"פנימי בהחלט" ||| "החוויה הקיבוצית" בראי הקריקטורות של שני אמנים בני שני דורות שונים

קריקטורות על הקיבוץ היו פופולאריות אצלנו בתקופה שגם לקיבוץ עצמו עוד היה מקום של כבוד במציאות הישראלית. היום, כשרוב הקיבוצים הפכו בעצמם למעין-בדיחה – פחות עושים מהם קריקטורות, כי מה כבר אפשר לצחוק על גופים אנכרוניסטיים (לכאורה, לכאורה) שנס ליחם, שירדו מסדר היום הלאומי ושהפכו מזמן לשק-חבטות של גורמים עוינים (כאלה שבזו להם ושנאו אותם גם קודם – אבל עכשיו זה נעשה יותר קל).

 
דן גלברט, "פנימי בהחלט", צרור קריקטורות מחיי הקיבוץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1958

הפוסט הזה לא יעסוק במקומו של הקיבוץ בהקמת המדינה, ובחלקו הגדול בהוויה המעצבת של הישראליות, וגם לא בזכויותיו ההיסטוריות, שעכשיו נוטים לשכוח אותן ולגמדן (כמה שאפשר עוד לגמד שק-חבטות המוטל בצד הדרך). על הנושא הזה עוד, אולי, נתחשבן פעם או "נבוא חשבון", כפי שאמרו מנהיגי התנועה. אבל זה יהיה בסוף הארוחה.
הפעם אספר על שני אמנים, בני שני דורות שונים, שהתייחסו בעבודתם אל "החוויה הקיבוצית" – דן גלברט ומישל קישקה.

ככה מגיעים לחדר-אוכל, דרך הממטרות של הנוי שאף אחד לא מעיז לסגור. נכון (אולי) גם היום

דן גלברט, צייר הקריקטורות והגרפיקאי המפורסם מקיבוץ אלונים היה הצייר של החוויה הקיבוצית בשנות החמישים. הוא אייר ב"בקיבוץ", שבועון הקיבוץ המאוחד ומרדכי סגל, המחנך הדגול של הקיבוצים, כתב עליו בהקדמה ל"פנימי בהחלט" ספר האוסף של הקריקטורות שלו (שהוא ספר חובה לכל מי שרוצה לדעת משהו על חיי הקיבוץ בתקופה ההיא) שיצא ב-1958: "כחלמאים מצייר אותנו דן, ואין הוא עולב בנו. כבונים ויוצרים הוא מצייר אותנו, כנושאים בעול, כפילוסופים – ואין הוא מזחיח עלינו את דעתנו". תוכלו לקרוא את כל ההקדמה המחכימה הזאת אם תגדילו את הסריקה:

הייתי ילד קטן כשהתפרסמו ב"בקיבוץ" הקריקטורות של "דן" (כפי שהוא חתם בפמיליאריות שנבעה מאופיו הצנוע ואולי גם מהנוהג שרווח אז בקיבוצים). הוא היה המתעד העיקרי של המגוחך והמצחיק בקיבוצים של אותה תקופה. בהתחלה –  הייתי כל-כך קטן ותמים אז – חשבתי שהוא בכלל "דן" מהקיבוץ שלנו, כי בכל קיבוץ יש לפחות "דן" אחד. אחר-כך התברר לי שהיה חבר קיבוץ אלונים, וגם אחרי שהתפרסם בארץ כולה כמעצב תערוכות ועזב את הקיבוץ, נשאר קרוב לחברה הקיבוצית ואוהד שלה.

דיונים בוועדות: כאז כן היום, הרבה לא השתנה: עדיין דנים על הגדלת המרפסת של חיים צ'

"השכבת ילדים" בלינה המשפחתית: ארבעה הורים מספרים 4 סיפורים בו-זמנית (אזל ואין כבר להשיג)

קונצרט בעיר 1935, 1953 – ואיך זה היום, אחרי 60 שנה?

בקריקטורות המייצגות שהבאתי כאן אפשר לראות עד כמה הקיבוץ השתנה (וכמה לא השתנה, בחלק מהתחומים), נושבת מהן אווירת צנע ותחושת-יחד מהודקת שאפיינה את הקיבוצים, עם המנהגים הטיפוסיים לחברה הסגורה והאינטימית. הקיבוצים התחלפו היום בכפרים פורחים עם הרחבות של בתי-מידות, או במקרים אחרים בישובים הנאבקים על קיומם ונשארו מוטלים בצד דרך המלך (ביבי הראשון!), תקועים בשנות החמישים. אבל אז הקיבוץ, היה במידה מסוימת, הסמל לציונות המתחדשת. סמל שהיה בו הרבה מצחיק ומגוחך – שדן היה הראשון לזהות ולצייר – אבל בכל זאת משהו שכולם הסתכלו עליו.

