"נִסַע אל השדה", ספר שירי-הטף שכתבה פניה ברגשטיין ואיירה מיכל אפרת, הוא קלאסיקה ישראלית שיצאה כבר בעשרות מהדורות, והייתי אומר שעדיין הספר המקסים הזה נחטף מהמדפים כלחמניות – אבל מי דיבר בתקופה ההיא על לחמניות בכלל. המהדורה הראשונה שלו, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הודפסה ב-1952!
הזכרתי כבר את הספר בסיפור על השינויים שעוברים ספרי הילדים הקלאסיים, היום אייחד לו פוסט מיוחד. במהדורות הרגילות היו האיורים בספר, ציוריה של מיכל אפרת, משולבים בשחור-לבן "חסכוני" ליד ציורי צבע מלאים. ב-2003 יצאה מהדורה מחודשת, בה כל האיורים בצבע מלא והם יותר מפורטים, אבל עדיין נשמרה אותה רוח עיצובית של שנות החמישים והשישים המתאימה בצורה מושלמת לשירים של פניה ברגשטיין.
אם תרצו להעמיק יותר בהבנת הרקע ליצירתה של פניה תוכלו להיכנס לדברים שכתב אריאל הירשפלד ב"הארץ" ולמצוא עולם מלא. למי שמתעצל אצטט רק משפט אחד מדבריו:
"פניה ברגשטיין היא מן הדמויות המרגשות ביותר בתולדות שירת העמק. רוב ילדי הארץ, והיום לא רק ילדי ההתיישבות ההיא, יודעים בעל-פה את הספר שליווה אותם בין גיל שנה ושנתיים: "בוא אלי פרפר נחמד". מעטים הדברים שנכתבו לגיל כה רך והתגלו כאמינים ונכונים בדיבורם במידה כזאת."
ובבלוג של עינת אמיתי "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים", תוכלו לקרוא הרבה פרטים על מיכל אפרת, כולל ראיון קצר איתה מלפני כשנתיים וחצי. כדאי לכם להיכנס.
מילות השירים, עם ההתנגנות הקצבית והתמימות הילדותית-ילידית, הם בדיוק אנחנו ואיך שנראתה ילדותנו (וגם של ילדינו, ובמידה רבה גם נכדינו) לכן אני מרשה לעצמי בפוסט הזה לקחת חירות עיצובית, שכל כוונתה להמחיש, בצורה ויזואלית, עד כמה חפפו השירים והאיורים את רוח ילדותנו.
אנסה להציג את השירים כשלצד כל שיר תמונה שמצאתי מ"פרויקט סריקת התמונות הישנות של ארכיון הכפר". (משימה שמבצע בנאמנות והקפדה, כבר כמה שנים, ע', בן הדור השלישי של הכפר שלנו).
אני לא מציע לוותר על איוריה המקסימים של מיכל אפרת, אלא ניסיתי ליצור גירסה, "דוקומנטריסטית" אם תרצו, של רוח התקופה.
לצערי לא אוכל לתת את הקרדיט המגיע לצלמי התמונות בשנות החמישים והשישים. בתקופה ההיא "צלם הקיבוץ" היה מי שהופקדה בידו מצלמה והיה מתעד את חיי הכפר, על החגים והשגרה שבהם. התמונות צולמו בסרטי צילום של שחור-לבן, לפעמים עם טשטוש קל או חשיפה לא מספקת, אבל תמיד ברגישות ואהבה גדולה.
כמעט לכל שיר משירי הספר מצאתי תמונה מקבילה בארכיון, אבל הכנסתי כאן רק כמה מהן. התמונות האלה ממחישות עד כמה היטיבה פניה ברגשטיין – שחייה בקיבוץ גבת היו קצרים, בשל המחלה ממנה סבלה מצעירותה – לשקף בצורה נאמנה את חיי הילדים בכפר, בעמק ובנגב ובכל מקום בארץ, בתקופה ההיא. בעצם השירים האלה הם על-זמניים. עד היום – יותר משישים שנה אחרי שיצאה המהדורה הראשונה – הם עדיין מדברים אל כל מי שגדל ליד השדה והאורווה והדיר, לכל מי שמצא חיפושית בדרך, או ראה גשם ובוץ, לכל מי שרקד במעגל ו"סידר רכבת". בעצם הם מדברים אל כל ילד שגדל בארץ הזאת. "ובשמש חם כל כך / כל החלונות נפתח".
