הגדת דשא ||| על הגדה לפסח שצייר מעצב גרפי ידוע לפני יותר משישים שנה

במחצית הראשונה של המאה שעברה פרחה התרבות העברית בקיבוצים. זאת הייתה פריחה מכוונת מלמעלה, ברוח ההנהגה שרצתה ליצור יהודי חדש, עובד אדמתו ומאמין באלוהים אחרים: אלוהי הסוציאליזם, העבודה העברית ואחוות העמים.
ולאדם חדש שכזה התאימה גם הגדה של פסח חדשה ושונה מנוסח ההגדה המקורית שליוותה את עם ישראל אלפי שנים. וכך לכל זרם תנועתי הייתה הגדה משלו – לאיחוד הקבוצות, לקיבוץ המאוחד ולקיבוץ הארצי. ולפעמים גם היו קיבוצים שהתאימו ועיצבו לעצמם הגדה משלהם – לכל כפר הגדה!

ניתוחים תרבותיים ואמנותיים מקיפים של ההגדה הקיבוצית תוכלו לקרוא באתרים שהתמחו בחקר התרבות הקיבוצית או בוויקיפדיה.  ואצלנו תוכלו לראות, לכבוד הפסח, שתי הגדות מארכיון הכפר שלנו – האחת משנות הארבעים והשנייה משנות החמישים.

הגדה בארות שער 1946 הגדה בארות 1 1946

הגדה בארות 3 1946הגדה בארות 18 1946הגדה של פסח, קבוצת בארות תש"ו (1946). שם המעצב אינו ידוע

תחילה נפנה אתכם להגדה הראשונה של הכפר שלנו. עוד בטרם עלו המתיישבים ליישוב הקבע, ישבו חברי הקבוצה, עם הילדים הראשונים, במחנה ליד גדרה ושם החליטו החלוצים הצעירים על נוסח מיוחד להגדה של הכפר. הגדה זו הופקה כולה בטכניקות שיכפול פשוטות למדי, עם ציורים וטקסטים שנראה ששאבו את הדימויים שלהם מספרי אמנות. למרות שהטכניקה הייתה מוגבלת מאוד מבחינת האפשרויות הגרפיות – המכשולים והמגבלות לא ריפו את ידי האמנים שהכינו את ההגדה (שמותיהם אינם ידועים לי, אבל יתכן ויתגלו אחרי פירסום הפוסט, כפי שקרה במקרים אחרים), כשם שהיעדר כלי עבודה חדישים או שיכון מתאים לא גרעו במאום מרוח החלוציות שפיעמה בליבותיהם.
על פי התאריך על ההגדה היא הוכנה בגדרה בתש"ו (1946), כמה חודשים לפני שעלו להתיישבות בנגב. (לצפייה בפרטים – תוכלו להגדיל בלחיצה את כל עמודי ההגדה, ואת ההגדה השלמה תוכלו לראות בקישור זה).

הגדה בארות 37 1946הגדה בארות סוף 1946

הגדה נוספת, מאוחרת רק בשנים מעטות, אבל הרבה יותר משוכללת מבחינה טכנית ואמנותית, היא ההגדה שאייר פאול קור ב"הוצאת בארי תשי"א, בית גוברין, משאבים ביר אסלוג", ישובי הקיבוץ המאוחד בלכיש ובנגב בשנת תשי"א (1951).
האיורים בהגדה זו הרבה יותר מקצועיים וגם הם שואבים את המוטיבים שלהם מרוח הכפר החקלאי, מהשיבולים, האלומות ופרחי האביב.

הגדה בארי שער 1951 הגדה בארי שער אחורי 1951

 הגדה בארי 1 1951 הגדה בארי 2 1951

הגדה בארי 6 1951 הגדה בארי 8 1951

הגדה בארי 26 1951 הגדה בארי 27 1951הגדת בארי מתשי"א (1951) של פאול קור: יציאת מצרים משולבת עם יציאת אירופה באקטואליה גרפית

המעצב, פאול קור, שנהיה מפורסם מאד בשנים שלאחר מכן, צייר שטרות ובולים של המדינה וספרי ילדים פופולריים ביותר (כמו כספיון הדג הקטן) היה אז כמעט עולה חדש, שעבד בשירות המדינה ונתבקש לעצב הגדה ברוח החלוצית-הנגבית. הוא הושפע ללא ספק מהתמימות והאופטימיות של החלוצים הצעירים: כל ההגדה מלאה באיורים שמחים שכמה דוגמאות מהם תוכלו לראות כאן. והמתעניינים לעומק הנושא יוכלו לפתוח את הקישור הזה ולראות את ההגדה כולה.

