מרוסיה באהבה ||| יא פאנימיוּ פא רוּסקי נימנוֹגה: על אהבת השפה הרוסית מבית סבתא

הערת פתיחה: פוסט זה נכתב באהבה גדולה לאות ולתרבות הרוסית, למרות שהוא לוקה (כמו מחברו) בבוּרוּת לא קטנה, ולמחבר יש ידיעה חלקית מאד-מאד של מילים בודדות בשפה הרוסית.
למה? אני לא יודע! (פאצ'אמוּ? יא ני זנאיוּ! – !Почему? я не знаю)

בפוסט על המפוזר מלנינגרד (או כפר אז"ר בעברית) חשפתי באקראי את השורשים הרוסיים שלי. נכון שאני כבר דור שני בארץ, אבל גם אם הרוסית איננה שפת-אמי, היא בהחלט שפת-הסבתא שלי.

לבלבו אגס וגם תפוח, גם ברוסיה הקרה וגם אצלנו בכפר החם והנגבי בשנות החמישים
ו"קטיושקה" אז יצאה, בחולצת פלנל, לראות את הפריחה במטעים

למרות שגדלנו כאן בכפר, בלי קשר ממשי לשום שפה "זרה" נוספת, פרט לעברית – אם לא סופרים את "שפת הבי"ת" ואת כתב הסמפור (איתות באמצעות דגלים בפעולות מחנאיות-קרביות) – גיליתי רגישות מוּלדת לצלילי השפה הרוסית. עם הצטרפותם של כמה מילדי העלייה הרוסית של שנות ה-60 לכיתה ה"צברית" שלי, נמצא לי חבר לכיתה שלימד אותי כמה פתגמים ברוסית. חלקם, כמובן, לא לציטוט, כי הם היו הלצות גסות של ילדים.
בעיקר זכורה לי אימרה אחת – שהייתה בעצם מין גירסה רוסית ל"זיכרונות" שהיו נוהגים בני הכיתה (ובעיקר בנות הכיתה) לכתוב זה לזה עם סיום השנה ביומנים האישיים. בעברית זה היה משהו כמו "השושנה נובלת האבן נשברת, אך הידידות לעולם נשארת".
וברוסית: "יא ני פוּשקין ני קרילוֹב, ני מאגוּ פיסצטיחוֹב, נא פישוּ טיביֳה טרי סלוֹבה: ז'יווי, אוּצ'יש, אי בוּצ זדארובה!". (סליחה עם כל יודעי-הרוסית-באמת), ובתרגום מחורז חלקית: "אינני פושקין, אינני קרילוב / לא אוכל שירים לכתוב / רק אכתוב לך שלוש מילים / תחיי, תלמדי ותהיי בריאה!" ("אי-בוּצ-זדארובה" מצלצל קצת כמו קיבוץ-דרומה והתאים לנו לזמן ולמקום).

עוד לפני לימוד פתגמי היומן, קיבלתי מהסבתא מחיפה ספר לימוד אלף-בית רוסי וידעתי לשנן כמעט את כל האותיות הקיריליות, ואפילו להרכיב משפטים בני שלוש מילים כמו: "לעז יש חלב טוב" (וברוסית מעוברתת: "אוֹ קוֹזה מוֹלוֹקו חוֹרוֹשו" או משהו דומה).
האותיות הקיריליות קסמו לי. יש בהן הרבה יותר דמיון ויצירתיות גרפית מה-ABC האנגלי הבנאלי והמוּכר, גיליתי שם אותיות מרתקות, שמשאירות את הכתב האנגלי בצל של האימפריה הלשונית הרוסית. תראו בעצמכם:

Р – זה לא פ' אלא דווקא ר'
Х – זה לא איקס אלא ח'
П – זה לא ח' אלא פּ
Г – זה לא ר' הפוך אלא ג'
И – זה לא N שמסתכל בראי, אלא צליל של חיריק
Н – זה לא אייצ' אנגלי אלא דווקא נ' (N אנגלית)
Я – שהיא לא R הפוכה אלא פשוט יאָ (כמו Я люблю тебя "יאָ ליוּבלוּ טיביה" שזה פשוט – "אני אוהב אותך". מאד שימושי וכל כך פשוט?!)

