נכון שזה כבר היה מזמן, אבל כידוע חיילים זקנים לעולם אינם מתים, הם רק מתקשרים מדי פעם לשמוע מה נשמע, לספר על הנכד החדש ולשאול איפה החבר'ה ומה שלומם?!
ככה זה, נדמה לי, בכל מערך המילואים הקרבי, אבל בטוח שככה זה בפלוגה ג'. פלוגה גימל לצורך העניין היא פלוגה גנרית לגמרי, אם כי במקרה שלי באמת קראו לה "פלוגה גימל" (למרות שהייתה תקופה מסוימת שנקראה פלוגה ח' בכלל).
איורי מילואים של אנשי פלוגה ג', הציוד שלהם ומקומות הבילוי שלהם בשנות השמונים
כשהגעתי אליה כמ"מ צעיר, הם כבר היו מילואימניקים ותיקים שלקחו חלק בששת הימים אפילו (עד כדי כך ותיקים!). אימון אחד פלוגתי, אחד חטיבתי-שלדי ואז – המלחמה. אז עוד לא הכרתי כמעט אף אחד מהפלוגה, כולל את אלה שהתחלפו בצוות הטנק שלי במהלך המלחמה. אחר-כך בחמשת החודשים של מילואים-של-אחרי-המלחמה, ב"מעברה" שבנינו מארגזי תחמושת בשטחי ההיערכות ליד המיתלה, למדתי להכיר אותם ואפשר להגיד שהצטרפתי באמת לפלוגה גימל ונהייתי אחד מהם.
שנים של מילואים משותפים, אימונים בצאלים ותעסוקות מבצעיות סביב כל גבולות המדינה – מראש הנקרה לאורך כל גבול הצפון, מחרמון וצפון הרמה ועד עמק הירדן, ואפילו פעם אחת בנגב בניצנה – הפכו אותנו ליחידה אחת, עם שפה והווי משותפים – "חיילים-אזרחים" צבעוניים מאד אך גם אפורים-כשק-השינה-שחתמנו-עליו-באפסנאות. חיים זה ליד זה בביתנים ובאוהלים, בבטונדות ובמוצבים, מעל ומתחת לאדמה. ככה לפחות חודש (ולפעמים חודשיים) כל שנה. כך הפכנו להיות אנשי פלוגה גימל.
מימין – הקסדה שלי, משמאל – התרמיל של משה ש' הטען הכי חזק בעמק ובפלוגה ג'
בפלוגה ג' היה כל עם ישראל – מטבריה ומתל-אביב, מקיבוצים ומושבים ומגוש אמונים, מבת-ים וחולון וגם מהנגב המערבי ומהעמק. עם ישראל חי, ואוכל מנות קרב או מה שבישל הטבח הפלוגתי התורן שהכשרתו הקולינרית הסתכמה בהכנת חביתות צפות בשמן עמוק וישן.
זאת לא הייתה יחידה מובחרת, אבל זו בהחלט הייתה קבוצה נבחרת עם הווי וסולידריות כאלה שהייתי מאחל לכל עם ישראל. כל מי שהיה בפלוגות האלה (או עודנו שם) יודע שזו לאו דווקא "רעות הלוחמים" שנצרבה בקרבות, שמחזיקה את החבורה. זו יותר חברוּת של "קטעים" ו"סיפורי-מורשת-פלוגתיים": איך ד' החזיק מקלע 0.5 על הסנטר, ואיך עבדנו על פ' המ"פ, ואיך הסיור ההוא נתקע עם הנ"נ בגלל שתידלקו אותו בסולר במקום בנזין, ואיך ח' שכח את הבורסייט (מה זה?) בתוך קנה התותח וירה אותו במטווח בצאלים, ואיך התהפך הטנק של מ' (אבל לצוות לא קרה כלום), וגם איך נפל על הטנק של י' הבית בכניסה לעיר סואץ ובקושי הוא יצא משם, וח' שחתם על כל הציוד שלא היה במוצב, והיינו פה והיינו שם, ואיך, ואיך, ואיך – עשרות מעשיות חסרות פואנטה בדרך כלל, שמעלות געיית צחוק גדול חסרת-ברקסים, כשיושבים ליד הטנק בהפוגה מהאימון או בביתן הפלוגה הצפוף במוצב כלשהו.
הזמנה לכנס-פלוגה-אזרחי בכנרת: כולם התייצבו בזמן, בלי שום צו קריאה
כמה פעמים אפילו התארגנו פגישות של כל המשפחות, הוותיקים מכירים את הנשים כשעוד היו נערות דקיקות, הילדים כבר מזמן בעלי משפחות ואפילו שלב החתונות ברובו כבר מאחורינו.