הטקסט בהגדה זו סודר רובו (כנראה) בסידור יד בגופן סת"ם, שהיא גירסת אותיות עופרת של הכתב האשכנזי המסורתי, ואני לא צריך לספר לכם כמה זמן, סבלנות והתמדה צריך היה בשביל לסדר ככה את כל ההגדה (ועוד עם ניקוד!). אבל בימים ההם שום דבר לא בער – לא היו חייבים להוציא את כל הדו"חות הרבעוניים והשנתיים ב"מבצע חורף או אביב" והיה זמן לסדר ולהדפיס הגדות ועוד דברים שברוח.

נוסח הטקסט בהגדה לא חפף בדיוק את ההגדה המסורתית ובילדותנו חשבנו שזהו הנוסח המקורי – כ"דת משה בקיבוץ": "בוא ואשק לך, בני האדם… נבטו שיבולים במרחב ויש יום, והידד הקוצרים בלבבך ינסר", "לקראת אביב נרון בקול, נכה בתוף, נרבה מחול", "ראינו עמלנו כעמל הנמלים", "עומר, עומר, תבואה חדשה" ועוד פנינים חקלאיות שנוספו באישור הבד"צ של ועדת התרבות המרכזית של הקיבוץ המאוחד. וגם מילות עידוד מלאות עזוז כראוי לרוח התקופה: "איתן נעמוד במקומנו, כל רוח רע לא יזיזנו". ובאמת לא זזנו מאז, אפילו לא מטר מאותה נקודה שבין נחל גרר וסיבוב סעד.

הגדה בארי א32 1951 הגדה בארי 32 1951
דף הסיום של הגדת בארי 1951, 1952: שתי גירסאות של גאווה מקומית ישנה

ובדף הסיום של ההגדה מ-1951 – על רקע איור של מגדל המים והמבנה הראשון של בית הדפוס – מתאר מחבר ההגדה (כנראה המזכיר בהתייעצות עם ועדת תרבות ו-וועדת משק) בהתפעלות את מצבנו האיתן, שנתיים אחרי המלחמה ואחרי שעלינו ל"נקודה החדשה": "הנה מוקם וערוך המחנה הרב על בנייניו הנאים, צריפיו ומפעליו, החברים עמלים וקולות הילדים [זה אנחנו!] והנוער מלווים את הולם העבודה".
בארכיון הכפר שמורות שתי וריאציות של דף הסיום, כשבגירסה המאוחרת סוקר המחבר את ההתפתחויות הנוספות שחלו במשק: "נטענו עצי פרי וגפן, יער וחורש. הגדלנו עדרי הבקר, הרחבנו הלול ולהק תרנגולותיו…" ממש דו"ח של האינוונטר החקלאי כולו, אולי ברוח ספירת המקנה והצאן המקובלת בתנ"ך, בימי אברהם, יצחק ויעקב. ועוד זווית עולמית מוסיף עורך ההגדה בגירסה זו: "דומם אך לא רוגעים נקשיב להדי הקרבות הנטושים אי שם על פני תבל. ובצפיית חרדה נערוג ליום בו ניתן את ידנו למאמץ השחרור הגדול, לבנות עולם חדש עלי חורבות. יום זה כי יבוא, והיה מפעלנו הזעיר, פה בנקודתנו הנידחת, נדבך לגאולת העם והעולם [לא פחות]"

וכך מגיעה ההגדה הזו לסופה. חסל סדר פסח כהלכתו (או נכון יותר – כהלכת הקיבוץ). תורני החיסול מתבקשים להתרכז בכניסה למטבח.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה איורים, היסטוריה, ספרים, קיבוץ, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על הגדת דשא ||| על הגדה לפסח שצייר מעצב גרפי ידוע לפני יותר משישים שנה

  1. שרי הגיב:

