חיים של כלב ||| לזכרו של בוּקי, הכלב המשפחתי שהגיע מהרצועה, ליווה את ילדי הגן שנים רבות וסופו שנדרס על ידי עגלת המטעים

בוּקי הגיע אלינו מהרצועה. ככה היו מספרים. איש לא ידע את הסיפור האמיתי שלו. אמרו שהחיילים בגבול ירו עליו והוא הגיע פצוע בחלק האחורי של הגב. אמרו שהערבים מעזה גירשו אותו בירייה. אמרו הרבה דברים.
אני לא זוכר, וגם לא שאלתי אף פעם, למה הוא אוּמץ דווקא על ידי המשפחה שלנו. הוא היה כלב מעורב, לא גזעי, לא במיוחד גדול – אבל גיבור גדול. הייתה לו נביחה שהבריחה כל אויב: נמרים, זאבים ואריות (עובדה שלא ראו שום נמר או אריה אצלנו אף פעם). אבל לילדים בגן ב', שם הוא בילה את מרבית שעות היום יחד עם אמא הגננת, הוא היה ידיד אמת. משחק איתם בארגז החול, מקשיב לסיפור היומי, הולך, או רץ הלוך וחזור, בכל טיולי הטבע. אף פעם לא מתלונן. לא נושך (אבל נובח חזק, כמאמר הפתגם). בקיצור ידידו הטוב ביותר של האדם הקטן, ילד הגן.

בוקי במדרגות 1958
בוּקי על מדרגות הקומתיים, 1963 בערך: בא מהרצועה ונורה בגבו

אחרי הצהריים הוא היה רובץ על המדרגות בדירת הקומתיים ("החדר-של-ההורים") ומפחיד חברים שעברו ליד הבית. היו כאלה שראו בו את אימת הכפר. למרות שהדימוי הזה היה גדול עליו בכמה מספרים. בסך הכול הוא היה כלב מעורב קטן, בתקופה שכלבים גזעיים בכלל לא היו מוכרים ולא הייתה שום "תערוכת כלבים" עם גביעים לכלב הגזעי המצטיין או "מועדוני כלבים". בוּקי שלנו היה סתם כלב שסימל, כך נראה לי בדיעבד, את התקווה לקץ הסכסוך: בא מרצועת עזה, וחי ומת ב"עוטף עזה". ברור שאז הכינוי הטיפשי הזה עוד לא היה קיים. הגבול ממנו הוא בא היה מין איום קיומי מפחיד, ואנחנו היינו ילדי-הגבול (ואפילו שכונה מסוימת בכפר נקראה "משמר הגבול") שחלמו בלילה שכמו שבוּקי הצליח לחצות את קווי האויב, כך גם יבואו "המסתננים".

המסתננים מרצועת עזהאיור הדמייה של "מסתננים" כפי שדומיינו על ידי המחבר בילדותו

בתקופה ההיא הכינוי "מסתננים" לא הודבק למבקשי-עבודה אפריקאיים, החוצים מדבריות וגבולות על מנת לנסות להשיג חיים קצת יותר טובים (או להשיג "חיים" בכלל). בתקופה ההיא כשאמרו "מסתננים" התכוונו ל"מחבלים", ל"פדאיון". והם באמת באו מדי פעם לבקר אותנו בלילות, לגנוב צינורות השקייה ושתילים שזה עתה ניטעו, ואפילו להסתובב ב"מחנה", לגנוב בגדים מגני הילדים ולעורר פחד עמום בלב כל ילד "בלילה בלילה, בנוּם כל הכפר".
באותה תקופה היה לי בראש ציור של איך נראים המסתננים. הגבול הצטייר לי כשני הרים גבוהים שביניהם פרושה רשת, מעין מסננת ענקית, בצורת ערסל שכזה. והמסתננים, כך דמיינתי, יורדים מן ההר "שלהם", עוברים דרך המסננת הזאת אל ההר שלנו ובאים אל הכפר כדי להפחיד את הילדים הקטנים שישנים בגן א' (או גן ב').

