המקרה המוזר שקרה ל"מַר" ||| זה הסיפור על "מר שמח" שבא לקיבוץ / ושם הוא הפך ל"מר חרוץ"

סדרת ספרי הילדים "Mr. Men" שכתב רוג'ר הרגריבס באנגלית בשנות ה-70, מוכרת בארץ כסדרת ה"מַרִים". אני התוודעתי אליה, יחד עם ילדי, בתרגום המשעשע של יורם טהרלב. הסדרה הזו תפסה אצלנו מקום הרבה יותר גדול מהמצופה מספרונים שהודפסו בפורמט ריבועי קטנטן (14×14 ס"מ). היא הייתה אצלנו במשפחה להיט של ממש.

למשל: "זהו הסיפור העגום / על מר בוּם.
למר בוּם היה חסרון קל – / הוא תמיד היה נתקל".

או "מר קטינא היה קטן מאד / הכי קטן בעולם, משהו שאי אפשר למדוד.
הוא היה יותר קטן ממסמר / הוא היה בגודל של סיכה, פחות או יותר".

הדור הראשון של סדרת ה"מַרִים", בתרגום יורם טהרלב, הוצאת "מודן" משנות ה-70

ויש גם "מר שמח" ו"מר אפצ'י" ו"מר דיגידוג" (שמסתבר שדווקא הוא היה הראשון בסדרה המקורית באנגלית), ו"מר יואף" (ש"תמיד אהף לדחוף בכוח את האף לעניינים שלא שלו") ו"מר בעננים" ו"מר אץ-רץ" ו"מר איפכא" ועוד ועוד. 85 ספרים יצאו באנגלית ובעברית 36 (כנראה).
באנגלית היתה לו גם מקבילה של גברת קטנה – (Little Miss) שאצלנו לא זכתה לפופולאריות גדולה.

הספרים ראו אור בשנות ה-70 וראשית ה-80 ועברו הסבה יפה לעברית (כולל שמות הספרים) באמצעות תרגומו של יורם טהרלב בהוצאת "ביתן" ובהמשך ב"זמורה, ביתן, מודן".
כיום הסדרה ניתנת להשגה בהוצאת "מודן" בתרגומו של אפרים סידון. (למה לתרגם שוב תרגום מוצלח מזמנים לא כל כך רחוקים? שאלה לקוראים המומחים. אשמח לשמוע הסברים), וכך "מר יואף" הפך ל"מר חוטם", "מר קטינא" ל"מר קצר", "מר בולמוס" ל"מר חמדן" ו"מר בעננים" ל"מר חלמן"

ויש גם "מקרה מוזר ועגום / שקרה במקרה למר בוּם.
הוא הפך, בתרגום החדש של סידון / למר נזק, למרבה האסון".

הסיפורים החביבים האלה הסבו לנו במשפחה (וכנראה לעוד עשרות מיליונים ברחבי הממלכה הבריטית) הרבה שעות של נחת וצחוק, ולא פלא שבשנת 1981 הם זכו גם לגרסה מקומית-קיבוצית שכתבה סמדר בכישרון רב, בהשראת רוג'ר הרגריבס, ואני (המחבר) איירתי אותה באיורי ארטליין טרום-מחשבי (הרבה לפני שהארטליין הפך לכלי הסברה בעצרות או"ם).
הסיפור על "מר חרוץ" בגרסה שלנו הודפס ב"תוספתן", המקומון משנות ה-80, ופורסם אחר כך גם ב"בקיבוץ". זהו לא בדיוק סיפור לילדים. יש בו ביקורת סמויה (או לא כל כך סמויה) שילדים קטנים אולי לא יבינו אותה. הוא שיקף אווירה מסוימת של לחץ חברתי קיבוצי, ולמרות זאת (או דווקא בגלל זה) מצאתי לנכון לחשוף אותו לציבור הרחב, אחרי יותר משלושים שנה.

המוטיב המרכזי בסיפור הוא של "בגדי עבודה" ו"בגדי מנוחה" (שהזכרתי אותו בפוסט על "ימי העופרת") והוא הביא אותי לברר אצל סמדר את כל המונחים המדויקים של "מערך ההלבשה והביגוד" שהיו מקובלים בעת ההיא בקרב ציבור הילדים ואצל מיגזר החברים, את הביאורים המלאים שלה תוכלו לקרוא בנספח בסוף הפוסט – וכך תוכלו לעבור שיעור מרוכז ב"תולדות הביגוד המקומי בעת החדשה" (שיעור שהיה שווה פוסט שלם נפרד, אולי).

