האוטו שלנו גדול וירוק ||| על תערוכת "שי לילדינו" בעין-חרוד ועל חנות "טויס אר אס" בראשון-לציון

חזרנו. שלושה ימים לא כתבנו ולא קרה שום דבר, אפילו העולם לא נחרב, למרות כל הנבואות.
נסענו כל הדרך לעין חרוד (אפשר לחשוב, זה לא כזה רחוק בימינו) כדי לראות את התערוכה.
"שי לילדינו – תרבות ילדים בקיבוצים" במשכן לאמנות בעין חרוד, היא לא סתם עוד תערוכה. אם את התערוכה של הברויגלים במוזיאון תל אביב אפשר היה (בהלצה שזכתה להצלחה) להמשיל לחיי הכפר, כאן מדובר על חיי הכפר ממש, חיינו כילדים וכהורים (ועכשיו גם כסבאים) בקיבוץ. הפעם אין ברירה צריך להגיד "קיבוץ" במפורש, ולא רק "כפר", כי זה חלק מרכזי ממהות התערוכה: תרבות הילדים בחינוך המשותף.

ילדים משחקיםילדים משחקים בחצר הקיבוץ, איור של שאול קנז

הבלוג הזה שעוסק לא מעט ברסיסים וזיכרונות של ילדוּת כפרית (קיבוצית!), כבר ציטט והתייחס להרבה דברים שמוצגים בתערוכה המקסימה (אין מילה אחרת, למרות שאמרו את זה הרבה לפני) שהפיקה וארגנה ואצרה עינת אמיתי, ועכשיו ראינו במו עינינו על מה מדובר.
את הניסוח המוזיאוני האוצרותי אצטט כלשונו מתיאור התערוכה באתר המשכן לאמנות בעין חרוד:

"בתערוכה ובספר תרבות לילדים בקיבוצים נחשפת בראשונה תרבות פנימית עשירה לילדים שגדלו והתחנכו בקיבוצים. כלולים בתרבות זו רעיונות בתחומי האדריכלות, הקשר אל הטבע, חצר הגרוטאות, האמנות, המשחק והצעצוע, הספרות, התיאטרון, הבובטרון, הקולנוע והחג.
סרטים נדירים בפנס קסם, מתקנים למגרש משחקים, צעצועים יצירתיים, בובטרונים, איורים לספרים ועוד – כל אלה מוצגים בתערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, יצירות שנוצרו עבור ילדים בקיבוצים וחלקם הופצו ברחבי הארץ, החל בשנות ה-20 למאה ה-20 ועד ימינו.
התערוכה והספר מעלים שאלות על משמעות השיתוף בחינוך, על מעורבות הקהילה בחינוך הילדים, ועל תרומתו של המבוגר לעיצוב הסביבה התרבותית שבה גדל דור העתיד, שאלות העולות כיום לדיון בתיאוריות חינוך עכשוויות.
עינת אמיתי, בת קיבוץ גשר, דוקטור למדעי המחשב בהשכלתה, היא אספנית וחוקרת של תרבות לילדים בקיבוצים. התערוכה והספר הם פרי מחקר של ארבע שנים שבמהלכן תיעדה עינת את המחקר בראיונות אישיים, באיסוף מקורות מידע כתובים ובאיסוף חפצים מארכיונים קיבוציים ומאנשים פרטיים ברחבי הארץ."

האוטו שלנו גדול וירוק איור מקורי   האוטו שלנו גדול וירוק
האיור המקורי של אילזה קנטור ל"אוטו שלנו גדול וירוק" מתוך "בוא אלי פרפר נחמד" (מימין), עם אוטו צעצוע שנבנה בדמותו (משמאל)

בוא אלי פרפר נחמד   מכוניות צעצוע
האיור המקורי ל"בוא אלי פרפר נחמד" ומכוניות צעצוע מתוצרת עצמית

רבים כבר עסקו בתיעוד ובשבחי התערוכה, ואכן יש מה לשבח. נדמה לי שמעולם לא כונסו ולוקטו כל כך הרבה עבודות אמנות וחפצים וצעצועים, המתארים את חווית הילדוּת הקיבוצית בחינוך המשותף, למקום אחד. את העבודות הרבות המוצגות בתערוכה עשו בהרבה אהבה וטעם טוב, וכך הן גם מוצגות. הזכרתי כאן, בפוסטים קודמים, רבים מהמוצגים המופיעים שם. את ספרי הילדים הקלאסיים: "בוא אלי פרפר נחמד" ו"איה פלוטו", את "אצלנו" ואת "הבובה זיוה", את טיולי הטבע ואת הקבוצה החינוכית –בתערוכה הזו תוכלו לראות את כל השפע התרבותי-יצירתי הזה כמוצגים חיים, מסודרים בצורה מזמינה ואוהבת ומתפרסים על כל אולמות המשכן לאמנות. וכדאי לזכור ששפע היצירה הזאת נעשה בתקופה של מחסור חומרי וכלכלי גדול.