בוקי והילדים ילדים בטיול שנות ה-60
בוּקי עם ילדי גן ב' בשנות החמישים (מימין) וילדים בטיול באותה תקופה, בוּקי אינו נראה בתמונה, כנראה רץ קדימה (משמאל)

ובוּקי, לא ידע את כל הדברים האלה שבני-האדם עושים אחד לשני, רק בגלל שהם מייחסים לעצמם שייכות למשהו המתקרא "עם" (ישראל או פלסטין) ורבים על כברת קרקע, שהיא מבחינתם "ארץ קדושה" או "בילאדי בילאדי", או "מורשת אבות". את כל זה בוּקי לא הבין וחצה את הגבול ונורה בגבו ואחר-כך מצא משפחה וגן-ילדים, והיה נאמן בדרכו הכלבית לאלה שנתנו לו מחסה וגם אוכל. וכך הוא היה הולך עם הוריו-מאמציו גם לכל ה"גיוסים" לקטיף אפרסקים, או תפוחים או אגסים והיה מחכה, לפני כולם, מתחת לעגלה (הפלטפורמה) שהסיעה את ה"מתגייסים" לשטח המטע. וכשהטרקטור התחיל לנסוע הוא היה קופץ בזריזות ומלווה את העגלה עד חלקת הקטיף.
ויום אחד, כשכבר היה קשיש והאינסטינקטים שלו לא עמדו לו, הוא שכח לקפוץ בזמן כשהטרקטור התחיל לנסוע ונדרס.

בוקי 1953-1964 1962 בוקי נובחבוּקי נובח על העוברים ושבים בשכונת הקומתיים, 1962 בקירוב

ובדיוק עכשיו כשאני כותב את הפוסט הנוסטלגי-העצוב הזה על בוּקי, באה אלי "החתול" הנוכחי שלנו (שהוא כזכור חתולה בכלל, ששמה הרשמי הוא כשם כוכבת ריאליטי ערבייה ישראלית מהעונות הראשונות. נקרא לה ול"חתול" ר') וגם היא הגיעה אלינו במקרה, כשנעזבה על ידי מישהו שלא רצה בה יותר, חצתה את שתי הגדרות של "המחנה", כשעוד הייתה גורה קטנטנה, וייללה בגינת השכנים עד שאימצה את עצמה אצלנו. ועכשיו היא אומרת לי בדרכה החתולית – שאין לה שום קשר לכלביוּת של בוּקי – "מיאוּ!?" תובעני המבקש "פתח לי את הדלת, גמרתי לישון ויש לי עוד הרבה מה לחפש בחוץ". פתחתי לה, אני יודע, כמובן, שחתולים אינם כלבים והנאמנות שלהם היא לעצמם בלבד, ולמרות זאת אנחנו אוהבים אותה, ולפי הליקוקים, הגירגורים וה"התחנפויות" שלה, גם היא אוהבת אותנו בדרכה החתולית. (סיפוריהם של כל חתולי המשפחה שווים פוסט נפרד, אבל כל חתול יגיע יומו, כמו שאומרים [בערך] בערבית).

חתולה 2008 חתולה ר 2008
ר' החתול(ה) הנוכחית שעברה שתי גדרות ואימצה את עצמה אצלנו

ונחזור לסוף הסיפור של בוּקי, כלב הילדוּת שלנו.
המיתולוגיה המשפחתית מספרת שכמה ימים אחרי שנדרס, הוא עוד ניסה להיאחז בחיים, עם בטן רצוצה וגב שבור, ואז כשהרגיש שהגיע יומו, הלך הרחק הרחק מ"חדר" מאמציו למות בחורשה בשקט, כדי לא להביא צער ליקיריו (כך מספרים במשפחה).
הוא נקבר בטקס צנוע, וזכרו ככלב הדו-לאומי והמשפחתי יישאר עימנו תמיד. דמותו השעירה וחייו מלאי התלאות, אך גם מלאי החוויות הטובות, סופרו אלפי פעמים כשעוד היה מישהו שזכר אותו. ועכשיו כשהעליתי את סיפורו לרשת – הוא יישאר עימנו, ועם כל מחפשי-הגוגל, לנצח-נצחים. יהי זכרו ברוך ועימו זכר כל הכלבים שהלכו לעולמם, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינאים.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בית ומשפחה, בעלי חיים, צבא וביטחון, קיבוץ, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על חיים של כלב ||| לזכרו של בוּקי, הכלב המשפחתי שהגיע מהרצועה, ליווה את ילדי הגן שנים רבות וסופו שנדרס על ידי עגלת המטעים

