ימי עופרת יצוקה ||| על אנשי הבלט והסדריה, פועלי דפוס הבלט שהיה פעם

בתחילת ימי הבלוג, לפני החורף, כשעוד לא ידעתי שאגיע איתו כל-כך רחוק, עד ראשית האביב –  כתבתי פוסט על "ימי העופרת". ניסיתי להכניס עולם ומלואו לתוך פוסט טיפוגרפי-נוסטלגי. היום אדבר רק על העופרת – המתכת הכבדה הזו שהייתי בין עובדיה הנאמנים בנעורי.

   ימי דפוס הבלט: שולחן סַדָּרִיה עם אביזרי הסדר (מימין) ומגירות אותיות קטנות (משמאל)

בימים ההם הדפוס היה בנוי על עופרת. בסַדָּרִיה-של-אביגדור למדתי לסדר טפסים משורות עופרת שנוצקו בלינוטייפ (מכונת לסידור שורות טקסט, שהייתה בעצם תוצרת החברה המתחרה "אינטרטייפ"). אל שורות הטקסטים והאותיות היצוקות נילווה "חומר" שקבע את המרווחים בין השורות, וגם הוא היה עשוי יחידות של עופרת שנמדדו בסרגל טיפוגרפי מיוחד: 1 פונקט (מגרמנית: יחידה של בערך 0.35 מ"מ), 12 פונקט שהם ציצרו וארבעה ציצרו היו קוואדראט. יחידות אלה סודרו בצורה שיטתית בכוננית מיוחדת – עשויה תאים מותאמים לכל אורך שורה – שהייתה מחוברת לשולחן הסַדָּר.

  אביזריו של הסַדָּר: משוּרה, זווית, שורות עופרת, חוט שפאגאט, סרגל ציצרו ומכשיר לבדיקת גובה הגלופות (כל התמונות מגלריית המבקרים של דפוס בארי)

את הקווים בטופס סידרו בקווי נחושת מיוחדים, שגם להם היה עובי משתנה: 1 פוּנקט, 2, 4 וכו'. והיו קווים מלאים או מקווקווים ואפילו יחידות עם קווים דקים-מסולסלים לעבודות כמו הדפסת שיקים (כמעט כמו בתוכנות הגרפיקה של ימינו). את הכותרות – ובהתחלה לפני רכישת מכונת-הסדר, גם את שורות הטקסט – סידרו מאותיות בודדות של עופרת, שישבו במגירות מיוחדות (שהיום הם מוצרי וינטאג' או רטרו המבוקשים מאוד בשוק).

   מגירה עם אותיות חיים 24 פוּנקט לסידור כותרות (מימין) ןמגירה עם גלופות (עבור איורים וסמלים)

כתלמיד מתחיל הייתי מופקד תחילה רק על ה"פיזור", שהיתה פעולה של מיון החומר של ה"רווחים" והאותיות עבור שימוש חוזר. וכשהתקדמתי, נתנו לי לסדר גם טפסים פשוטים במיוחד. כשהיה נשלם תהליך הכנת הטופס – היו קושרים אותו בחוט שפאגאט ומביאים אותו במגש מתכת מיוחד (שנקרא משום מה – "זווית") למכונת ההגהות, להדפסה של כמה דפים שנועדו לבדוק אם לא נפלו טעויות בסידור הטופס (ליתר ביטחון הוסיפו בתחתית כל טופס, כמו היום, את האותיות ט.ל.ח. – טעות לעלם חוזרת, והטעות באמת חזרה הרבה פעמים).