"זריקת כביסה" בתאי המכבסה: בחלק מהקיבוצים המנהג נשאר בדיוק אותו דבר!

דן היה קריקטוריסט אוהב. הוא "ניחן בעין בוחנת ומבקרת אך תמיד בחיוך ובנועם הליכות" כפי שכתבו עליו באתר תנועת העבודה הישראלית.

מטפלת בחינוך המשותף: פטנט שתקף גם היום

זיהוי חברים כ"מספרי הכביסה" שלהם – היום בדיוק אותו דבר, רק הבגדים השתנו קצת

קריקטוריסט ואמן-איור בן דור אחר, מהטובים ביותר שיש לנו היום – הוא מישל קישקה. אותו דווקא אני מכיר, הכרות אישית. נפגשנו בבצלאל, הוא למד שתי כיתות מעלינו ובהפסקות השיעורים, בבניין הישן של האקדמיה, היינו "מציצים" ל"גדולים" (למרות שהוא צעיר ממני בכמה שנים) והולכים לראות "איך מישל מצייר". הוא היה ונשאר גאון-של-איור בסגנון שהביא מאירופה, וגם הוא, כמו דן של שנות החמישים, איש נעים הליכות, מלבד היותו קריקטוריסט מוכשר. קישקה, שעלה מבלגיה ב-1974 אייר עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים, כתב סיפורי קומיקס ויצר כרזות הומוריסטיות פופולאריות, ואפילו "הופיע בטלוויזיה" בפינה קבועה בתוכנית הבוקר והיה ממקימי "המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס" בחולון. הוא זכה בפרסים רבים וגם מלמד את הדור הבא בבצלאל. הוא סיפר  לי פעם כשנפגשנו שיש הרואים את סגנונו כעבודות של "דינוזאור" שאולי סגנונו כבר התיישן קצת. אם הוא נחשב ל"דינוזאור" – הלוואי שיקום כאן כבר פארק היוּרה! לדעתי הוא אחד המאיירים הטובים ביותר הפועלים אצלנו (אם לא ה). וכיום, איך לא, יש לו גם בלוג פופולארי (כאן בשכונה של וורדפרס), שכדאי לכם להציץ בו מדי פעם.

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

קישקה איננו חבר קיבוץ, אבל יש לו קשר משפחתי עם הקיבוץ והוא מכיר את הליכותיו ומנהגיו. כשעיצב את הכרזה "החוויה הקיבוצית" ב-1986 מתוך סידרת הכרזות על מקומות בארץ ובעולם (כרזות נוספות בסדרה: "תל-אביב", "ירושלים", "אילת", "ניו-יורק" ועוד) עבדתי בביטאון הקיבוץ המאוחד "יחד" (שהיה גלגול של "בקיבוץ" בו הציג דן את הקריקטורות החכמות שלו) ולא התאפקתי ופרסמתי רשימה מתמוגגת (בצדק, אני חושב כך גם היום). כתבתי שם ש"מישל לא פישל, הכרזה הזו היא השתקפות מדויקת ומצופפת של מה שקורה באמת…" תוכלו לקרוא את הרשימה כולה אם תגדילו את הסריקה מהעיתון של 1986.

קישקה ענה לי במכתב תודה כתוב בכתב ידו המסוגנן, שהוא מעשה אמנות בפני עצמו. הכרזה של קישקה על הקיבוץ הייתה תלויה אצלנו בחדר הילדים שנים רבות, וכשעברנו דירה והילדים גדלו, נשמרה גם היא ב"ארכיון" שבעלית הגג. עכשיו הוצאתי אותה וצילמתי (אמנם כהרגלי, צילום חובבני למדי) ואני שמח להציג אותה כאן. כדאי לכם להגדיל ו"לקרוא" אותה, כמו שכתבתי ברשימה הישנה: "את הכרזה ניתן לקרוא מימין לשמאל ומלמעלה למטה (או להיפך)… היא גדושה בסיטואציות משעשעות, מדויקות ואמיתיות…"

ולאלה הקוראים את הבלוג במסכים קטנים או בטאבלטים וסמארטפונים, הרשיתי לעצמי (אני מקווה שמישל לא יכעס) לגזור קטעים ולהגדיל אותם, כדי שתוכלו, ביתר קלות, לצלול פנימה. ההנאה (למי שמכיר מהו קיבוץ) – מובטחת.

____

לנוחיות הקוראים: מעכשיו ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.