לפני כמה פוסטים סיפרתי על הצריפים שהיו. סיפרתי שם על המבנים הישנים האלה שעברו תהפוכות רבות, עד שנשארו נטועים במרכז "המחנה" כמטרד או מפגע סביבתי בעיני פרנסי היישוב ואנשי התכנון, או כמחוזות של נוסטלגיה בליבם של בלוגרים סנטימנטליים וקוראים רומנטיקנים-חסרי-תקנה.
הצריפים ההם נהרסו מזמן, אבל הפוסט ההוא הביא לתגובות של אנשים מהכפר ומחוצה לו, אנשים פחות "מעשיים" מאנשי ועדות התכנון ומהאחראים על תוכניות-האב של הכפר. בין היתר כתבה לי מָרית בן ישראל – "סופרת, כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות", כפי שהיא מגדירה את עצמה בבלוג הוותיק והמעניין "עיר-האושר" – על סיפור ישן של פניה ברגשטיין (שהייתה חברת קיבוץ גבת) המספר על אילנה הילדה המצילה את צריף גן-הילדים הישן שלה שנועד להריסה, בעזרת הליצן שלה והשקדיה הפורחת ליד הצריף. יחד הם מחוללים שם קסם שמעביר את רוע הגזירה. סמדר הזכירה לי שהסיפור נמצא בקובץ "חרוזים אדומים". ואני לא זכרתי את הסיפור למרות שידעתי במעומעם שהיה לנו פעם את הספר הזה. עכשיו כשמצאתי אותו, ובתוכו מצאתי את הסיפור על אילנה והגן שלה, הבנתי שמכיוון שהמהדורה הזו הודפסה ב-1969, הספר הזה כבר לא היה שלי, הוא היה שייך לאחיותיי הצעירות, בזמן שאני הייתי כבר הרחק מאגדות הילדוּת האלה, בשטחי האימונים של השריון מדרום לבאר-שבע. גרתי שם בצריף דומה, אבל לא היו שם שום שקדייה וגם לא ליצן, רק אבק טנקים וקצין-תורן.
התחלת הסיפור "אילנה", מתוך "חרוזים אדומים" של פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969
צריף גן-הילדים הישן והשקדיה של אילנה, איור: צילה בינדר (מימין) וצילום צריף-סידור-העבודה הישן עם השקדיה (משמאל)
עכשיו כשמצאתי את הספר וקראתי את הסיפור, גיליתי שזהו סיפור מקסים, המתכתב בצורה ישירה עם הצריף שלנו – שראשיתו ב"עליית 11 הנקודות בנגב" בנחביר. מאוחר יותר עבר הצריף הישן שלנו ל"מחנה החדש", שם הפך לרגע ל"צריף סידור-העבודה" וגם לממתקיה. ובסוף כל גלגוליו הוא היה מין מחסן מרופט עם דלתות פרוצות כשלידו באמת פורחת שקדיה, שניסתה בפרחי ט"ו-בשבט שלה לייפות את זיקנתו. עשבים ירוקים צמחו במרזביו שנסתמו מעלי השלכת ומאבק הנגב, וכך הוא עמד שם, מזכיר לכולם את היופי (או הכיעור, תלוי בעיני המתבונן) של העוני מתקופת הצנע שקדם לשגשוג של ימינו.
הצריף הישן והנטוש 2007, כמה שנים לפני שנהרס, לטובת גינות נוי מעוצבות ומגרש חניה מסודר
בסיפור שלנו לא היו אילנה וליצן שהיו יכולים לבטל את רוע הגזירה. אפילו לא היה סוחר-מהעיר שיקנה את קירותיו ויהפוך אותם למחסן באתרי בנייה עירוניים, והצריף סיים את חייו בין שיני השופל שעלה עליו והפך אותו לגל של קרשים מרוסקים.
ומכיוון שכבר הזכרתי את סיפורו של הצריף, אספר על כך שכשהוא שימש כ"סידור עבודה" הייתה לו לרגע עדנה, כי זה היה מוסד מרכזי ביותר בחיי הכפר וערב ערב נקבצו ובאו אליו מרכזי-ענפים וצעירים שעסקו ב"שיבוץ" עובדים לענפים השונים, דבר שהיום, בתקופה של "ניהול-משאבי-אנוש" ו"חברות-כוח-אדם" נשמע באמת כמו אגדה רחוקה.
הפלחים עורכים את סידור העבודה של מחר בצריף הישן: "אתה לוקח את ה-18 עם הקולטיבטור לבלוק 9, ואני אקח את הג'ון-דיר עם הדיסקוס לבלוק 4 בשעה 5"
מעל כל הבתים הישנים שצפויים להריסה (המתוארים כל כך יפה בבלוג "נטוש" של שרון רז, שכבר הוזכר פה בקשר לקולנוע "רמה" ברמת-גן שנהרס) מתנוססת תמיד השאלה: עד כמה אפשר לשמר את מבני העבר והאם חייבים – נוסטלגיים ככל שנהייה – להתחבר כל הזמן לסיפורים על תפארת העבר שנוטה תמיד להיות קצת רומנטית ומיוּפה, לעומת האמת ה"אובייקטיבית" (אם יכולה להיות אמת כזאת).