  מכונת הגהות בתקופת דפוס הבלט (מימין) ומכונת הדפסה בדפוס בלט שמינית גיליון (משמאל)

המכונה המתקדמת ביותר בשרשרת הייצור הישנה ההיא הייתה הלינוטייפ (או האינטרטייפ), עליה לא זכיתי לעבוד, אלא רק לשמש כיוצק מטילי העופרת שלה, מהם נוצקו שורות הטקסט. המכונה הזו, שהייתה תחילה פאר הקידמה הטכנולוגית המודרנית, הפכה במרוצת השנים ל"קטר קיטור ישן", וכמו בשיר על "70414" היא עמדה בתחנה (או ליתר דיוק – בפינה צדדית של המפעל) והעלתה עשן (של עופרת). עם התקדמות המפעל לזמנים מודרניים יותר, היא טולטלה מפינה לפינה, יחד עם י' המפעיל הוותיק שלה, עד שמצאה את מקומה בגלריית המבקרים של הדפוס, שהוא מעין מוזיאון קטן שהקמנו לרגל חגיגות השישים למפעל שכונה "הדפוס הראשון בנגב" (למרות שיש החולקים גם על תואר זה).

   מכונת האינטרטייפ לסידור שורות טקסט מעופרת (למטה: מקלדת המכונה ומיכל התכת מטילי העופרת)

הפרט הפיקנטי והסמלי בנוגע להיסטוריה של הלינוטייפ הזו היה שנכדו של י', שהוא מהנדס מכונות במקצועו, היה זה שהצליח "להשמיש" את המכונה הוותיקה ולתקן את רוב מכלוליה שכבר נשחקו והתבלו. ובחנוכת ה"מוזיאון" הקטן היא עבדה ופעלה עם כל מנופיה, שרשראותיה והמקשים שלה, וגם מטיל העופרת התחמם שוב והותך לתוך המיכל שלו – כמו לפני עשרות שנים – ויצק שורות עופרת חמות וחדשות, בתהליך ששיחזר בדיוק את ימי תהילתה. אנשים שנולדו כבר עם עכבר של מיקרוסופט ביד עמדו משתאים כשא' הסדרית הוותיקה לבשה את חלוק העבודה הכחול-כהה והקלידה על המקשים החצי-שבורים את האותיות בפונט דויד 10 והמכונה חרקה וציפצפה, השרשראות הסתובבו, חלקיה השונים נעו בקונצרט מתוזמן כמו פעם – ושורות עופרת מבהיקות וחדשות יצאו, כאילו לא חלפו 50 שנה מיום שנרכשה.

   תנור יציקת מטילי העופרת (מימין) וערימת המטילים מחכים להפוך שוב לשורות של "מבפנים" בטאון הקיבוץ המאוחד (משמאל)

ואני נזכרתי בפעולת יציקת העופרת בתנור המיוחד שהוצב מחוץ לדפוס. זו הייתה עבודה שהיום נראית לי כשייכת לימי המהפכה התעשייתית באנגליה, אבל אני כנער-יוצק הרגשתי ממש גוטנברג צעיר כשנשלחתי אל התנור לטפל ביציקת מטילי העופרת, שנעשו משורות טקסט שכבר הודפסו והוכנסו אליו להתכה ולשימוש חוזר. ואחר-כך, כדרך כל בני הכפר, הבנתי שמהעופרת לא תצמח לי שום יוקרה בקרב בני התשחורת שהיינו ועברתי לפרדס ללמוד לנהוג על הטרקטור פורד מס' 19, ולנסות את כוחי וכוחו בהרמת מיכלי תפוזים בעזרת המזלג או לרסס את העצים בחומר שמנוני. ימי העופרת שלי נגמרו, ובמקום לספוג את האדים החריפים של העופרת התחלתי לספוג את הריסוסים המרעילים לא פחות של החקלאות המתקדמת.

