הוא ממש אדיסון! ||| על "אמצאות" שבעצם לא ממש המציאו אותן – מתומאס אלווה ועד סטיב

השבוע גיליתי ספר ישן נוסף על המדף הגבוה בארון שבממ"ד. זהו ספר ילדים שהוא פנינה נהדרת, ובאמת שמו הוא "פניני דעת", מסתרי העולם. הוא שייך לסדרת "מרגליות", אנציקלופדיה לילדים בעריכת ידידיה ספרא ובהוצאת "עמיחי" תל-אביב.
לא מצוינת על הספר שנת הוצאתו לאור, אבל לפי התיאורים בפרק על "מסתרי היקום" בהם נזכרת הכלבה לייקה שטסה לחלל ב-1957 (ושם מצאה את מותה), אך עדיין לא מוזכר מסעו של יורי גגארין, הקוסמונאוט הראשון בחלל ב-1961 – אפשר להניח שהספר יצא בסוף שנות ה-50.
הספר המחכים הזה מלווה באיורים יפים שנלקחו, כנראה, מאנציקלופדיה אירופאית כלשהי. שערי הספר אוירו על ידי מ. אריה, מאייר פורה מאד שאיוריו לכמה מספרי "חסמבה" צרובים בזיכרון של כל מי שילדותו לוותה במעללי החבורה-הלוחמת-הפטריוטית של יגאל מוסינזון.

שערי הספר "פניני דעת" מסתרי העולם, בהוצאת "עמיחי" תל-אביב

אבל לא בחסמבה רציתי לעסוק הפעם, וגם בפרק על החלל, שהוא מעניין מאד, אטפל בפעם אחרת. הפעם רציתי לעסוק – על בסיס הסיפור המסופר בספר – באדיסון. כלומר בתומאס אלווה אדיסון (המכונה בספר הזה, בפמיליאריות – אַל).

הספר מביא את סיפורו של הממציא הגאון בפרק שנקרא "גדול הממציאים ואמצאותיו" (כך במקור).

אדיסון, שכמה מההמצאות הגדולות במאות ה-19 וה-20 נזקפות לזכותו: הפונוגרף (שקדם לגרמופון שהוא בעצם הפטיפון), הטלגרף (הדו-כיווני) וההמצאה העיקרית, שבזכותה הוא הפך ל"גדול הממציאים" – נורת החשמל.
הוא היה ילד סקרן שכמו בכל האגדות הורחק מבית-הספר והוגדר על-ידי מוריו הקונפורמיסטיים כ"נער טיפש שאינו מסוגל ללימודים… ואין לו מקום בתוך כתלי בית-הספר, הואיל וב'מעשיו האויליים' הוא מפריע את הסדרים…"
עוד מהספר: "ואמנם היה אַל ילד מוזר מאד. במקום ללכת יחד עם חבריו הקטנים לשוט בסירה על מימי הנהר ולדוג דגים… או להחליק במחליקים ולהשתתף בקרב כדורי-שלג, ישוב ישב לו בבית וקרא ספרים". נער שכזה. מה כבר יכול לצאת ממנו.

אפילו בספר הזה, שנועד לילדים צמאי-דעת, לא טוענים שאדיסון ממש המציא את כל ההמצאות האלה, אלא שהיה זה שידע לפתח אותן ולהפוך אותן למוצר מסחרי, שהפצתו התאפשרה בכל העולם ושינתה את התרבות האנושית (וגם הפכה את אדיסון לאדם עשיר מאד).
במובן זה הוא דומה מאד (או להפך) לסטיב ג'ובס, שגם עליו אומרים ש"לא המציא שום דבר", אלא לקח "המצאות ותגליות" של אחרים ושיכלל אותן למוצרים המשנים את חיינו, ממש בימים אלה: המקינטוש עם המימשק הידידותי לאדם, האייפוד (עם האייטיונז ששינה את הרגלי צריכת המוזיקה), האייפון (הרגלי התקשורת) והאייפד (הרגלי צריכת המדיה).

