בקיצור זה הולך ככה: אודי זרע בחצר זרע של צנונית. אבל אז הסתבר שבעצם זה בכלל היה ילד קטן שזרע זרע של גזר. ורק אחרי שכל כך התחבבו עלינו אודי והצנונית שלו, באו המומחים (יהודה אטלס ואיציק פלג ואחרים) וגילו לנו את דבר הגניבה הספרותית, וגם הביאו (באיחור גדול, אחרי שכבר התאהבנו בגירסה של אודי) את המקור: "זרע של גזר". ורק אז, כל כך מאוחר, הבנו שזה היה אותו קרוקט ג'ונסון, המאייר הנפלא, אביו של אהרון (שהוא בעצם הרולד) והעיפרון הסגול שלו. ובבדיקה גנטית וגרפית מדוקדקת הסתבר לנו שאהרון (הרולד) זה, הוא בעצם אחיו הגדול של הילד (אודי) שאמר לו (בעמוד 12) ש"זה לא יגדל".
הצלחתי לבלבל אתכם? גם אני מבולבל. אז נתחיל את הסיפור בצורה מסודרת, ואני חוזר ומדגיש: זה איננו בלוג לניתוחים ספרותיים, ובוודאי שלא להסברים חינוכיים. רק על חוויותי בשדה (האמיתי – זה שמסביב לכפר) והמטפורי (בשדה הספרותי – של ספרי ילדותי וילדוּת-ילדי) לספר ידעתי.
את הספר "זרע של צנונית", ש"עיבדה" חנה הורן ואיירה ברכה פלדמן, אהבנו מהרגע הראשון: כל כך פשוט, כל כך חיובי ומעודד היה הסיפור הקצר על אודי שזרע בחצר זרע של צנונית וכל בני הבית אמרו לו "אודי, זה לא יגדל"! והוא (גנן עקשן ומתמיד שכמותו) לא מתייאש, מנכש ומשקה במזלף שלו, ו"הנה יום אחד, נבטה הצנונית"! ואיזו צנונית זו הייתה – יותר גדולה מאודי עצמו.
דפים מ"זרע של צנונית" במהדורה שעברה הרבה דפדופים וחוברה לה יחדיו במסקינגטיפ
"והרי אודי ידע כל הזמן שהיא תגדל". אין צורך בהרבה מאמרים מלומדים כדי להבין איזה מסר מזוקק של אמונה בדרכך העצמאית, על אף הסביבה המפקפקת יש פה, בסיפור הקצרצר והמתומצת הזה. ספר מופת לילדים קטנים ולהורים.
אלא שהמופת הזה – התברר באיחור רב – היה פלגיאט ספרותי כשהתברר לנו (וגם אתם יכולים לעקוב כאן אחרי נפתולי הפרשה שהסעירה את ערוגת הירקות הספרותית) שזה בכלל היה גזר ולא צנונית, ולא אודי אלא "ילד קטן".
דפים מ"זרע של גזר" במהדורה חדשה ונאמנה למקור, עם הציורים המקוריים!
התאכזבנו קצת, אבל מייד עם הגילוי קנינו את המקור לנכדים, כדי שלפחות הדור השלישי לא יחיה בטעות. ואז, בהתבוננות נוספת בספר החדש/הישן שתורגם מהמקור על ידי יהודה אטלס, הבנו ש"הילד" הזה הוא בכלל בנו הספרותי של המאייר הנפלא קרוקט ג'ונסון (שם ספרותי) ושל אשתו רות קראוס – ההורים של אהרון והעפרון הסגול, עליהם תוכלו לקרוא בדף ביוגרפי שהוכנס למהדורה המתורגמת (לא "מעובדת") מהמקור שיצאה בסדרת "ספרים שאהבתי – מארון הספרים של יהודה אטלס".
כאן אפשר לראות פרטים על המחברים המקוריים של זרע של גזר
אהרון והעפרון הסגול (מימין) ואחיו של הילד עם הגזר (משמאל) – נולדו באותה משפחה
לא היה קשה להבחין, למרות הקושי הנפשי לוותר על אודי שלנו, שהמקור מקצועי יותר מהחיקוי וכשהגענו (בעמוד 13) אל אחיו של "הילד" (שכבר לא היה אודי) גילינו שזהו בדיוק אהרון מהסיפור על "אהרון והעפרון הסגול". סיפור קלאסי לא פחות שעם ציוריו וקוויו הסגולים בילינו עשרות ואולי מאות פעמים בסיפורי-לילה-טוב לילדים. ספר מופתי (לא פחות מ"זרע של גזר"), על נפלאות הדמיון והאפשרות לברוא עולם אישי מקווים מדומיינים.