גם הצריף שלנו והצריף של אילנה שייכים לאותו סיפור, ולי לפחות נשארו התמונות של הצריפים שאת חלקן כבר העליתי לרשת.
התמונות האלה הפעילו פה ושם את בלוטות הנוסטלגיה של אנשים שלא מוכנים להתחבר תמיד לציווי המעשי השכיח בימינו: "בואו נתקדם!". כי הרי לדעתם, "להתקדם" פירושו (לפעמים) גם לזכור את מה שהיה ולשמר משהו מרוח הדברים מהם מורכבת המורשת שלנו. אם נדע לשמור משהו ממנה, אולי ל"התקדמות" יהיו כמה קווים מאזנים ונקודות למחשבה (כשם הבלוג הזה) שיזכירו לנו שלא הכל מתחיל כאן ועכשיו.
לחובבי אגדות: תוכלו לקרוא את כל סיפור "הצריף של אילנה" אם תגדילו, לפי הסדר מימין לשמאל את דפי הסיפור המוקטנים (כתבה: פניה ברגשטיין, מתוך "חרוזים אדומים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969)
כדי לא לחטוא בדיוק באותו זלזול ובאותה התעלמות מן המורשת עליהם כתבתי, וכדי לא לדלג על הסיפור היפה של פניה, וגם בגלל שהרשת (בניגוד להתפתחות הפיזית של כפרים וערים) יכולה להכיל את ה-כ-ל (מבחינת מקום איחסון), סרקתי את כל הסיפור על אילנה והצריף שלה ואני מביא לכם אותו כאן בהקטנה קטנטנה, שלא יפריע ל"התקדמות". מי שמתחבר לנושאים וסיפורים כאלה – יכול להגדיל בלחיצה ולקרוא את הסיפור בשלמותו. אפילו רק בשביל זה – טוב שהמציאו את האינטרנט. הלוואי שהיינו יכולים לעשות ככה גם עם הצריפים עצמם.
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
כמה טוב שהאינטרנט סובל הכל, וככה אנחנו יכולים ליהנות מהכל.
כמה טוב שהתקדמנו ויש לנו אינטרנט, וככה אנחנו יכולים לחזור בעזרתו אחורה עד ימי הגן…
וכמה טוב שיש אותך – כדי לחבר את כל אלה (עבר-עתיד, מתקדם-נסוג) ביחד לכדי פוסט מקסים, שפורט על נימי הזכרונות הכי מעצבים אם לא ה-.
" "להתקדם" פירושו (לפעמים) גם לזכור את מה שהיה ולשמר משהו מרוח הדברים מהם מורכבת המורשת שלנו." – בדיוק כדבריך.
אני חושבת ששווה לשמר את מבני העבר (הפיזיים, אך בעיקר המטאפוריים), ולא דווקא בגלל ה"תפארת" שבהם, אלא מפני שהם לא פחות מאבני הבנין (הפיזיות והמטאפוריות) שמהן נבנתה ועוצבה אישיותנו – הפרטית, הקיבוצית, הלאומית, ואפילו הכלל אנושית, אם להגזים עד הסוף.
אילנה הילדה מגבת, כמו זיוה הבובה מגבעת-חיים, כמו עליקמא הכושון מגברעם, וכמו ילדי גן א' ממעגן-מיכאל של הדודה נעמי, ועוד רבות הדוגמאות – הם לכאורה ילדי-קיבוץ-גנריים, שמייצגים רק את "הווי הילדים בהתיישבות העובדת", בימים שההתיישבות הזו עדיין נתנה את הטון. אבל נראה לי שהסיפורים האלה מדברים וידברו לכל ילד בגיל הנכון, בכל עת. גם לילדים שלא יודעים את פירוש הביטוי "באו בחורים", או יצחקו למשמע "הגן שלנו בובה'לה", או יבקשו תרגום למילים הקשות במשפט "יקח את הצריף באוטומובילים".
תנסה על הנכדים (רצוי בגרסת אייפד אינטראקטיבית) – ותדווח האמנם ניתן לאשש את התזה, או שיש להפריכה בצער.
תודה שהחזרת לי פיסת ילדות מאובקת וישנה, אבל רעננה כמו חדשה, בציפוי לובן שקדיה וגג אדום מפרחי מטפס!
גם לי פרטת על נימי זכרונות . התרגשתי
פינגבאק: פניה ברגשטיין והליצן | עיר-האושר