נראה לכם מבלבל, מה פתאום? הנה Ш – היא בדיוק ש' בעברית, כל כך קל, וזה עוד לפני שהגענו ל-Щ שהיא "שצ'" שיש רק ברוסית (חרושצ'וב למשל, לא היתה אות כזאת בשום מקום אחר – Ники́та Серге́евич Хрущёв) ואם אתם רוצים ממש לשמוע איך מבטאים את זה – רק צריך להיכנס לוויקיפדיה וללחוץ על כפתור ההאזנה – ואז לשמוע איך באמת צריך להגיד ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב – ממש לא כמו ששמעתם ברדיו הישראלי וגם קג"ב ("קוֹמִיטֶט גוֹסוּדָרְסְטוֶנוֹי בֶּזוֹפָּסְנוֹסְטִי") זה לא כמו שאמרו אצלנו – תקשיבו לצלילים ותבינו איך נשמע הצליל הרוסי האמיתי.

אבל חוץ מהאותיות האלה, יש לרוסית עוד המון "המצאות" טיפוגרפיות מרתקות כמו:

Ф – שהוא דווקא פ' רפוי, ו-Ю וגם Д שהיא פשוט ד' והמעניינת מכולן – Ж שהיא ז' עם גרש כמו ז'ניה! בקיצור תרבות שלמה שלא עושה חשבון לאותיות הלטיניות השבלוניות.
ועכשיו תנחשו מה זה "хорошо" – אם הצלחתם – זה טוב! כי באמת זה חוֹרוֹשוֹ! או אולי חאראשוֹ! פשוט מאד!
את הספר של סבתא, עם מאשה והעז וה"מוֹלוֹקו חוֹרוֹשוֹ", איבדתי לצערי, אבל תראו בהמשך שזכיתי לפיצוי חליפי.

סבתא שלי גם ידעה ואהבה לשיר את "תחת שמי מוסקבה" ברוסית ובזמנו ידעתי לשיר איתה כל מילות הבית הראשון ברוסית, אבל היום אני כבר לא מסתכן, כדאי שתסמכו יותר על מקהלת הצבא האדום בנושא הזה:

Подмосковные вечера
Не слышны в саду даже шорохи,
Всё здесь замерло до утра.
Eсли б знали вы, как мне дороги
Подмосковные вечера.

הגנים נמים, אין שומעים איוושה
רחובות עד שחר נדמו
התוכלו לדעת כמה לי יקרו
הגנים תחת שמי מוסקבה.

ואם אתם רוצים לשמוע את הגירסה העברית של ליאור ייני, בבקשה (אבל ברוסית זה מצלצל יותר טוב, גם אם לא מבינים אף מילה ממה שאומרים שם)

לימים, בגל העלייה של שנות ה-90 מצאתי את פ' (או П), שהוא, אפשר להגיד, המורה והיועץ הלשוני שלי לרוסית בת ימינו. למדתי ממנו עוד עשרות מילים (מילה ליום). בעיקר של ירקות ופירות ועצמים במרחב הישראלי הכפרי, אבל גם כמה פתגמים מועילים כמו: "טאז'ילוֹ ו-אוּצ'אנייאח לחקוֹ באיוּ" שהוא "קשה באימונים – קל בקרב" (מסתבר שגם לרוסים יש גולני משלהם).
פ' גם נתן לי ספר לימוד רוסית חלופי, לא פחות יפה. סרקתי לכם כמה עמודים, כדי שתוכלו גם אתם ליהנות מהאותיות הרוסיות שכבר למדתם ומהתרבות הרוסית לילדים בני ימינו (אם 1994 נקרא ימינו).

דפים מספר לימוד האותיות הרוסיות: תראו מה כתוב בשלט? הרי זה כל-כך פשוט – פיניש! אלא מה?

פעם, לפני כמה שנים, יצא לי להנחות במסיבה תרבותית בכפר, ערב של שירים רוסיים. כפתיחה לערב, עוד לפני שעלו הזמרים – חלקם ילידי רוסיה וחלקם ילידי הארץ או ארצות אחרות לגמרי – קראתי פתיח שכתבתי בנושא השירים הרוסיים של ילדותנו.
ולפני הכל ציטטתי את דברי רפול, הרמטכ"ל שפירק את הלהקות הצבאיות והקים במקומן את מקהלת צה"ל. כששאלו אותו איזה שירים הוא רוצה שהמקהלה תבצע הוא ענה בקצרה: "שירים עבריים". כששאלו אותו "איזה שירים עבריים?" הוא ענה "שירים רוסיים"…