   הסדריה בדפוס בארי בשנות החמישים ומבנה הדפוס עם תנור יציקת העופרת בחוץ ב-1960 (משמאל)

 
טפסים מודפסים בדפוס בלט משנות החמישים (מארכיון דפוס בארי)

וכשחזרתי לדפוס, אחרי הפרדס והצבא – העופרת כבר איבדה מזוהרה וירדה מגדולתה. למדתי להחזיק רפידוגרף. וגם סרגל הציצרו של הסדריה התחלף בסרגל-של-פוזיציות-מחשב, מבוסס על השיטה האינצ'ית, כראוי למפעל דפוס ממוחשב. ואפילו העמודים הכבדים של "מבפנים", ביטאונה הרעיוני של התנועה, שהיו קודם מורכבים ממאות שורות עופרת – הוחלפו ביריעות ברומייד (נייר צילום) קלילות שנפלטו – ללא שום מנופים, מטילים ושרשראות – ישירות ממכונת הסדר-צלם, נחתכו על ידי עובדים עם "בגדי מנוחה" בעזרת סכין יפנית אלגנטית והודבקו בסיוע מקלון-דבק-"סטיק" ישר אל מקומן בצורה מדויקת (או לפעמים דווקא די עקומה, אם להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות).

ומי שעבר את ימי העופרת – לא ישכח אף  פעם את כובד המשקל שהיה אז למילה הכתובה, שהיום נפלטת, ללא מחשבה כמעט, ישר לתוך דף הפייסבוק. זו אותה עופרת לוהטת – אותה המתכת, שממשיכה לזרום בדמו של מי שהיה סדר בימי הבלט ויישאר חייל-של-עופרת לנצח.

____

ותוספת נוספת של זכרונות-עופרת, מוקדמים יותר אפילו, אוסיף כאן מזכרונותיו של אודי ב"ס – מילדי הכפר הראשונים שעבדו בדפוס בבגרותם – שהתיר לי לפרסם חלק מזיכרונות שהוא מכנה "זיכרונות הבחור הזעצער" (הבחור-הסַדָּר, בעברית). וכך הוא זוכר ומספר:

הדפוס הישן בבית הערבי הישן הסמוך למגדל המים מקום בו עומד היום בית העם, קבע את משכנו הדפוס בתחילת דרכו. את האמת יש להגיד, הדפוס לא היה מקום חביב עלי במיוחד, המקום היה צפוף מלא במכונות רועשות, ערמות נייר, צבע ועופרת רותחת… מוצרי נייר טוב לא נתנו לי (דבר שהשתנה לחיוב רק כעבור שנים, כאשר האחראי על שאריות הנייר היה מנדוש), גם מוצרי נייר פגומים כגון, הדפסות משובשות שלא עברו את ביקורת האיכות, או מה שנקרא בסלנג המקומי "אבטיחים", לא קיבלתי, הם היו נשלחים לגנים ולבית הספר במיוחד לשעורי הציור. היינו מציירים על הצד האחורי ומעולם לא חקרנו מה היה מודפס מצידו השני (אבל על כך יסופר בהמשך). כך שלא הייתה לי סיבה מיוחדת להסתובב בדפוס. וחוץ מזה אבי, הרי, לא עבד בדפוס אלא בנגריה, שם קיבלתי עשרות מסמרים ישנים ועקומים אותם הייתי מיישר בעזרת פטיש, ומחזיר אותם בכך לשירות פעיל… חוץ מ"אבטיחים", גם לעופרת בשימוש הדפוס נמצא שימוש בגן הילדים, כאשר יום אחד לפני חג החנוכה אבי מופיע בבית הילדים כשבידו האחת מצקת ברזל מלאה בחתיכות עופרת ובידו השנייה פרימוס וקובית עץ עם חור קטן בצד, והודיע שהוא עומד לקיים את שכתב ביאליק בשירו הידוע – דודי הביא סביבון לי, סביבון מעופרת יצוקה יודעים אתם לכבוד מה, יודעים אתם? לכבוד מה? לכבוד החנוכה?

את העופרת התיך בעזרת הפרימוס ואחר יצק אותה לתוך החור שבקובית העץ שלא הייתה אלא תבנית סביבון שהכין. לאחר כמה דקות העופרת התקררה וחזרה למצב מוצק, אבא פתח את קובית העץ וגוש עופרת בצורת פירמידה הפוכה שבראשה תקוע מסמר בלי ראש, התגלגל על הרצפה. עד כמה שזכור לי, סביבוני העופרת שאבא יצק, כלל לא היו קלים לתפעול.

____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.