היינו העתיד, היינו ההווה, היינו העבר ||| על גוף-ראשון-רבים וקבוצת הילדים שהיינו

קוראי הבלוג הוותיקים ודאי שמו לב שרוב הרשומות (פוסטים) פה נוטות להיות כתובות בשפה משולבת-בלתי-אפשרית של גוף-ראשון-יחיד (המחבר), ומעבר כמעט-בלתי-רצוני לדיבור בלשון רבים.
(וגם ריבוי סוגריים ומקפים-מחברים – אבל על הסוגריים כבר כתבתי ועל המקפים-המחברים בעצם מדברת כל הרשימה הזאת).

בלשנים, פסיכולוגים וסוציולוגים רבים כבר עמדו על מקומו של ה"אנחנו" הקיבוצי בקבוצות האנשים שהתחנכו בחינוך המשותף. ספרים רבים כבר נכתבו, תערוכות הוצגו ומחזות הומחזו – והתופעה מוכרת לכולנו (הנה אני שוב חוזר לסוּרי/סוּרנו הקולקטיבי). ניסוח קצת יותר אנציקלופדי עם ביבליוגרפיה והפניות, תוכלו לראות בערך של "החינוך המשותף" בוויקיפדיה (כולל גירסה באנגלית).

כן, ככה זה כשאתה (כלומר, אנחנו) גדל בקבוצה דחוסה ואינטימית-ללא-אינטימיות של פחות מעשרים פעוטות, שהופכים לילדי-קבוצה ואחר-כך לנערי-שכבה ואחר-כך לחיילי-פלוגה, ולקבוצת-הורים שמתחילים לגדל את ילדיהם באותה מתכונת בלתי טבעית ונלחמים לבטל אותה, ומצליחים באיחור לא קטן.

ילדים 1950שפני-ניסוי-חינוכי מאושרים, "בטרם עצים, בטרם בתים, בטרם כל צל בחולות לוהטים"

כאלה היינו ואי-אפשר לשנות את זה, אבל בתוך היחד הזה הלוחץ היו גם הרבה דברים טובים, שלא תמיד נוטים להדגיש אותם. אפשר לומר שהיינו שפני-ניסוי לניסיון מגלומני לשנות את טבע האדם, אבל היינו שפני ניסוי מאושרים, עד כמה שזה נשמע אבסורדי.

בחוברת המחזורים של הכפר שיצאה לרגל חגיגות השישים הופיע בהקדמה ציטוט מדבריה של טלי תמיר שנכתבו לתערוכה "לינה משותפת" שהתקיימה במוזיאון תל-אביב ב-2005. הדברים שלה, הכתובים כל-כך יפה, משקפים (כך נדמה לי) את מה שאני/אנחנו מרגישים.
תוכלו לקרוא את הדברים במתכונת שהופיעה בחוברת (אם תלחצו על התמונה ותגדילו):

800916_inside_1_10_frnkB

ואני (המחבר) התנדבתי (כלומר, נידבו אותי) לכתוב את העמוד על הקבוצה שלי/שלנו וכך כתבתי:

דרור יקרא
"בלהט של שמש נולדנו, כל עשב היה לנו אח.
בטרם בתים, בטרם עצים, בטרם כל צל בחולות לוהטים"…
המילים הישנות והתמימות האלה – שכתב אורי מייזלס, בן גבעת ברנר בשנות החמישים, היו לנו תיאור ממשי של ילדותנו. לנו, לילדים הכמעט-ראשונים שנולדו לקיבוץ הצעיר שנאחז בנגב ב-1946.

ארבעה ילדים נולדו לפנינו – והם שהיו הבסיס לכיתה הראשונה "אשל". אבל הבת הראשונה של הקיבוץ היא שלנו: נורית (אפרת) דבורי, שסיפור לידתה בגדרה, בימי המלחמה הפך למיתוס מקומי. ואנחנו, שנולדנו כולנו בגדרה, בשנה בה נולדה המדינה, ועברנו לבארי מיד עם תום מלחמת העצמאות, גדלנו בגן א' ובגן מעבר (היה דבר כזה…) והרכבנו את הכיתה שהפכה לקבוצת "דרור".

OLYMPUS DIGITAL CAMERAזאת הייתה הקבוצה היחידה שלא נקראה בשם של עץ או צמח, פרי או ירק – אלא דווקא ציפור, או אולי… חופש. אז עוד לא הייתה מסורת וחשבנו שהכל מותר. ("שלהבת" הצטרפו מאוחר יותר).
ובאמת גדלנו באופן חופשי, ליד הרפת והמתבן, בין הזרזירים והפרות – בבית הישן שאח"כ היה "המכון של בוכסי". הטבע קרץ לנו יותר ממחברות הלימודים. יחד עם המורות הראשונות שרה ר', מרגה, אילה נ' והמטפלת הצעירה והאהובה עתליה יצאנו לטיולי טבע בוואדיות, בבוסתנים וב"עצים הבודדים" שמסביב, אוכלים תאנים, רימונים ושקדים, אוספים צמחים ופקעות, חלזונות וצבים.