על אהרון זה (שהוא בעצם הרולד באנגלית) נכתבו תלי תילים של ניתוחים ספרותיים שתוכלו לקרוא (למשל כאן) – אבל האמת שגם ללא כל ניתוח יכול כל מי שעיניים לו לראות את היופי שבספר הזה, ומי שבמקרה לא הכיר (יכול להיות מישהו כזה?) – מוזמן לתפוס את הקו הסגול הראשון ולרוץ לרכוש את הספרון המקסים הזה. אין ספריה לילד שיכולה להיות שלמה בלעדיו (וגם בלי זרע של צנונית, או עדיף של גזר).
הרולד והגיר הצבעוני ואהרון והעפרון הסגול – אותו הילד, אותו הקסם
ומזווית טיפה אישית: אהרון עם הקווים שלו שימשו, כמובן, בפוסטר ה"לילה טוב" שלנו (שכבר הופיע בבלוג) כמציירי קווי התקרה של "ארון-הספרים-הילדותי" שבו ובסביבתו נאספו כמה מגיבורי ספרי הילדים האהובים שלנו. והוא שימש לי גם כמסר מאויר בברכה שכתבתי לכניסה לכיתה א' של בני השני (לפני הרבה שנים – אפשר לראות זאת לפי המושגים הטכנולוגיים האנכרוניסטיים המוזכרים בברכה). תוכלו לקרוא אם תלחצו להגדלה.
ואם נחזור לאודי "הגנוב", הרי הציורים של ברכה פלדמן לסיפורה "המעובד" של חנה הורן הם אמנם לא מופת של איור (מה לעשות, מוכרחים להודות) אבל הם הופיעו גם בסיפור הקלאסי של "הלו, הלו, אבא".
אבל זה כבר סיפור אחר שיחייב אותנו לנסות לחזור ולברר אם "לטרקטור יש כנפיים" ו"לרכבת יש זנב" – סיפור קומי עם הומור לפעוטות בני שנתיים, שכבר יודעים ש"לתייש יש זנב" ולא לרכבת, ו"לאווירון אין משוטים" ו"לסירה אין גלגלים". גיליתי לכם כמעט את הכל, אל אני בטוח שזה לא יהרוס לכם את הסוף הטוב… והמפתיע. רוצו למדף הספרים (או לסטימצקי או צומת) ותיזכרו בכל הספרים הפשוטים והמקסימים האלה שעונים על השאלות הגדולות של החיים.
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
מה?!
הרסת אותי עכשיו. הוטל דופי בלתי נסלח בספר המופת החינוכי שכה אהבנו לספר לילדינו. ה"מסר המזוקק של אמונה בדרכך העצמאית על אף הסביבה המפקפקת" – הוכתם וניזוק קשות. מעכשיו הסיפור משדר לי מסר בדיוק הפוך מ"אמונה בדרכך העצמאית", והתחלתי לפקפק מאוד, שהרי אם אתה צריך לגנוב מאחרים, סימן שאתה ממש לא מאמין בדרכך העצמאית…
אוף.
הי,אתה שם. תגיד את האמת. אבל רק את האמת. אתה בטוח שהסביבון שסובב נכדכם "הגדול" (פוסט מספר 87),לא היה שם מאז שהקראתם לילדיכם על הצנונית שנולדה-נגנבה מהגזר? לדעתי הוא שכב שם בסבלנות, כשהוא יודע את הבלוף שבגנבה הספרותית. בשקט הסתכל אותו "סביבון מצייר" בהסתובבויות של "ברלה" שלך (זה שפרסמת מידי שבוע ב"כאן",הזכור לטוב) ,הסתכל ושתק.עדיין שתק.בשקט הסתכל בסגול הכריכה של הרולד,ביסורים שמע איך אתם מספרים לילדיכם על הגזר,ועדיין שתק. ורק כשנכדכם ה"גדול" פגש בו, האיר אליו פנים וסובבו—-גילה את האמת.פצח בריקוד השירבוטים=סיבובים שלו, בדומה לשירבוטים הסבוביים שעל השער הפנימי, שהסיר את מסכת השקר,והחזיר את הצבע הסגול להוריו האמיתיים.
מגע הילד הוא שפתח את סגור ליבו=סודו של הסביבון,שפצח בריקוד האמת שנתגלתה סוף כל סוף. זהו שנאמר "מפי עוללים ייסדת ארץ". ואתה למה נדהמת שהסביבון "צייר בקו אמנותי רגיש"? א'פה חשבת שהוא גדל והתחנך כל השנים?
ואני— דייני מלומר "דיינו". והפעם לא רק על הפרגון התמידי לאחרים,אלא גם על היכולת לספר ולשתף על מקורות ההשראה שלך.
ימשיכו ליסוב גם הסביבונים,גם הממטרות(עוד מעט קיץ.הדשאים מתחילים להצהיב). והעיקר תחזקנה ידי הילדים והנכדים באשר הם שם.