צריפים הם לפעמים געגועים ||| על צריפי הילדות שהולכים ונמוגים

2007 צריף ישן

החלטתי היום שהגיע זמנם של הצריפים שהיו בכפר בראשית ימיו ונשארו עומדים, במרכז "המחנה", עוד זמן רב אחרי שיצאו משימוש שוטף. הם עמדו שם עוד שנים רבות, קלופים ונשכחים אבל יפים באסתטיקה מהסוג שנוטים לייחס לדברים ישנים.
היום זה נהיה מאד אופנתי, ואנשים רבים משיגים או קונים דלתות וחלונות או רהיטים ישנים ומשלבים אותם בבתים המודרניים והרחבים. אבל אז, לא היו הרבה מליצי יושר לצריפים הנשכחים האלה – השוודיים, הפינים, הגרמנים – שהובאו אחרי ולפני מלחמת העצמאות ועברו תהפוכות רבות, מצריפי מגורים ועד מוסדות ציבור חשובים (סידור עבודה, ממתקיה) ואחר-כך כמחסנים לשימושים משתנים – וכך בבוא זמנם הם נהרסו ללא רגשות רחמים.
לפני שנהרסו, מכיוון שכבר עמדו שם והבחנתי באסתטיקה של צריף-עם-פגעי-הגיל ועם השכבות השונות של התיקונים שהשתקפו מהקירות, הדלתות והחלונות שלו, נהגתי לצלם אותם מעת לעת. כמה מהצילומים האלה אביא כאן, ומצגת עם שיר נוגה המלווה אותם תוכלו לראות כאן בקישור.

צריף ישן 3 צריף ישן 1
צריף ישן 2 2007 צריף עם עשב

לפני עשר שנים, שכחתי כבר לצורך איזה אירוע, אולי "שבוע לימודים" או "ירח עיון", הודפסה אצלנו בכפר חוברת צנועה, בה נתבקשו כמה מתושבי הכפר לכתוב משהו כמו: מהו בשבילך הבית הזה?
הייתי אז ב"מצב-רוח נוסטלגי מצועף" וכתבתי את הרשימה שאביא כאן עם השמטות קלות המתחייבות מהפרסום המאוחר והפומבי בבלוג (ועם הערות ועדכונים לדברים שקרו מאז הפרסום, לפני עשר שנים).

המקום הזה
במקום בו אנחנו גרים עכשיו עמדו הלולים. תרנגולות זקנות, שנשארו מהלהקה הקודמת, רצו מתחת לטפחות-העץ, חודשים רבים אחרי שחברותיהן ללהקה כבר סיימו את המסלול. אחרות הסתובבו בחוץ, בדיוק במקום בו נמצא עכשיו הבית שלנו, ניזונות מחלמיות, ברקנים ושאר פרחי החורף.
השמש שלאחר גשמי הלילה מאירה, עכשיו, את מרבדי הדשא ירוקי-העד ואת השיחים המסוגננים והעצים החדשים, שנשתלו במקום הלולים. מול המרפסת שלנו נפרש השדה, כמו פעם, ובזווית העין עוד ניצב, בקושי, בית השייח' (כבר לא ניצב, עקב התרופפות קירותיו הוא נהרס ב-2006). סיקסקים מקפצים בשדה ממול ועורבים עומדים על ברזלי הזווית של הגדר הכפולה שמגינה עלינו (כמו אז, כמו תמיד) מאויב.

צריף ראשון 1946צריף בנגב: הצריף הראשון שנבנה ב-1946 והועבר לנקודה החדשה ב-1949. נהרס במאה ה-21.

