סיפורי דובים ||| על הדובים של ילדותנו – מדב-שמשון והדוב הרוסי ועד פו הדוב

איך קרה שדווקא הדובים, החשובים והחמודים שבחיות-הסיפורים היו צריכים להמתין, כמעט אחרונים, לתורם בבלוג הזה אחרי 106 פוסטים? אחרי שכבר עסקתי בחמורים וציפורים, בפילים ובנמלים ובקיפודים סוף-סוף הגיע תורם של הדובים.
אולי בגלל דוביותם נגזר היה עליהם לחכות, אבל הם יכולים להתנחם שגם החתולים, הכלבים והכבשים עוד לא סופרו ולא נספרו כאן.

המחבר ודב-שמשון בילדותם של השניים (מימין) ודב-שמשון עם "הדוב הרוסי" על המדף שבביתם-ביתנו

ראשון לכל הדובים האישיים היה דב-שמשון, דב צהוב ופרוותי שקיבלתי ליום הולדת שנה. אני לא צריך לחזור ולספר כמה שנים עברו מאז, ובכל אופן הוא עדיין ניצב בביישנות של דובים זקנים – פרוותו מרוטה ועיניו טרוטות – על המדף העליון בארון הספרים והבובות-והצעצועים שבסלון.
(ובסוגריים אשאל אתכם: דוב כותבים עם ו' או בלי? "דב-שמשון" היה בטוח בלי ו', אבל אחר-כך כשהכתיב המלא התקבל – נוסף ו' לכל דוב ולא נתעקש כאן על הכתיבה המיושנת, בלי ה-ו', כדי להקל על הקוראים שלא ידעו את שמשון).

בתצלומי השחור-לבן המעטים שהיו באלבום הילדות הישן, זה עם הדפים השחורים ופינות התמונות המיוחדות, הוא מככב בגאון, דוב צעיר ובריא עם פרווה מלאה, שגודלו כמעט כגודל הילד שאוחז בו.
הדעות במשפחה נחלקות בקשר למקום שבו הוא נרכש, אבל הפרשנים היותר-מוסמכים לדוּבוֹלוגיה המשפחתית טוענים שהוא נקנה בחיפה (עם צירה) לא חיפה (במלעיל), על-ידי הסבא-והסבתא מהכרמל, להבדיל מהדוב השני, שהוא מהדורה צעירה יותר בדור שלם. הדוב השני לא קיבל אפילו שם משלו ונקרא פשוט "הדוב" וניתן לנכד הראשון במשפחה (שהוא הבן הראשון שלנו), במתנה שהגיעה מרוסיה-באהבה מהדודה שרה, אחותו של סבא (הסבא הפלשתיני מנהריים וגבעתיים אמן-ציפורי-האצטרובלים).

תינוקות משפחתיים במהדורות 1975, 2006 ו-2011 עם הדוב הרוסי כקנה מידה לגודלם

הדוב הצהוב-עז הזה שימש סרגל מדידה לכל הילדים והנכדים שנולדו אחריו. כל אחד בתורו הצטלם שוכב ליד הדוב, על מנת להמחיש את גודלו (או קוטנו, של הילד כמובן). הילדים גדלו מאז לא מעט, בעוד הדוב עצמו נשאר באותו גודל, אחרי כל אותן השנים.
גם הדוב הזה כדב-שמשון, שימש דור שלם של ילדים ומצבו הבריאותי טוב למדי. הוא יושב ליד קודמו ויורד מכס מושבו, מדי פעם כשתינוק נוסף מגלה עניין בתחום הדובים הרוסיים.

ארבעת הדובים המשפחתיים בסצינה מבוימת היטב, מהדורת 1989

ככה זה, לכל משפחה יש דוב משלה, וכל משפחה מאושרת איתו בצורה שונה, ואצלנו גם לא ממהרים להיפטר או להיפרד מכל בובת פרווה נוסטלגית, וככה המדפים אמנם מלאים (אבל רחב הלב).

זהבה ושלושת הדובים של סימון אנד שוסטר במהדורת Golden Books 1948
ופו הדוב במהדורת זמורה ביתן מודן, 1979

וגם לזהבה – שהיו לה, כזכור, שלושה דובים – שמור מקום של כבוד בארון-הספרים-החילוני המכיל עשרות (אם לא מאות) ספרים ישנים-שעברו-מדור-לדור וחלקם תורגמו בתרגום הילדותי השוטף, בעפרון בגוף הספר.
פו הדוב, הדוב הידוע מכולם, לא נשמט כמובן מההיסטוריה הדובית הזאת והוא נשאר אצלנו במהדורות שונות, מהמהדורה הישנה עם ציורי השחור-לבן של א. שפארד עם הכריכה הירקרקה שלו ועד פו הדוב של דיסני, שהקשר בינו ל-א. א. מילן, אביו הספרותי של פו הדוב, הוא די רופף. ואפילו מהדורה אנגלית מקורית עם איורים צבעוניים, בשפה שאין לי בה שליטה מלאה, קיבלתי ליומולדת-של-גדולים מאחות המבינה היטב בספרות, כדי שתהיה לי (וגם לכם) האפשרות להציץ במקורות כשאני כותב כתיבה חוויתית, בלתי-ספרותית-בעליל, בבלוג האקלקטי שלי.