בובטרון   בובות בובטרון
בובות בובטרון המופעלות בחוטים (החברים של בובה זיוה המפורסמת)

פסל צב   רכבת חביותפסל משחק של צב עשוי מג'אנט של גלגל (מימין) ורכבת שעשועים עשויה חביות (משמאל)

יש הרבה נוסטלגיה בהסתכלות על המוצגים האלה, ומי שמכיר חפץ או ספר או צעצוע או הצגה – ודאי ישמח לפגוש אותם כ"אורגינלים". למשל את הציורים המקוריים של אילזה קנטור ל"בוא אלי פרפר נחמד" או את הבובות החברות של זיוה מהבובטרון של הונזו מגבעת חיים, ואת הציורים המקוריים של שמוליק כץ, שרגא ווייל, מרים שלוס, מיכל אפרת ועוד, ואת הצעצועים (עם האוטו הירוק של תנובה) ופנסי-קסם-תמימים-עם-קסם-משלהם ותיאטרוני-צלליות-עם-הרבה-אור – אבל המסר הכללי העולה מהתערוכה הוא לא רק נוסטלגי. זהו מסר של יצירתיות שמחה, שמתארת אותו יפה האוצרת עינת אמיתי בוידיאו קצר שכדאי לכם לראות בקישור באתר המוזיאון. זהו מסר של דברים שנעשו באהבה רבה, אהבה לילדים וליצירה עצמה.
הרבה דברים כבר נכתבו ונאמרו על התערוכה, כדאי לקרוא את דבריו של מוקי צור (משום מה לא מצאתי את הקישור כרגע, כשאמצא אוסיף), וגם להציץ בדברים נוספים שכתבו נועם לסטר, יובל דניאלי ובפרקים מהספר באתר המשכן לאמנות (בצד שמאל) וגם בדברים נוספים, שלא מוצגים בתערוכה, בבלוג של עינת.

בובטרון חיות   בובה בובטרון
בובות חיות של הצגת בובטרון (מימין) ובובה על חוט (משמאל)

פנס קסם   פנס קסם עם אודי
פנסי קסם מקוריים. הילדים שביקרו בתערוכה לא הבינו את דברי המורה שהסבירה, למה צריך "פנס קסם" ולא פשוט לפתוח טלוויזיה? למטה: איורים ל"סרטים" של פנס קסם. יש עוד הרבה כאלה בתערוכה

איורים לפנס קסם

ילדים משחקים בקוביות   ילדים מבקרים בתערוכה
ילדים מכל המיגזרים משחקים ומתרגשים בביקור בתערוכה

כל מי שהנושאים האלה מדברים אליו (ולמי מבוגרי החינוך המשותף ובניהם הם לא מדברים?) כדאי לו לנסוע בדרך לעין חרוד (הדרך גם יפה מאד בעונה זו) ולראות את התערוכה. הבנתי שהיא קיבלה הארכה לתצוגה גם בחודש ינואר 2013. אז אחרי שעברתם כבר את "סוף העולם" ב-21 בדצמבר – נשאר לכם עוד חודש. רוצו (אבל בזהירות בסיבובים של וואדי ערה) לראות!

ומי שמתעניין גם ברקע ההיסטורי החינוכי (ומוכרחים גם להוסיף, למרות שזה לא אופנתי – גם האידיאולוגי) של "החינוך המשותף" (שמשהו לא קטן ממנו נשאר גם היום) כדאי לו גם לקנות את הספר המלווה את התערוכה. זהו ספר מחקרי משלים ומעניין, לא תיעוד של התערוכה עצמה. יכול להיות שיש מקום לספר נוסף (בצבעים!) עם מבחר ממוצגי התערוכה, עבור אלה שאולי לא יגיעו אליה, כדי שיישאר משהו מכל היופי הזה על המדף. כפי שהבנתי, המוצגים בתערוכה יוחזרו עם סיומה לכל המקומות מהם הם לוקטו. כמה חבל, היה מקום להפיכת התערוכה לתצוגת קבע המשמרת את רוח התקופה. אולי זה עוד יקרה.