יש היסטוריה קטנה למקום הקטן הזה, ומי שנולד עם המקום – תמיד יראה מעבר לדשאים הירוקים ולשכונות החדשות והפורחות את מישורי ילדותו: במכון-של-בוכסי היתה כיתה ב' שלנו (המכון נהרס ב-2005), ועל ידו, בבית-האמנים, גרו "אשל" (הגדולים); המתבן-שנשרף-בדליקה-ההיא עוד עומד ליד הרפת של הפר עקיבא (המתבן נהרס ב-2007. הפר סיים הרבה לפני); מגדל המים, שנדמה היה כמבנה הגבוה בעולם (שמונה מטר לפחות) ניצב על מקומו, חנוק בבטון ובגרנוליט שמסביבו; המקלחת הציבורית, שהיתה בנויה מפחים עם הרבה חורים (לשמחתנו) – כבר איננה, אבל האסם, פעם סמל העוצמה החקלאית הבוטחת, עומד על תילו, נשכח קצת, כמו החקלאות שנתביישה (כבר לא כל כך מבויישת – השנה הניבה יבולים טובים והכנסות יפות), משקיף על מגדלי הדפוס הנבנים עכשיו ועל הפאב-של-נעמי, שהיה מחסן-התערובות-של-מוטקה. פחון החשמליה-של-הג'ינג'י עוד שם (עדיין שם. הוכרז כמבנה לשימור!), ואולי גם ציורי מטוסי-הקרב הנפלאים, שהטיסו את הג'ינג'י אל מעבר לים, אל הממלכה המאוחדת, שם הוא יושב גם עכשיו וחושב על הכפר הקטן שהשאיר בנגב.

פחון החשמליה 2008
פחון החשמליה של הג'ינג'י ניצב משומר גם היום בדרך הכניסה אל הכפר

הזמן עשה בעיקר טוב למקום הזה. הכפר הקטן והצנום של ילדותנו הצמיח שרירים ובתי-מידות ועצים עבותים, שעכשיו מסומנים לעקירה בסרטי פלסטיק צהוב (חלקם באמת נעקרו בגלל החשש מקריסתם עקב נטייתם הצידה). מישורי האבק שהשתרעו חשופים עד האופק, התמלאו בירוק מקצה-אל-קצה, כבישים ומדרכות רחבות נסללו, שכונות יפות ומטופחות נבנו, ולאחר עשור של שפע נולד בטחון חדש, שלא היה בילדותנו – בטחון של הצלחה.

צריף שוודי וכליל החורש
צריף שוודי עם כליל החורש, בימים הטובים של שניהם במאה שעברה

צריף סידור העבודה 2007 2007 צריף עם שיח
מבנה סידור-העבודה כשעוד עמד על תילו בראשית המאה ה-21

הצריפים והפחונים האחרונים ששרדו – העומדים מקולפי-קירות, צובטי-לב, במרכז מה שקראו אז "המחנה" – יודעים לספר, בתוך כל ההמולה, שלשפע המופלג הזה היו יסודות אחרים, צנועים, נטולי כל סממני מותרות. או שמא הם ידעו כבר אז, שזו דרכו של עולם, שכל המקומות הפורחים מתחילים מצריף-בודד-בנגב, או מבית-קטן-בערבה.

אין בו משהו מיוחד בכפר שלנו. ישנם, בוודאי, מאות אלפי כפרים כאלה ברחבי העולם – אבל הוא גדול והוא ירוק והוא שלנו…
לפני שנות-דור כתבתי לחג השלושים פזמון, שחרוזיו לא תמיד הסתדרו מי-יודע-מה: "בשבילנו זה בית". אותה תחושה פנימית של מי שנשאר במקום בו נולד, והמשיך איתו בטוב וברע (בעיקר בטוב, מוכרחים לציין…) נשארה גם עכשיו, אחרי חצי יובל: "בשבילנו זה בית, לא פחות לא יותר, וזה בעצמו, את הכל כבר אומר…"
כמו התרנגולות-מהלהקה-הקודמת אנחנו ממשיכים להתרוצץ כאן, בתחושה שמכל המקומות שבעולם – זה המקום שלנו. לא צריך לומר לנו ש"היה פה שמח לפני שנולדנו" כי נולדנו עם המקום, וגם לא נגיד היום-זה-לא-מה-שהיה-פעם, כי "אתמול היה טוב, אתמול היה טוב… ויהיה גם מחר".