זה המקום להביא את הסיפור הקצר במלואו, מנוקד כפי שהופיע במקור, מלווה הפעם באיורים צבעוניים (במקור, בשל מגבלות ההפקה הצנועה, הוא פורסם בשחור-לבן) ונדמה לי שאין צורך בביאורים נוספים על מנת להבין את מוסר ההשכל שבו מסתיים הסיפור.

כמובן שבחלוף השנים, המסר המובן מאליו ש"בגדי עבודה אפורים או כחולים" הם לבוש הכרחי על מנת לצלוח את דעת הקהל הקיבוצית המחמירה, נעלם קצת ממקומותינו.
הבגדים האלה נשארו רק לעובדי המוסך והחקלאות. היום כבר לא הכרחי (ואפילו נראה קצת מוזר) להסתובב בבגדי עבודה אפורים, אבל העבודה היא עדיין חיינו, ולא פחות ממנה – חשוב אצלנו (ונדמה לי שבעולם המערבי כולו) ללבוש את הבגדים הנכונים המתאימים לסיטואציה ולמעמד. הבגדים עדיין עושים את האדם, וכל מי שמעז לחרוג מהנורמה מוגדר כ"מר איפכא" או "מר בילבול", או אולי אפילו "מר בעננים". תגידו אתם, ילדים, האם זה חייב להיות ככה?!

__________________________________________________________

נספח מיוחד: הביגוד הקיבוצי (הכרה, תיאור, תכונות)
כתבה: סמדר

מקרא סוגי בגדים:
בגדי עבודה – [מבוגרים] בגדים שלובשים לעבודה, בעיקר בגדים ייעודיים שלבשו לעבודה בחקלאות, בתעשייה ובענפי השירות: בגדי כותנה פשוטים, נוחים וכביסים, בצבע כחול כהה או אפור דהוי, שניתן ללכלך אותם ללא חשש (הכחולים מתאימים במיוחד להתגלגלות בפינת גירוז במוסך לפני שעולים לח"א). בגדי העבודה היוו כעין מדים, לבוש אחיד, סמל סטאטוס, המעיד על הלובש אותם ש: 1. הוא עובד בזמן לבישתם, או מצוי בשעות הפנאי בזמן אי-לבישתם. 2. הוא אדם יצרני (וככזה – מוערך, "עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו") ולא טפיל חברתי (לא מוערך, "צורך כפי יכולתו ומקבל בלי קשר למידת עבודתו"), או שהוא עובד בעבודות צווארון לבן (לא מוערך), או חולה על חשבון עבודה (לא מוערך), או נמצא בחופשה בזמן שאחרים עובדים (לא מוערך + מושא לקנאה + מעלה תהיות ומזמין רכילות). בגדי עבודה כוללים גם נעלי עבודה: נעליים גבוהות ועמידות שמותאמות לעבודות כפיים ורגליים + גרבי עבודה אפורות, שמחברים אותן עם סיכת ביטחון כשזורקים לכביסה.

בגדי מנוחה – [מבוגרים] ההיפך מבגדי עבודה, בגדים שלובשים ב"שעות המנוחה", הן שעות הפנאי שאחרי העבודה. בגדים "יפים", נקיים ומגוונים למראה (יחסית), כך שניתן להתאימם (באופן מוגבל) לטעמו ולהעדפותיו של הלובש. הלובש בגדי מנוחה בשעות הבוקר מעיד על עצמו ש: 1. הוא נוסע לתל אביב (או לעיר גדולה אחרת), בד"כ לחופשה, אך גם במסגרת עבודתו הלא-יצרנית (המוערכת פחות מעבודה בחקלאות או בתעשייה). או 2. הוא חולה ולכן לא הולך לעבודה, אלא למרפאה. 3. הוא פרזיט ובטלן, שחי על חשבון האחרים שכן עובדים (ולובשים בגדי עבודה כמקובל). בגדי מנוחה כוללים גם נעלי מנוחה: בדרך כלל נעלי-בית מצמר משובץ, או כפכפים + גרבי סטרץ' בצבע שחור או כחול כהה ואפילו לבן.