תומאס אלווה אדיסון וסטיבן פול ג'ובס: "לא המציאו שום דבר" אבל שינו את העולם

וגם אדיסון, כידוע, שיכלל את המצאותיהם של אחרים, וכשקוראים היום "אדיסון" לכל ילד ש"המציא" איזה "קונץ", יש כאן טעות מסוימת. אדיסון היה יותר מפתח ומשווק, אפילו לפי ספר הילדים ש"המצאתי" או מצאתי על המדף העליון.

אביא כאן כמה דפים מקוריים מסיפורו של אדיסון בלשון הספר משנות ה-50, שכרגיל תוכלו להגדיל בלחיצה ולקרוא, אם יש לכם בבית נורה חשמלית דולקת ואין הפסקת חשמל.

אדיסון הנער עורך ניסויים בקרון הרכבת בה עבד כמוכר עיתונים וגורם לשריפה, שגרמה לפיטוריו ולהמצאת הנורה, הפונוגרף והטלגרף הדו-כווני

אדיסון מתבונן בנורה החשמלית שדלקה 40 שעות ברציפות ואיננו מאמין. הלוואי היום נורות כאלה!

ולסיום, לא התאפקתי וחיברתי (או "המצאתי") פרק קצר נוסף שלדעתי היה חסר בספר, על רגע הגילוי ה"אמיתי" של נורת החשמל, המוכרת היום בכל בית. הפרק נכתב בלשונו של הספר, עד כמה שהצלחתי לפענח אותה.

"יום אחד נכנס אדיסון לבית המלאכה בו עבד. היה זה יום חורף והגשם לא חדל לרדת על הארץ. העובדים ישבו קפואים על דרגשיהם בחשיכה ששררה באולמות הייצור. העששיות בחדרי העובדים כבו זה מכבר, והקיטור גם כן נגמר.
אדיסון גישש את דרכו אל חדרו שבקומה השניה של הבנין, כסומא בעלטה. נרות השעוה האירו באופן קלוש את הפרוזדור, העובדים באולם המרכזי נראו לו כצלליות.
פתח אדיסון את דלת חדרו. חושך ואפלה שררו בכל. גישש את ידו להיאחז במשקוף הדלת, ולפתע מצאו אצבעותיו בליטה קטנה בכותל החדר. אז נשמעה קריאה רמה: "תומאס, היכן הנחת את צנצנת הסוכר?". היתה זו אם-הבית, אשר היתה ממונה על חלוקת דברי המתיקה ואביזרי המשקה בבית המלאכה. אדיסון נבהל מאד מקריאתה הרמה וידו הימנית לחצה על הבליטה שבקיר. לפתע נדלק אור יקרות גדול והציף את כל החדר בשלל נגוהות בהירים.
נחשו נא מה אירע? ובכן, אדיסון הרים את השאלטר (המתג) שבחדרו! והאור נדלק!
כל שהיה חסר להמצאת האור החשמלי – היה שיבוא ממציא דגול כתומאס אלווה אדיסון וידליק את הזרם בסניף המרכזי!
לפעמים, ממציא דגול הוא זה היודע לזהות הזדמנויות ולהפעיל את מוחו כדי להבין דברים פשוטים, שבני-אדם נוטים להתעלם מהם בחפשם את צנצנת הסוכר ואת פך השמן."

זהו הסיפור. אני "המצאתי" אותו, אבל לא בטוח שהוא בדוי לגמרי. כדאי לבדוק בספרים, ואם יתגלה שה"המצאה" שלי נכונה – אני מבקש, כמו אדיסון וג'ובס – שהוצאת הספרים (שעדיין קיימת, להפתעתי) תשלם לי תמלוגים מלאים על הגילוי שמשנה את סיפורה של ההיסטוריה.

לנוחיות הקוראים: מעכשיו ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים: "מי זה?", "מה זה?" וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.