צריף שוודי רגע לפני ההריסה 2006 צריף שוודי בלי גג 2006 הריסות הצריף השוודי 2006
ככה הורסים צריף שוודי בשלושה שלבים. הצריף של סבתא-של-צ' עם עץ השסק. נהרס ב-2006

הריסת מועדון חטיבה 2006
הריסת צריף-מועדון-החטיבה ב-2006. ככה זה, כל צריף מגיע יומו.

כן, ככה זה, גם צריפים – כמו קטר הקיטור הישן של אריק לביא – מגיע זמנם. אי אפשר לעמוד מול
הקידמה המתפרצת בדמותם של שופלים צהובים וקטרי דיזל. "…אז ברמן את צינור הדלק אט סגר / האש כבתה לאט והקיטור גם כן נגמר / וברמן למנהל בקול חנוק אמר / הנה שבעים-ארבע-מאות-ארבע-עשר…". וגם הצריף שמספרו 24 הפך לעיי חורבות, ככה זה עם צריפים, כמו עם קטרים. "אין מה לעשות", כמו שאמרה סבתא של צ' שהצריף המופיע בתמונה היה פעם הבית שלה.


הקטר של אריק לביא וחיים חפר: אם אתם רוצים לדעת מה נגמר איתם – קפצו ישר לדקה ה-10 בסרטון

כן ככה זה, "המלך מת יחי המלך החדש", לא צריכים להתאבל (אבל מותר להזיל דמעה) על כל קטר וצריף שאבדו. ודווקא אצלנו יודעים גם לשמר, וחלק ייצוגי מכל המבנים ההיסטוריים האלה נשמרו ושומרו, למען התיעוד ולמען הנוסטלגיה. וגם עבור הדורות הבאים, שהצריף שבנגב אולי היום הוא לא בראש סדר היום שלהם – אבל גם זמנם עוד יגיע. ועל פעולות השימור האלה נדבר בפעם אחרת.

____
לנוחיות הקוראים: מעכשיו ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, היסטוריה, טבע ונוף, ישראל, קיבוץ, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על צריפים הם לפעמים געגועים ||| על צריפי הילדות שהולכים ונמוגים

  1. סמדר הגיב:

    אכן הזלתי דמעה. מרגש ברמות! התמונות היפות שצילמת והדברים היפים שכתבת, אז והיום.
    ועלתה בי גם תהיית-שוליים:
    איך זה שתהליכי בְּלָיָה של צריפים הם כל כך פוטוגניים ואטרקטיביים, ומתקבלים תמיד בהתפעלות והערכה של כל סדק, שבר וקמט –
    בעוד שתהליכי בליה של תרנגולות זקנות מהלהקה הקודמת, ובעיקר פרטים בוגרים/ות מלהקות קודמות של "אדם" – הם כל כך לא, ומתקבלים אצלנו בדרך כלל בכזו אי-קבלה, בעיקר עצמית?
    זה לא מוזר? וגם עצוב? וגם חבל?

    • igalz הגיב:

      האסתטיקה היא בעיני המתבונן. גם לתרנגולות זקנות ול״תרנגולות״ קשישות יש אסתטיקה משלהן, ויש צלמים חדי עין וצמצם שגילו את זה.

  2. יש סיפור של פניה ברגשטיין, אילנה והליצן, שילוב נוגע ללב של מעשיות ופנטזיה על ילדה שמצילה את צריף הגן שלה מהריסה.

    • igalz הגיב:

      מרית, תודה על הערתך.
      סמדר זכרה את הסיפור, ומשערת שזה בספר ״חרוזים אדומים״. אני לא זכרתי וגם מצאתי אצלי רק את ״עיניים שמחות״. באין (בינתיים) קישור – הסיפור יישאר ביניהן לבין פניה ב׳.

  3. הבחור הזעצער הגיב:

    אני חושב שאני יודע למי נתן אלתרמן התכוון כשאמר:

    "… בבואנו ראינו בצריף נערה.
    היא בספר קראה. לה צמה וסינר,
    ורק עובי של קרש בין צחור סינרה
    ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר."