  1. udi הגיב:

    יהי זכרו ברוך

  2. סמדר הגיב:

    סיפרת כל כך יפה את סיפורו הנוגע ללב של בוקי, אני מניחה שעכשיו שחשפת את גוגל לעלילותיו – דיסני-פיקסאר לא יאחרו לעשות ממנו את שובר הקופות הבא.
    אבל האמת היא, שבוקי המיתולוגי שבר את כל המיתוסים. הוא לגמרי בז לכל סטריאוטיפ: זה "כלב ערבי", זה? ממש לא. זה כלב פוסט טראומתי זה? הכי לא. זה סמל לקץ הסכסוך? קץ הסכסוך, תזכיר לי מה זה…?
    עכשיו שאני רואה את התמונות האלה (איפה מצאת אותן?!) אני מבינה פתאום שהוא היה הרבה יותר קטן ממה שנשמר בזכרוני משנות היכרותי הקצרות עמו (הוא הרי היה כאן לפניי). אז, הוא הצטייר לי כזה גדול וגיבור וחזק, עכשיו הוא נראה לי כמו אחד ה"נימשכים" (במילעיל) הפשוטים האלה, שיש בכל מקום. ולא היא, כמובן.
    אגדה נוספת מספרת, שבשעות הפנאי מגן ב' הוא היה שוכב מתחת ללול התינוקות בו עשו לי "אמבטיית שמש" (בת כחצי שנה, זה בטח זיכרון מושתל). אגדה אורבנית אחרת, מספרת על היום בו בוקי אבד, ואחרי כמה ימים מצאו אותו יושב בנאמנות מופלגת ליד המעיל של אבא, שנשכח בדפוס, ומחכה-ומחכה-למי-למי-למי.
    ואני זוכרת, וזה ממש לא אגדה, אלא זיכרון ממשי ומוחשי – את ימי גסיסתו הארוכה והכואבת במרפסת, אחרי שנדרס. לא צריך לפרט, רק אומר שלקח לי כמעט חמישים שנה להתגבר על הטראומה, בהן לא הייתי מוכנה להתקשר רגשית לשום כלב, למורת רוחם של כל הצאצאים בכל הגילאים (עד שהגיעה החוויה המתקנת, בדמות כלבה עליזה ושמחה, שנולדה עם כפית של בונזו בפה, שהטראומה הכי גדולה בחייה היא יום אחד שבו קיבלה את ארוחת הבוקר באיחור נוראי של שעה…)

    יהי זכר בוקי ברוך, שלא נדע עוד דאבה, מן השמיים ננוחם, וממערב תיפתח הטובה

    • igalz הגיב:

      הוא היה קטן ואנחנו היינו קטנים. הוא היה בערך חצי מגודלה של הכלבה השמחה והגזעית שלך תבדל״א.

  3. דודו הגיב:

    לדעתי הוא החזיק בשיא אריכות החיים לכלב ביישוב
    וחי עד לגיל ח"י שנים

    • igalz הגיב:

      לפי הרישומים הוא היה אצלנו בין 1954 עד 1964 בערך, אבל הגיע בוגר, כך שאולי היה בן י״ח בלכתו. חניכי הגן ודאי יזכרו אותו כאריה זקן.

  4. שברת לי את הלב.

    • igalz הגיב:

      אל תתעצבי כל כך, רוזה. הוא הלך לעולמו לפני שנולדת, כך שזה סיפור היסטורי, כמו לסי או במבי.
      מאז נבחו כלבים רבים אחרים בכפר וזכרו עמנו תמיד.

  5. יוספי הגיב:

    בתור בוגר של גן ב' גם אני זוכר כמובן את בוקי. אז הוא באמת נראה יותר גדול, אבל לא גדול ומפחיד כמו עזה שאם זכרוני אינו מטעה אותי תלשה לו פעם חצי אוזן אבל יכול להיות שאני מדמיין.
    אכן כלב מדובלל שהאריך חיים מעל ומעבר למצופה. יהי זכרו ברוך.

  6. igalz הגיב:

    גם אני זוכר את ״עזה״ כלבת הזאב ו׳(?), שהייתה אפילו יותר מפחידה מבוקי שלנו. אבל את עניין תלישת האוזן לא זכרתי. טוב שילדי גן ב׳ זוכרים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s