"כשהם באים, אני אומר להם" דבים מְדֻבָּיִם! / ראו כיצד אני צועד לי רק בריבועים!" קוים ורבועים, מתוך פעוטים היינו, הגירסה העברית בתרגום יעקב אורלנד (מימין) ו-Lines and Squares המקורי של א.א. מילן עם איוריו של א. ה. שפארד בצבע (משמאל) – לונדון הפכה בתרגום העברי ל-'רושלים

פו הדב מטפס על העץ בעברית של יעקב אורלנד (מימין) ובאנגלית המקורית של א.א. מילן (משמאל)

לי כל דוב נושא מזכרת, לא חשוב אם הוא דוב רוסי או אנגלי או אפילו ישראלי. הידעתם שהדוב האחרון (מסוג דוב חום סורי) נראה בארצנו בפעם האחרונה ע"י החוקר ארנסט שמיץ ב-1911, לפני יותר מ-100 שנה, בדרום הר חרמון (כנראה נתקע בפקק הגדול). גם הדובים הישראליים החביבים לא נפקדו מהספרות לילדים העבריים: "דובונים אנחנו / לטייל הלכנו / מתנות יפות לכל / להביא הבטחנו…" (פניה ברגשטיין מתוך "ניסע אל השדה").

"דובונים" של פניה ברגשטיין בהוצאת הקיבוץ המאוחד, איורים: מיכל אפרת מהדורת 1975 (מימין) ובאיורים צבעוניים של מיכל אפרת במהדורת 2003 (משמאל)

מה יש בהם, בדובים הצמריים האלה, שבכל דור ודור הם מופיעים להם ב"יער" המקומי בגירסה חדשה? אולי הדוביות המגושמת, אולי הצמריות ואולי החיבוק הדוּבי הביישני. הלכתי לחפש את מקור החיבה הזאת ומצאתי שהידע המעורפל שלי לא הטעה אותי: למרות היותו הטורף היבשתי הגדול ביותר בעולם, "על פי רוב הדוב הוא בעל חיים ביישן שקל להפחידו", על פי ויקיפדיה, ופו הדוב (וגם הדב-שמשון) מוכיח את זה בעליל.

האיור של פו הדוב הושאל מספרי פו בעברית, להזמנה לטקס המעבר ללינה משפחתית ב-1985

ליקטתי עבורכם עוד כמה עובדות שאולי לא ידעתם בקשר לדובים:
"חרף גודלו של הדוב, הוא מסוגל לנוע במעבה היער והשדות ללא השמעת רעש רב. הדוב נמנע מליצור קשר עם האדם, והוא בדרך כלל ערני לנוכחותו של האדם לפני שהאדם מודע לכך שקיים דוב בסביבתו. לעתים רחוקות בלבד נתקלים בדוב. כאשר מאכילים דובים, הדבר עלול להפיג את ביישנותם, ובכך לסכן את חיי האדם."
ולמי שירצה דווקא את הפרטים המיליטריסטיים:
"בתרבות האנושית הדוב מהווה סמל לכוח בגלל כוחו הרב והיותו טורף-על. מספר רכבי הנדסה קרבית קרויים על שם דובים, בהם דחפור די-9 משוריין המכונה בצה"ל 'דובי' בזכות עוצמתו הרבה, וטנק הנדסה אמריקני המכונה 'גריזלי'."
ולחובבי משחקים – עוד כמה פרטי טריוויה היסטוריים בקשר לצעצועים:
"בשל פרוותו הרכה ומראם החמוד של גורי הדובים, הפך הדוּבי (בובת דוב צעצוע) לצעצוע נפוץ בקרב פעוטות וילדים. תרמו לכך נשיא ארצות הברית טדי רוזוולט שריחם על גור דובים (ומכאן השם Teddy Bear) וספרי פו הדוב על איוריהם". פרטים מחכימים נוספים על מקור אהבתנו לדובי הצעצוע תוכלו לקרוא בערך שלם שנכתב לכבודם בוויקיפדיה.
ולמרות שמפגש במציאות עם דוב, יכול להסתיים לא טוב, בין כל הבובות הצמריות והרכות – הכלבים, הנמרים והקופים, הפילים והקיפודים(!) – נשאר הדוב הרך והביישן, ידידו הטוב ביותר של גור האדם.

והדובים שלנו היורדים מהמדף עם כל פעוט חדש? ודאי תשאלו מה נגמר איתם בסוף?
"הם באו הביתה עם רדת היום, וכל הנסיעה נגמרה בשלום" (סיפור על פיל בכלל).
סוף טוב – הכל דוב!

____
לנוחיות הקוראים: מעכשיו ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.