    • igalz הגיב:

      סקרנת אותנו. עכשיו (נדמה לי) כבר מותר לגלות: למי התכוון המשורר?

      • נמרוד חפץ הגיב:

        השיר נכתב אחרי ביקור של נתן אלתרמן בכפר דרום כמה ימים אחרי העלייה על הקרע. וכוון נגד[בין היתר] עסקני ההסתדרות הציונית שהתכנסו ימים ספורים אחרך לקונגרס בבאזל. וכמובן גם לוועדות החקירה של האום שנשלחו לאזור ובעקבות עליית 11 הנקודות [שבארי ונירים גם הן בחבורה] המליצו על הכללת הנגב המערבי במדינה הישראלית כפי שמופיע במפת תוכנית החלוקה שהאום אישר ב כ"ט לנובמבר 1947 שנה וקצת אחרי עליית הישובים על הקרקע.

  4. סמדר הגיב:

    ואפרופו קטרים ושימורים:
    בבאר-שבע בירתנו, הולך ונבנה בימים אלה ממש מתחם הקטר 70414. אפשר כבר כמעט לראותו, כאשר נכנסים לב"ש מכוון מערב בשד' טוביהו, אחרי הרמזור שאחרי קניון באר-שבע החדש, שגם הוא בבנייה, מצד ימין, מאחורי הגדר.
    בין השאר, יכלול הפרויקט "קרונות נוסעים מקוריים הכוללים קרונות עץ וקטר קיטור מקורי. בנושא זה יעשה מאמץ מול ממשלת טורקיה לקבל קטר טורקי כפי שפעל בעבר או קטר שפועל כקיטור שכיום אין כל שריד ממנו" ! (מן הידיעה שבקישור). כרגיל, הכל תלוי בטורקים וביחסינו המורכבים עמם…
    כך שבאמת לא צריך להתאבל, כי למרות מה שאמרה הסבתא – "יש מה לעשות"! שום דבר לא באמת הולך לאיבוד, הכל מוגן על פי חוק שימור החומר, וישוחזר בבוא העת ע"י רוביק דנילוביץ' כזה או אחר.

  5. igalz הגיב:

    כפי שהוכיחו כל המסמכים – האחראי לכל המיזמים הטורקיים (או התורכיים, כלשונו) הוא מיודענו רמי ח׳.
    ואולי באמת נזכה בזכותו לראות בקרוב את 90414 מתנשף שוב בתחנה בבאר שבע, עוד לפני שנראה פילים או ממותות בוואדי פילים.

  6. נילי הגיב:

    זה הצריף וכליל החורש מ"דרך הבנים"?

  7. רביב הגיב:

    יכול להיות שבתמונה שמקימים את הקיר של הצריף ב 1946 מופיע מיכאל גדיש שלישי שמאל?

  8. הבחור הזעצער הגיב:

    על קירות הצריף
    הנה כמה מילים על קירות הצריף מבפנים. שלכל הדעות לא היו עבים במיוחד.
    המקרה היה כשכבר התחלנו לעבוד בענפי המשק, כל יום שעתיים אחר הצהריים. אני עבדתי בנגריה ובמסגרת זו נשלחתי להתקין מדף על קיר בחדר שבאחד הצריפים.
    למדף היו שתי "אוזניים" ממתכת. כל שהיה עלי לעשות היה לתקוע שני מסמרים גדולים בקיר העץ ואחר כך לתלות את המדף ב"אוזניים". ואמנם זאת בדיוק מה שעשיתי.
    מה שלא ידעתי אז שלשכן מצדו השני של אותו קיר היה מדף עם אוסף גדול של בקבוקי יין מיניאטוריים.
    רק לאחר שסיימתי לתלות את המדף נודע לי שלשכן כבר אין אוסף גדול של בקבוקי יין מיניאטוריים.
    אם אותו חבר קורא את הבלוג הזה במקרה, הוא בודאי זוכר את אותו יום מר ונמהר.
    אם כן, אין לי אלא לבקש בזאת את סליחתו.
    אלה היו קירות הצריף…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s