וכך כתבו מולי שפירא ויורם רותם מגלי צה"ל על השירים האלה:
"החלוצים ואנשי ההתיישבות העובדת שרו אותם עדיין בשפת המקור, אבל בני הדור השני והשלישי כבר שרו אותם בעברית בתנועות הנוער, בטיולים או במהלך השירות הצבאי. הקוזקים, הרי השלג וערבות הדון או הוולגה היו פעם חלק מהנוף המוזיקלי של כל מי שגדל בארץ ולכן כנראה מעוררים השירים האלה געגוע למשהו שהיה כאן פעם ואולי כבר איננו עוד. האמנם איננו?"

״פרשים קוזאקים״ דוהרים לקרב, בדרך לנחביר בנגב המערבי (מציאות מדומיינת)

וזה מה שכתבתי ל"ערב הרוסי" בהשפעת הדברים האלה, בהשפעת רפול ובהשפעת פ':

הרוסים באים
פעם, לפני שעקרו את המטעים,
לבלבו אגס וגם תפוח, ערפילים כיסו את הנהר (כנראה הכוונה לנחל גרר)
וקטיושקה (שם של בחורה, לא רקטה) אז יצאה לשוח
אלי חוף תלול ונהדר (אולי חוף זיקים או ניצנים)
הרומנטיקה נקשרה תמיד לשמות של בנות רוסיות:
ילדתי מָארוסיה, בעצב נשקפה,
ליושינקה, ליושינקה מדוע לא חיכית לו
היה הייתה אחת מָאלינה, אבל גם היא איננה עוד
(את ארצי אהבתי גם בקיץ גם בחורף)
ואותך אהבתי דוּניצ'קה שלי
וגם הבנים לא טמנו יד בצלחת:
הוי ואניה טי ואניה, למזבתותי ואניה לעולמים
(אמא אמרה לואניה: ואניה בני היקר, חדל לשוטט ברחובות ובחורות אדומות לאהוב…)
על גדות הדנייפר דהרו סוסים
וכאן – רכבנו על זירגיל החמור והפרד טינופת
שם – ערבות השלג של סיביר
וכאן – סופות החול של נחאביר
צבעונים, אח אילו צבעונים – בכל אשמה החבריה
איבדנו כל אשר יקר היה ולא ישוב עוד לעולם

הרוסים באים, הרוסים באים – היה פעם מין סרט כזה
אבל הם (שהם בעצם גם אנחנו) לא הפסיקו לבוא
לפני יותר ממאה שנה – בעליה הראשונה והשניה
עם בלקינד וחנקין ובן גוריון וגורדון ובן צבי
בשנות הששים –עם ילדי "אורן" ו"ברוש"
עם בוריה ולונייה וסיומה וסאשה… ויצחק פורמן גם…
ולפני 15 שנה – עם "בית ראשון במולדת"

עם מיליון עולים שהביאו ניחוחות וטעמים ומנגינות
של אמא רוסיה, שזכרנו מהילדות
ותמיד נשמח לשמוע שוב…

הפוסט הרוסי הזה התארך כי רוסיה היא גדולה ועצומה, כדאי עוד בהקשר הזה לשוב לשירו של יהונתן גפן "איפה נטשה ופייר":
"חלמתי חלום על דנובה / על השלג, נטשה ופייר
שיר על חלום הם נגנו בה / שהיום הוא נשמע קצת אחר…"

ותראו גם איזה מילים מרגשות מצאתי בבלוג השכן של דוד שפיר, שעלה מרוסיה כילד, על נפתולי העברית הראשונים שלו ו"איך מאיר אריאל לימד אותי לאהוב את השפה העברית", על זמר שכתב, לכאורה, בעברית כל-כך ישראלית. דווקא מי שלא נולד כאן והעברית לא הייתה שפת אימו, מבין את השפה של הטרובדור הארצישראלי, הרבה יותר מה"מקומיים".

כן (או דָא), בכל דור באה עלייה (מבורכת) נוספת מרוסיה ומוסיפה שכבה של תרבות רוסית, מגדות הדנייפר ושמי מוסקבה לישראליות של ואדי פילים ושדות גולדברג, שחושבת לפעמים שהיא אמריקה, וממש לא מבינה שרבים מהשורשים שלה הם בכלל ממוסקבה ולנינגרד (וגם מקזבלנקה ובגדד).

_____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן