מי מפחד מהזאב הגדול ||| על פטר והזאב, וגם על התנים שמעבר לגדר

את הספר "פטר והזאב", בגירסת דיסני באנגלית, עם תרגום-ילדותי-בגוף-הספר, הבאתי פעם כחלק מהפוסט על ספרי הילדים בהוצאת Golden Books. היום הגיע תורם של פטר והזאב שלו לעלות על העץ ולקבל מקום במרכז הבמה.

  

שתי גירסאות, שונות לחלוטין בקו העיצובי שלהן, נמצאות על מדפי המבולגנים.
האחת, גירסת דיסני באנגלית מ-1947, שדפיה כבר השתפשפו ונקרעו והודבקו והוטלאו ואיכשהו מחזיקים מעמד מחוברים לעטיפה ה"משופצת", לאחר כל אותן עשרות שנות דפדוף מפוחד של ילדים (בני שלושה דורות) חובבי-זאבים-רוסיים וחברות בידור אמריקאיות.
והשניה – הגירסה בעברית בהוצאת עם עובד ספריית שפן הסופר מ-1975, עם איורים נגטיביים יפים, בקו דקיק על רקע שחור של פ. האקן.

איזו גירסה יותר נאמנה לסיפורו של המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב, שכתב את היצירה ב-1936, אחרי ששב לרוסיה מולדתו "מסיבות לא ברורות". (כך מגדירים את נסיבות חזרתו בביוגרפיות עליו, כאילו שצריכה להיות סיבה מיוחדת לשוב אל המולדת, מעבר לכך שהיא המולדת). ואיזו גירסה יותר מפחידה? קשה לדעת.

כל כפולת עמודים וכל קומפוזיציה מהספר הישן של דיסני חרותה וצרובה במוחי, משחר הילדות. והציידים הרוסיים עם כובעי הצמר הקוזאקיים שלהם וגם הסבא הסובייטי השמנמן – שכולם ערוכים היטב לשלגי וקרחוני אמא-רוסיה – גורמים לך לקבל "עור ברווז" עוד לפני שבאמצע הסיפור, זה האחרון נמלט לתוך האגם מאימת הזאב, לקול צלילי האבוב.
בגירסה הזאת כל גיבור של הסיפור קיבל שם פרטי רוסי: סשה הציפור שגם לו כובע צמר, וסוניה הברווז (וכך מסתבר שהיא בכלל הייתה ברווזה!) וכמובן – איוון החתול האיום!

אי אפשר לשכוח את הגירסה המוזיקלית (המסופרת בקולו העמוק של יוסי ידין) את נפתולי העלילה הסוערת ("איזה מין ציפור אתה הרי אינך יודע לעוף…", "סבא נענע את ראשו במורת-רוח ואמר: טוב, אבל אילו לא לכד פטר את הזאב – מֶה היה קורה". באמת מֶה?, או "אם תקשיבו יפה-יפה תוכלו לשמוע את הברווז מגעגע בבטן הזאב.."). לצערי לא מצאתי ביוטיוב את הביצוע המוקדם הזה. מכל הגירסאות שכן מצאתי, של אלי גורנשטיין, של גדי יגיל, של מספֵר בלתי ידוע – הכי קרוב שמצאתי הייתה הגירסה של יורם ארבל הצעיר. אם תרצו, תוכלו לצפות ולהיזכר (האיורים בצילומי השחור-לבן של הטלוויזיה החינוכית מ-1971 לקוחים מהספר "השני" שתיארתי).

ובסוף הספר בהוצאת עם עובד, אפשר לראות את כל כלי הנגינה המשתתפים ביצירה של פרוקופייב, כל דמות והכלי שלה, ואפילו את התווים המוקדשים לכל דמות (במאמר מוסגר לגמרי אומר: התווים האלה לא אומרים לי אישית דבר, מכיוון שכולם נראים לי כמו עגלות הגשה של חדר-אוכל, שרובן הפוכות כשהגלגלים שלהן למעלה, אבל זה רק הראש הגרפי והבלתי מוזיקלי שלי).

הדרמה המוזיקלית הזאת, עם העלילה הרוסית הקרה והמפחידה, הייתה עבור דורות של ילדים ארצישראליים וריאציה על "הפחדות" מקומיות של תנים נגביים המייללים מעבר לגדר, או ליד החלון של חדרי הילדים, בגן בתקופת הלינה המשותפת. לכאורה, מה הקשר בין ציידים רוסיים עם רובים-דמויי-חצוצרות וסבא-עם-עיניים-ירוקות-מפחידות היושב ליד האח המבוערת, לילדים שלא ראו שלג מימיהם (מלבד השלג שירד על כל הארץ ב-1950 ונמס בזיכרון המוקדם-מדי).
ובכל אופן, כפי שכבר אמרתי על עליקמא, הילד השחור בעל תלתלי-מיגזרות-הנייר, ועל אחיה של יוקיללי (יוּקה) הילדה בשמלה צהובה מפולינזיה הרחוקה – גם פטר זה אני!

האיורים הכחלחלים עם הזאב ש"הסתבך בכעסו הרענן" על פי התרגום המשפחתי-הילדותי-בגוף-הספר, ועם הברווז הירוק שאיננו דומה לשום ברווז ישראלי והחתול איוון, הממזר והמוזר (שלא דמה לשום חתול שהכרנו כאן בכפר) אינם משקפים בשום צורה את עולם הדימויים שלנו, ובכל אופן ההזדהות עם עלילותיהם הייתה מלאה.
ואף ששום סבא לא חיכה לנו ליד האח (שלא הייתה אלא פתיליה או תנור נפט טרום-פיירסייד) ידענו שסבא-של-פטר (שבוודאי דיבר באידיש והיה כמו "ההורים" הגלותיים שכמה מהם עברו להתגורר אצלנו בכפר) צדק: "צריך להיזהר מזאבים!", וגם מהשועלים, וגם מהתנים, וגם מ"המסתננים", שגם הם נדמו אז כאחת הסכנות הגדולות האורבות לילד, מעבר לחלון החדר שבגן א'.

ואיורי פטר מהספר השני, בקו הנגטיבי על רקע שחור – שהם מאוחרים הרבה יותר ושהיו רק הד קלוש לגירסה הדיסניית – גם הם נצרבו בתודעת דור נוסף שידע את פטר בעיקר במהדורה הזאת. וכפי ש"הבובה זיוה", שהציצה בצד ימין של פוסטר "לילה טוב" (מחגיגות המעבר ללינה משפחתית ב-1985) והפחידה דורות של ילדים, כך היה גם הזאב הנגטיבי שהציץ מאחורי הארון בצד שמאל והפחיד את הדור הבא.

  

מסתבר שפחדים וילדים (וגם מבוגרים וזאבים) הולכים ביחד. לכל דור יש את הזאב המפחיד שלו. וגם אם אלף קרנות יער ינגנו אותו במנגינה יפהפייה של פרוקופייב – הפחד הוא חלק מהילדוּת. עד שהילדוּת עוברת וכל אחד נשאר עם הזאב שלו, ואולי אפילו לא יודע שהזאב עצמו פוחד מהילד (שקוראים לו "פטר" או אולי "ארז"), לפעמים, אפילו יותר ממנו.

תוספת עכשווית: הסיפור המרתק על עלילותיהם של פטר והזאב וכל שאר החיות המוסיקליות שלהם, משך מאיירים רבים להוסיף את הגירסה שלהם לסיפור. הנה גירסותיהם של שני מאיירים צעירים, איתי רייכרט בבלוג שלו, ומור חלימי, סטודנט מבצלאל שעבודתו מוצגת באתר "הפנקס" לספרות ותרבות לילדים. בקישורים תוכלו לראות עוד עבודות של המאיירים המוכשרים האלה.

פטר והזאב של איתי רייכרט

"איזה מין ציפור אתה?" בגירסה של מור חלימי לפטר והזאב

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.