מודעה ליום הילד
מודעה ליום הילד, שמואל כץ, געתון, 1951 (מהתערוכה ומאתר המשכן לאמנות בעין חרוד)

ובלי קשר ישיר (ובכל אופן ממש באותו הקשר) בדרך חזרה עברנו בחנות "טויס-אר-אס" הגדולה בראשון לציון (שתי קומות מחוברות במדרגות נעות, לא בסולם חבלים), כדי לקנות כמה מתנות. ופתאום, לנוכח השפע הגדוש, המדפים העמוסים בדובונים ובובות, ומשחקי קופסא-קפיטליסטיים, ומכוניות חשמליות לילדים שהם כמעט בגודל (ובמחיר) של הג'יפים של אבא, וכל שפע הפלסטיק החשמלי הזה (המסודר בטוב טעם מסחרי, יש לומר) קפץ לי, יחד עם דינוזאור הפלסטיק הענק שליד המדרגות הנעות והממותה-בגודל-טבעי שבכניסה – הקונטרסט הזה בין התרבות הקנויה לעשירים, האמריקאית ואירופאית כל-כך, למוצגים בתערוכה שראינו יום קודם. ודווקא זו התרבות שאנחנו ממהרים לקנות ממנה מתנות לכל אירוע. ואז נהייתה לי צרבת מסוימת מכל המתוק והוורוד הזה.

אוטו אדום בחנות צעצועים   אוטו בחנות צעצועים
האוטו של "טויס אר אס" הוא גדול ואדום, והוא לא נוסע לתנובה, אלא משמש כמדף לעוד מכוניות סיניות רבות

עושים כסף בחנות צעצועים   מכוניות בחנות צעצועים
משחקי קופסא אקטואליים: בואו ללמוד איך "עושים כסף" (מימין) ושיירת מכוניות ארוכה על המדפים (משמאל)

ברבי בחנות צעצועים   דובונים בחנות צעצועים

דובונים ועוד   בובות בחנות צעצועים

דינוזאור בחנות צעצועים   ממותה בחנות צעצועים
מדפים עמוסים מארץ סין, ודינוזאורים ענקיים במדרגות הנעות, עם ממותה בגודל טבעי בסניף בראשון לציון

זה נכון, הזמנים השתנו, כבר לא יוצרים (לא הרבה, בכל אופן) יותר מאהבה, וכל המלחמות (וגם הצעצועים) זה על חשמל, אבל הניגוד כל-כך בולט שהייתי חייב לחזור לרגע למגירות הפרטיות שלנו ולשלוף את משחק הזיכרון המשפחתי שהוכן לפני עשרות שנים לילדים, לפני ש"טויס אר אס" ("צעצועים זה אנחנו", הם מעידים על עצמם בגאווה שלא ידעה את הבובה זיוה וקוביות העץ הגדולות החלולות של גני הילדים בשנות החמישים) אפילו חלמו להגיע לארץ.

לוטו משפחתי   משחק הרכבה משפחתי
משחקים תוצרת בית מלפני עשרות שנים: כל אחד יכול, לא חייבים לדעת לצייר מי יודע מה. חלקו התחתון של האגס הלך לאיבוד לצערנו (אוסף המחבר)

וגם את הדובים והבובות הפרטיות שלנו שהוכנו גם הם בהרבה אהבה, ונהיה לי טוב. שלפחות "אצלנו" המסר של יצירתיות עבור הילדים, ועם הילדים (יצירתיות הנושבת כל כך יפה בתערוכה בעין חרוד) הופנמה. אולי בזכות האמא, בוגרת סמינר הקיבוצים (וילידת מעיין חרוד) שהתחנכה על תורתם של מרגולין וסגל ומלכה האס.

הדובונים ובובות הבד
בובות בתפירה עצמית (חלק מהן) וכמה דובונים נוסטלגיים שעוד ידובר בהם בהרחבה
(מאוסף המחבר וממדפיו העמוסים)

ולמרות שגם ארגזי "פליימוביל" ו"לגו" ו"פישר פרייס" הם לא מוצרים דחויים אצלנו – לא שכחנו שהעיקר היא היצירה. את חלק מהיצירות האלה כבר הצגתי בבלוג הזה ואת האחרות אולי עוד אציג. לא (רק) כדי להשוויץ, אלא כדי להדגים את מה שעולה גם מרוח התערוכה של עינת – משחקים וצעצועים וספרים הם לא (רק) משחקי ילדים! המבוגרים וההורים שיוצרים אותם וכמובן הילדים שמשחקים איתם, עושים את זה באהבה.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, בית ומשפחה, ספרי ילדים, קיבוץ, שעשועים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על האוטו שלנו גדול וירוק ||| על תערוכת "שי לילדינו" בעין-חרוד ועל חנות "טויס אר אס" בראשון-לציון