אז הנה פתחתי כמה חלונות, מקווה שהם מדברים בעד עצמם.
גם תמונות בצבע צילמו בשנות השישים – ורכבת הילדים הזו ממחישה שבסוף הצבע הגיע גם לנגב!
אפרוח צהבהב ורך-נוצה. נתבקע מהביצה בפינת החי בשנות השישים (או אולי השבעים)
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
מקסים
תודה
מבריק! ההמחשה הויזואלית שלך כל כך מדויקת וקולעת. ממש כאילו צילמו כל תמונת ארכיון שהבאת – במיוחד במטרה לאייר את השיר. וממש כאילו כל חרוז נכתב ספיישל על מנת לתאר במילים את אותה תמונת ארכיון.
חרוזיה של פניה ברגשטיין לא רק שהם מדברים אל כל ילד "מכאן" עד עצם היום הזה, אלא שהם ממש טבועים בבסיס השפה היומיומית של כמה דורות ילדים ישראלים, שהיו לבוגרים. למעשה נוצרה זיקה בלתי ניתנת להפרדה בין המושג/המילה שרכש הילד, לדימוי – כפי שהוא בוטא בשיר ובאיור ב"ניסע אל השדה":
למשל, עד היום אין מצב שאתקל בחיפושית זבל בלי שתתלווה למפגש המחשבה ש"היא כל כך רוצה לברוח, אבל אין לה אין לה כוח"… וממש לא משנה אם במציאות זו בכלל חיפושית-על רבת-אונים ומאושרת.
או: כשאני עודרת בגינה, זה תמיד "עודרת עידורים", לא סתם עודרת, בגלל המשפט "גם זרענו גם שתלנו ועדרנו עידורים".
וגם: "אפרוח נתבקע מהביצה צהבהב ורך נוצה" – מימי לא ראיתי אפרוח שהעז שלא להיות צהבהב ורך-נוצה, במילים אלה, בסדר זה, בהתאם לחרוז המוכר…
נראה לי שיש פוטנציאל להוצאה מיוחדת של הבסט-סלר העל-זמני הזה, שבה ישולבו החרוזים, האיורים המקוריים, והתמונות שחיברת להם, בפורמט משולש חגיגי. עניינת כבר את הוצאת הקיבוץ המאוחד?
ולי דווקא מתנגן כל הזמן: "אין עוד גשם. אין עוד בוץ / טוב לרוץ וטוב לקפוץ / ובשמש חם כל כך – כל החלונות נפתח".
למרות שדווקא עוד יש בוץ.
אחד הספרים הכי מקסימים לילדים שיצאו אי פעם. והאיורים! מושלם מכל הבחינות במיוחד בעידן הדיגיטלי הזה שהכול תלת מימד וממוחשב והילדים רואים סדרות במחשב, שהאיורים בהן כלל לא לילדים. אני מתנחמת בכך שלפחות הקטן שלי עדיין אוהב לקרוא את ספרי קופיקו.
חפשתי חפשתי ומצאתי. ספר אחד ויחיד בחנות הספרים ואני אותו קטפתי באהבה.
אשריך, נועה. לי יש שלושה עותקים משני דורות. מרופטים אבל עדיין שלמים.
כמה נהדר לשוב ולקרוא ולהיזכר בימים רחוקים בהם היינו קטנטנים. להתענג גם היום על החרוזים המקסימים והציורים הנפלאים. תודה שאפשרתם לנו לשוב ולהתענג על הספרים שהיו ידידנו הטובים אז כשהיינו קטנים. שושי מרמת-גן.
שושי תודה על תגובתך.
משמח לשמוע שפוסט מלפני כמעט שמונה שנים עדיין חי ברשת וזוכה לתגובות כמו שלך.
מקווה שהזמנים ישתנו ואוכל לחזור לכתוב על ספרי הילדים הישנים והאהובים.
מקסים, הייתי בטוחה שכך יצא הספר!! הצילומים מרגשים ומדויקים לתחושה שאוסף השירים הזה מייצר
תודה, יסמין.
משמח לראות שיותר משמונה שנים אחרי פרסום הפוסט הזה עדיין יש מי שקורא אותו ומגיב כמוך.