בר-מצווה עשינו בוואדי עם כתובת אש אחת, שהיום ודאי הייתה מתביישת מול קונצרטי הפירוטכניקה והפירומניה באמפי הבנוי לתפארת. במשימות הבר מצווה למדנו לתפור כפתור ולרתום פרד. תחת הסיסמא "נשבענו לדגל שאתו ללא חת", הצטרפנו בגאווה לחטיבת-בני-הקיבוץ-המאוחד ולנוער-העובד-והלומד, מדקלמים "לעבודה, להגנה ולשלום". בחנוכה נשאנו לפידים ובקיץ יצאנו לכל המחנות הנדרשים (ואפילו הבאנו דגל אחד ירוק של מקום ראשון…)

נשבענו לדגל

"השיוויון" ו"השיתוף" שטופטפו לאוזנינו משחר ילדותנו זרמו בעורקינו – לכיתה היו שני זוגות אופניים משותפים, ואפילו על החזקה משותפת של כפכפי אילת, התקיים דיון סוער שבסופו הצבעה.
וכשגדלנו – הפכנו לנותני הטון ב"חטיבה" המקומית, שהייתה אז בשיא כוחה. כיתה מגובשת וחזקה שתוגברה בשתי בנות מקדמה ושלושה עולים חדשים שהצטרפו מכיתת "ברוש".
חגגנו חג-מחזור לבושים בחולצות מחזור שחורות ורקומות, דיקלמנו את "צרפונו אליכם" והלכנו לצבא ולתנועה "בוגרים ואחראים" – למלחמת ששת הימים שהגיעה כעבור שנה.

כיתת דרור בחולצות מחזור

17 חבר'ה (מתוכם ארבע בנות בלבד) סיימנו את חוק לימודינו בשנה בה חגג הקיבוץ את חג ה-20. בלי בגרות כמובן, אבל עם הרבה מוטיבציה. מתוכם עשרה נשארו בקיבוץ והקימו משפחות ענפות. האחרים התפזרו למקומות שונים בארץ, מהצפון ועד לדרום הרחוק.
למרות שכולנו התחלנו כמפעילי טרקטורים ונהגי פרדות – בסופו של דבר התפזרנו לתחומי עיסוק מגוונים כמקובל באוכלוסיה הכללית: עורך דין ומורה לנהיגה, גננת ואחות מוסמכת, סוכן ביטוח ומשווק טרקטורים, אדריכל ומעצב גרפי, חקלאים וכמובן אנשי דפוס.
הבנים והבנות שלנו – חלקם בבארי, והדור השלישי כבר כאן: מהיר יותר, חכם יותר וצבעוני יותר.

וגם ברגעי חג, נזכור את הילדים שהיו איתנו ונקטפו בתחילת הדרך – אילן גדיש ואשרי בודנקין, ואת מאירה נווה ושלמה דינר, שהיו איתנו בכל הדרכים ונפטרו בטרם עת. זיכרונם עימנו תמיד.

האסם והדפוסהעבר של החקלאות הישנה (האסם – משמאל), ההווה של התעשיה (מגדל הדפוס – מימין) ובלון-פורח-ביטחוני מרחף מעל כל זה. הכפר בתום עוד "סבב", דצמבר 2012

כן, כן "היינו העבר", "נשבענו לדגל שאתו ללא חת", "בשילוב הבנים עתיד הקיבוץ" . אבל היינו גם העתיד, ובאמת – ברוח הסיסמה – השתלבנו בקיבוץ (בכפר, על פי הבלוג הזה). יחד בנינו קירות ליסודות המוצקים שהניחו ההורים החלוצים. והבאנו גם דור שלישי לכפר, שאולי יידע לחזק את היסודות ולצבוע את הקירות בצבעים יותר אופנתיים וגם להוסיף חדרי-ביטחון שיתנו קצת ביטחון לכפר הקטן והעני-אך-לא-מיואש-כלל שהפך לקונגלומרט-סוציאל-קפיטליסטי, נהנתן-במובן-החיובי-של-המילה ובטוח בעצמו (אולי קצת יותר מדי). ואולי עוד נדע להמשיך יחד-כל-הדרך, עם פחות דגלים ופחות סיסמאות, אבל עם חיים תוססים, גם לאורו של "הצבע האדום".
אנחנו ההווה, העתיד מאחורינו, וכנראה שנמשיך לחשוב תמיד בגוף-ראשון-רבים.

* הבהרה (אם צריך) "היינו העתיד" הוא ספרה המפורסם של יעל נאמן המתאר את חוויות החיים בחינוך המשותף

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טבע ונוף, קיבוץ, תמונות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על היינו העתיד, היינו ההווה, היינו העבר ||| על גוף-ראשון-רבים וקבוצת הילדים שהיינו

  1. ארנון אבני הגיב:

    יפה ונוגע בכל מי שעבר את החוויות האלה. אני מסכים אתך שהיינו שפני ניסיון ובניגוד לאופנה הרווחת – זו הייתה ילדות יפה. עובדה – הכנסתי את בנותי לאותו חינוך ולאותם בית תינוקות, פעוטון, גן, כתה וגם 'מוסד חינוכי משותף'. השתתפתי בדיון הציבורי (קמפיין) כדי לשנות את השיטה כאשר ניראה היה לי שעבר זמנה. על הכל איני מצטער. בעיקר כאשר אני קורא את הטור שלך שמנסח נכון ומאוזן את האור והצל – כמו בתמונה טובה.

  2. סמדר הגיב:

    אהבתי/נו.

    אני חושבת שהבלוג הזה מוכיח, שגם כשאתה, המחבר, גולש שוב ושוב לגוף-ראשון-רבים, חוטא במקפים-מחברים, וחוזר פה ושם ל"סוּרנו הקולקטיבי" –
    אתה מייטיב לבטא את הקול האחד-הייחודי, הגוף-ראשון-יחיד שלך. במילים, בין המילים, בקווי המיתאר, ובנקודות החן.
    ואנחנו הרבים, קהל קוראיך, אלה מקבוצת השווים ואלה מקבוצות אחרות בכלל –
    פשוט נהנים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s