  1. ארנון אבני הגיב:

    עין חרוד… זה רחוק מאוד

    • igalz הגיב:

      בעין-חרוד
      טוב מאוד –
      אין שם כסף כלל:
      עוברות עגלות,
      רצונך לעלות? –
      אמור רק 'עמוד!'
      זה לא כזה רחוק. לונדון וניו-יורק יותר רחוקות.
      שעתיים ואתם שם, אם תרצו אין זו בעיה (אגדה).

  2. סמדר הגיב:

    מדהים להיזכר שפעם השקעה הורית נמדדה ביצירות home-made שכאלה, ולא רק בהשקעה כספית ("אמא תקני לי, אבא תביא לי") במיטב יבולי סין, כמקובל בתרבות חברת השפע של המערב.
    יותר מדי סוכר, הרבה מדי שומן… ובכלל, הרבה מדי מכל דבר – אכן מתכון בטוח לצרבת, אם לא לפתולוגיות חמורות יותר.
    "פעם לא היה…", כך מתחילות כל האגדות, "אז היינו צריכים לעשות בעצמנו", כך הן ממשיכות.
    Necessity is the mother of invention והצורך הוא אבי ההמצאה, אומרים. אז האמא (באנגלית) והאבא (בעברית) הגנריים מפעם, יכולים רק להצטער כיום שהשפע הטויס-אר-אס'י (הגנרי) ביטל את הצורך, ודומה שכך נכחד גם המניע הראשי להמצאה וליצירה עצמית, שהיו ואינן עוד.
    "לילדים שלנו – הטוב ביותר!" כתפיסה פרטית וגם קולקטיבית – היא אולי עדיין בתוקף. אבל נדמה שההיצע המוגזם ואובדן-חסרון-הכיס הביאו גם לאובדן הבטחון ש"הטוב ביותר" (כמו השלום…) – נמצא בתוכנו, ומתגלם במעשה ידינו.

    נשמעת תערוכה יפה ומרגשת במיוחד, וספר – גם. תודה.

    • igalz הגיב:

      אהבתי את ״אובדן-חסרון-הכיס״.
      אנשים נוטים לחשוב שחסרון-כיס הוא בעיה, את רומזת ש(בגבולות מסוימים כנראה) הוא הפתרון!

      • סמדר הגיב:

        הכל במידה, הכל יחסי, והכל בגבולות מסוימים.
        בשנות השמונים, זכורני תקופה של חסרון כיס יחסי, ושררה אווירה של קיצוצים לא קלים (לא היתה גבינה צהובה במרכולית!).
        האם זה רק מקרה שאז נפוצו פתרונות צעצועיים יצירתיים תוצרת בית? יצירות עצמיות אלה מילאו אפילו את עולמה השטחי של ברבי, שבאה כזכור מעולם קפיטליסטי אמריקאי שופע, אותו היא היתה צריכה לשכוח מיד בשער הכפר.
        בקיבוץ, הפלא ופלא, ברבי נעשתה פועלת: היא נאלצה להסתפק בבית-בובות מקסים מעץ שבנה לה אבא, והתהדרה בשמלות מלמלה מפוארות מרובות וולאנים ודנטלים, שתפרה לה אמא.
        אני לא זוכרת שהיא התלוננה. מצד שני – אולי הזיכרון הוא סלקטיבי, ובטוח שהחיבה שלנו לנוסטלגיה נוטה לעשות אידיאליזציה של המציאות בעבר.

  3. עינת הגיב:

    תודה על המחמאות! וכמובן גם על הביקור וההשקעה שבנסיעה צפונה. שמחתי לראות את המשחקים המשפחתיים מתוצרת עצמית שהבאת לכאן. לזה בדיוק כיוונתי. יש טקסט יפה של דן אמיתי משריד (אין שום קשר משפחתי) שמדבר על החינוך לאמנות, ובו דן אומר שהעלאת האמנות לדרגת קדושה מונעת מאנשים ליצור ומצד שני הוזלת והפשטת האמנות לדרגה נמוכה מדי מרחיקה גם גם כן מיצירה עצמית.

