בחופשים).
    6. העכבר נוס-נוס, שסבל מרדיפות חתולים זדים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, הבין במהרה שאין לו על מי להשליך את יהבו, אלא על קומץ ילדים צברים-יהודים רחימאיים, אחת בלונדינית, אחת שאטנית + אחד גבר חדש שהקדים להתחבר לצד הנשי שבו כבר בשנת 1950 (וראה גם סעיף 3 לעיל).
    7. אני, שעומדת במַגָל ביער קק"ל מלא אורנים, אצטרובלים ושרף דביק ליד הביתקברות – אם באמת הייתי מביטה סביבי ככתוב וכמשורר בימים ההם וגם בזמן הזה, הייתי מאתרת מיד את כל האורניות שלא מצאתי במציאות כשבאתי לחפש שם פטריות אחרי הגשם, ב-1960 לערך.
    8. ורק גינהלי גינהלי (החבּוּבָה!) – כל פרח בה פורח גם כיום בשלל צבעים (ציפורני חתול בחורף, ציניות בקיץ), כל צמח בה צומח (חסה, צנוניות, ריג'לה ומורינגה אוליפרה). כאז כן היום, עדיין כיף וגם חשוב להיות איכרה עברייה בארץ ישראל, רון בלב ואת ביד שמאל, משפך ביד ימין – עובד אדמתו יישבע לחם וסלט ירוק. [ולכן, יש לעשות הכל כדי לנקות את המהפכה החקלאית מהאשמות השווא שטפלו עליה יודעי דבר (שם. ושם. ובכל מקום).]

    כאלה היו פני הדברים אז, וכאלה הם נראים היום, כשצופים בהם בעין מזויינת, דרך העדשה המעוותת של הזמן-שחלף ותפיסות-עולם-שהשתנו.

    (סליחה על ההכברה, ככה זה יוצא כשכותבים ב[[שעות הילדים]], בלי דד-ליין של [[שעון נוכחות]]… )

  4. ניקי הגיב:

    השפן באיור הוא בכלל ארנב 🙂

  5. אוהד גור הגיב:

    למה להתעלם מ"פעם הייתי, פעם הייתי בתימן…"
    תקופה שבה עוד לא הונצח ה"פוליטיקלי קורקט"….

    • אלי הגיב:

      למציאת דף השיר "פעם הייתי בתימן" נא לחפש בגוגל:
      והיה השיר פ׳ם הייתי/ פ׳ם הייתי/ בתימן/ שם ראיתי/ שם ראיתי/ כושי קטן
      תקבלו קישור לגזיר עיתון, שחור לבן, עם תמונת השיר.

  6. אלי הגיב:

    גדלתי על ספרון הילדים "עוגה עוגה".
    כיוון שהספרון כבר אינו נמכר בחנויות בימינו
    שמחתי מאוד למצוא את צילום דפי הספרון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s