אחר-כך התברר שחיילים זקנים (אבל עדיין אנשים די צעירים) כן מתים לפעמים, לא רק במלחמות. וכך הלכנו אחרי ארונותיהם של כמה מטובי חברי הפלוגה שהקדימו ללכת, כל אחד ונסיבותיו. היה עצוב, וכל מי שפעם היה בפלוגה ג' שכזאת מכיר את הרעות הזאת, שאפשרית רק בישראל, שמחברת חייל לסמ"פ וקבלן אמיד למלגזן בנמל, ודוקטור לכימיה עם קיבוצניק מהרפת. בפלוגה כולם שווים, הרבה יותר מאשר בקיבוץ, למשל.
בתרגיל גרפי מוזר שעשיתי פעם בלימודים נדרשנו (כנראה) להציג לייאאוט ניסיוני בו האיור מתכתב עם הטקסט. בחרתי לצטט, מילה במילה, את נוסח צו הקריאה שבאותם ימים הייתי מקבל תמיד בדיוק בשלב הפחות מתאים של שנת הלימודים.
נוסח צו קריאה משנות השמונים של המאה הקודמת שנשקל בוועדה לתיאום מילואים, חוק הנטל 2013
ניסיתי ליצור קונטרסט חריף ומגוחך בין מילות הטקסט המנוסחות בשפה צבאית יובשנית ובין הפונט הקלאסי המסורתי סת"ם. אולי זו הייתה סת"ם הלצה, אבל צירפתי לטקסט איור שציירתי על פי צילום מפרסומת במגזין לועזי, ובו נראה "סבא גנרי" יושב בכורסתו עם נעלי בית וכוסית ביד, והדבר האחרון שמתקשר אליו הוא שירות מילואים במוצב בגולן או בשטחי האש בצאלים.
אז זה נראה לי מצחיק ומשעשע – היום אני יודע שזה בכלל לא מצחיק. הסבא הזה הוא אני, והשריון נשאר חלק מההיסטוריה.
ובמחשבה נוספת אני ממליץ לצה"ל, אחרי שיאושר "חוק גיוס לכל", להשתמש בנוסח הזה שעיצבתי, בצווי הקריאה שיישלחו למילואימניקים החדשים, התלמידים-החכמים, שיצטרפו בקרוב ל"נטל". (יאיר לפיד, מילואימניק מ"במחנה" בטח יבין את זה).
וכל מי שחושב שמילואים זה רק עונש (כמוני, לפעמים) בכל אופן שמח לפגוש כל פעם את אותם האנשים הטובים שבאו למילואים ו"חשבו שעושים חיים" ובאמת ניסו לעשות.
ואיך היה? היה טוב, היו קטעים וטוב שנגמר, כי עם כל הכבוד לרעות שכזאת, בסוף תמיד טוב לחזור הביתה. ומי שהיה שם בפלוגה גימל יישאר שם תמיד, גם כשהגדוד התפרק מזמן, הפלוגה התפזרה והטנקים (וגם חלק מהאנשים) הפכו לגרוטאות או לנגמ"שים (ואולי אפילו עוד יהפכו פעם לאתים ומזמרות).
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
ותודה לסבא הגנרי בנעלי הבית, שמשתף אותנו (מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא) באיורים הנפלאים הללו, שהם דוגמה טובה לאוקסימורון מובהק: ייצוג של אלמנטים קרביים-גבריים כעורים ובוטים לכאורה – באמצעות רישום יפהפה בקו עדין ורגיש.
אמן, שיהפכו כבר לאתים ומזמרות ונעבוד כולנו רק בנוי.
זה לא כל-כך פשוט להפוך טנק למזמרה, לכן זה לוקח לנו זמן. אולי נתחיל קודם להפוך אותו לטרקטור. זה נראה יותר קל.
צו הקריאה שלך מזכיר תחריט יפהפה של רמברנדט, ובו אדם וחווה בגן עדן, ליד איזה עץ. הם ערומים כמקובל, אבל זקנים ואפילו קצת מדובללים, וכל סיפור גן העדן מקבל פתאום מובן אחר לגמרי. נשאר רק המבט הממזרי בעיניים של חוה, והוא מזכיר את פלוגה ג'.
אני לא זוכר את רמברנדט בפלוגה שלנו, אולי היה לנו ואן גוך מהרצליה ומודליאני מפתח-תקווה. וחווה בטח שלא הייתה, היא לא הצליחה להגיע לצאלים, בגלל הגשר המוצף.