בגדי בוקר – [ילדים] בגדים שלובשים בשעות הבוקר, מהקימה ועד למקלחת שלפני ארוחת צהריים. מקביל לבגדי עבודה אצל המבוגרים. בגדים פשוטים ונוחים, בדרך כלל ישנים ושבעי-כביסות, שניתן ללכלך ללא חשש בזמן פעילויות הבוקר (טיול שלוליות, חצר גרוטאות, צבעי ידיים, גואש ודבק נגרים). בגדי בוקר הם בדרך כלל בגדים שהיו פעם בגדי ערב, והתיישנו כך שמעמדם התדרדר. הם מונחים בתא של בגדי בוקר במקלחת שבגן. בגדי בוקר כוללים גם נעלי בוקר: נעליים גבוהות בצבע חום (בנים), או אדום (בנות), או קוניאק (יוניסקס). נעלי בוקר לפעמים נחתכו מלפנים, כתוצאה מגדילת כף הרגל הילדית בצורה לא מתואמת עם גובה התקציב השנתי (דרוש הסבר).

בגדי ערב – [ילדים] בגדים שלובשים מה"הקמה" (כשקמים ממנוחת הצהריים) ועד ה"השכבה" (בערב, כשחוזרים לבית-הילדים לישון, ועוברים לפיג'מה). בגדי ערב מקבילים לבגדי מנוחה של המבוגרים: בגדים "יפים", חדשים יחסית, פחות בלויים ודהויים מבגדי בוקר. כשבגדי ערב מתיישנים הם הופכים להיות בגדי בוקר. הם מונחים בתא של בגדי ערב במקלחת שבגן. בגדי ערב כוללים גם סנדלים בקיץ (תנכיים פתוחים מלפנים – לזכאים, סגורים – לבעלי רגליים עקומות שדורשות "התעמלות מיוחדת"), ונעליים בחורף – אותם אלה שננעלו בבוקר, אך לאחר שעברו צחצוח והשבחה ע"י ה"מקימה" (פועלת פשוטה, בדרך כלל נערה מבי"ס, במסגרת שלוש שעות העבודה היומיות שלה, שלאחר הלימודים).

תחתונים וגופיה – [ילדים] בגדים תחתונים מטריקו לבן, שלובשים אחרי המקלחת בצהריים (אז זורקים את בגדי הבוקר המלוכלכים לכביסה), וגם בארוחת צהריים (כדי לא ללכלך את הבגדים ברוטב מהקציצות), וגם במנוחת-צהריים, עד ה"הקמה", שבה קמים ולובשים בגדי ערב.

בגדי נסיעה – [מבוגרים וילדים] בגדי מנוחה מיוחדים, שמתאימים לנסיעה לעיר, שם נוהג קוד לבוש אחר מאשר בקיבוץ. בגדי נסיעה טיפוסיים למבוגרים: חולצת דיולן ומכנסי טרילין. לילדים: חצאית פליסה וחולצת כפתורים עם שרוולים תפוחים (במקום בגדי ערב רגילים: חולצת פלנל משובצת ומכנסי דריל, ומאוחר יותר: בגדי פוּטֶר), או חולצת טריקו חדשה עם מכנסי גומי קצרים חגיגיים. מי שהולך עם בגדי נסיעה ברחבי הקיבוץ ביום רגיל ונטול-נסיעה – מסתכן בכך שידבק בו התואר 'עירוני'.

בגדי שישי/חג – [מבוגרים וילדים] בגדי מנוחה ובגדי ערב חגיגיים, שלובשים בארוחת ערב של יום שישי ובחגים. בעיקר חולצה לבנה (אצל ילדים, רקומה ע"י האם) או חולצת מחזור (רקומה ע"י כנ"ל) ומכנסי דקרון שחורים, כולל נעליים חצאיות בחורף, או סנדלים תנכיים בקיץ (אחרי פסח, שבו מקבלים סנדלים חדשים). אצל נשים זה יכול להיות שמלה (!) ונעלי סירה שטוחות עקב, ללא גרביונים בורגניים. מכיוון שבגדי שישי נצפים עם לובשם על ידי כל הנוכחים בחדר-אוכל בארוחת השבת – יש להתנהג בהתאם ולהשקיע בהופעה כנדרש מגודל המעמד.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.