    אני מאמינה באמת שכל אחד יכול וצריך להתנסות ביצירה עבור הילדים והנכדים. עשייה קהילתית כזאת היא אפילו משמעותית בצורה רחבה יותר בגלל החשיפה לכשרון וליכולות אחרות של מבוגרים רבים. הרי רוב מה שאנחנו זוכרים מתוך השיתוף מאופיין על ידי העשייה הרחבה הזאת.

    אחד השמות המוצעים לתערוכה ולספר היה לקוח משורות השיר "שיר ידעתי שיר מזמור / מי לימדני לא אזכור" משל פניה ברגשטיין. כמו הבלוג שלך גם התערוכה מספרת סיפור של כפר קטן שהרבה אנשים חיו וחיים בו בעולם פנימי ומשותף. אני מקווה שהסיפורים האלה נותנים רוח גבית לעשייה ולתפישת עולם שבה האדם עצמו יכול לעשות, ליצור ולשנות.

    תודה שוב!

  4. igalz הגיב:

    כל המחמאות שקיבלת מגיעות לך על העבודה הנהדרת שעשית. נמשיך לעקוב ולראות במה עוד תפתיעי אותנו.
    וכמו שכתבתי בפוסט – יהיה יפה אם ייצא, נוסף לספר המחקרי, תיעוד מלא בצבע של הדברים שהוצגו. אולי אפילו, ברוח ימינו – רק באתר אינטרנט, ללא הדפסת ספר יקר. (בטח יש גם בעייה של זכויות יוצרים, אבל הוצאות הספרים צריכות לשמוח על כל חשיפה).

  5. עינת הגיב:

    מה שמוצג בתערוכה הוא הרי רק קצה הציפורן. אפילו מתוך מה שנאסף וכבר הובא למשכן מוצגים אולי 30 אחוז. הספר כמו שהוא לא מתיימר לכסות את מה שיש בתערוכה אלא לתעד חלק מהתהליכים הפנימיים שגרמו לקהילת המבוגרים ליצור עבור ילדיהם

    מסיבות לא פרוזאיות אני לא יכולה כרגע לצלם את התערוכה ולהפוך את מה שיש לקטלוג. אבל איכשהו אולי זה יצא טוב כי למשל הייתי רוצה להכניס גם חומרים מבארי ומגברעם ומרביבים ומאילות ויטבתה וגם מראש הנקרה ומחניתה ואם אלו לא יכנסו לקטלוג כאילו לא התרחשה בהם יצירה. למעשה – אולי זה אפילו נחמד שאנשים זוכרים משהו בלי תיעוד מוגדר. הרבה אמרו לי שלמרות שלקיבוץ שלהם אין מוצג וייצוג הם מרגישים מיוצגים כי גם אצלם בנו והקימו וריתכו..

    לגבי הצבע בספר – מי כמוך אמור לדעת שזה בכלל לא היה תלוי בי אלא במעצב הגרפי – מיכאל גורדון. האמת שממש חודש לפני הפתיחה יצא קטלוג על מאה שנות עיצוב לילדים במומה בניו יורק. כל הקטלוג בצבע וכולו מתמקד במוצגים ובעיצוב עצמו. לעומת מה שיצא אצלם אני שמחה שהדגש בספר שיצא עם התערוכה כאן הוא על המבוגרים העושים. זה הרי כל ההבדל – העובדה שאנשים שאינם מתפרנסים מאמנותם – יושבים ועוסקים ונהנים מיצירה כזאת בצוותא או עבור אנשים שהם מכירים. וזה דווקא עובר טוב בשחור לבן.

    ושוב תודה על הפרגון! מעולם לא חשבתי שאעשה דבר כזה ושהתגובות תהינה כאלה. הכי אני גאה על צוותי חינוך קיבוציים שמגיעים לסיור והדרכה בתערוכה – הרגשה שאולי משהו יגע בהם ויגרום להם גאווה על המקצוע והשליחות. המון פאתוס – ובכל זאת.

  6. עינת הגיב:

    קצת באיחור – אבל העליתי סרטון שצולם במשכן ובו סיור (שקט) בתערוכה. הסרט צולם לצורך תיעוד ואולי מי שפיספס יכול לחוות קצת ממה שהוצג שם.

    • igalz הגיב:

      תודה, עינת. מומלץ למי שלא היה בתערוכה לטעום מעט מהשפע שהוצג. אני חוזר וטוען שהיה ראוי להציג תערוכת קבע, שתיתן ביטוי לפחות לדוגמיות מתוך הדברים שהוצגו בתערוכה, לזכר התקופה ההיא (שחזרתי והזכרתי אותה בפוסט מעודכן על הילדות של ״ילדי החלוצים״ שהיינו). תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s