    חג שמח. תודה על הפוסט. איך מתאים לקראת העליה החגיגית לסדר בחדר- האוכל. איזו פתיחה יפה לקראת הפתיחה היפה של שתי שורות השבולים הנישאות ע"י ילדי הכפר ומכניסות את ריח השדה והאביב מהמרחב הסובב אל תוך המבנה העוטה חג.(ואיזה רומנטיות נוטה לקיטציות יאמר הרשע, אם יקפוץ ויציץ לרגע, מתוך ההגדה,למילים שלי,הכוונה,לא לשלך,חלילה). והלוואי וימצאו המצירים,המעטרים והעורכים,כפי שייחלת.
    ואם כבר:הישנם בארכיון צלומים
    של כרזות—-מודעות של החגים משנים עברו? יהיה מרתק לראות את חילופי העיתים ככפי שמשתקפים בהן. בינתיים צלמו את המודעה של השנה. מושקעת ומבטאה…

    • igalz הגיב:

      חג שמח באמת. חכם מה הוא עושה? קורא בלוגים ומגיב עליהם. רשע מה הוא אומר? מהו הפסח הצפוף הזה עם כל האוכל המשונה בכלים חד-פעמיים וריבוי המילים הכבדות האלה. תם מה הוא אומר? אין לי מושג מה עשו עם המודעות הישנות (כלומר יש לי מושג חלקי, ולא אפרט). ושאינו יודע לשאול? ראה את אחת המודעות היפות שציינת – בפח העיתונים. את פתח לו. או מישהו אחר שיפתח.

  2. נ׳ מעבר דשא הגיב:

    בדיוק היום היה לנו דיון עם חברי המשפחה החדשים על ההגדה הקיבוצית, על יומרותיה ויופיה תמים. כמה טוב שהבאת את ההגדות שלנו ולא נצטרך לעשות חיפוש אנונימי בגוגל. תודת העם ומעמד נישאת אליך על כנפי שיבולים

    • igalz הגיב:

      את ההגדות האלה העליתי כבר בפסח שעבר ל"וויקיבוץ" (ועוד הגדה מ-1961 עם הערות איזי אב הסדר), אבל כנראה שלבלוג יש תפוצה רחבה יותר, שלא לדבר על פייסבוק!!!!

  3. סמדר הגיב:

    נראה לי שהם הצליחו בגדול, "ליצור אדם חדש, יהודי חדש, שעובד אדמתו ומאמין באלוהים אחרים", וגם משתמש בהגדה אחרת – ההגדה הקיבוצית. כי עובדה: את גלגולה של ההגדה הזו, שהתבססה על ההגדה המסורתית ויצרה ממנה מסורת חדשה – אנו קוראים עד עצם היום הזה. ולנו, ילדי הבכל-דור-ודור השני, שגדלו והולידו דור קוראים ומשתמשים שלישי ורביעי – אין בלתה, ומעולם לא היתה. פה עכשיו גילית קבל עם ורשת, שאצלנו ההגדה כוללת לא רק קדש-ורחץ-כרפס-יחץ, ולא סתם קושיות-כוסות-מכות-מצות-וגפילטעפיש/חריימה – אלא גם את ח.נ. ביאליק (קומו תועי מדבר), רחל המשוררת (ניבים דוברים אלי), עומר-תבואה-חדשה, פסוקים נבחרים משיר השירים, וביניהם משובצים אייטמים חקלאיים תנכיים-מתחדשים למכביר, ומנשרים אקטואליים מלאי פאתוס הירואי, כמתבקש מרוח התקופה. ומה זה אם לא אאוטינג של ממש, יציאה קבוצתית מארון הספרים היהודי-קיבוצי, גילוי נאות של תרבות אלטרנטיבית פורחת, שיש לה אפילו שרידים בימינו, פה ושם, בעיקר פה.

    ההגדות שהצגת כאן מביאות איתן לא רק ויזואליה מרגשת שהתבססה בדרך כלל על כשרונות מקומיים, אלא גם זכרונות ווקאליים נלווים, של כל אותם שירים וזמירות שהיו חלק בלתי נפרד מהההגדה הקיבוצית. ופתאום נעור גל של זכרונות ילדות, תוך כמה רגעים כבר הוצפתי בנהר מילים ולחנים מן העבר, בביצוע מקהלת החברים ומקהלת הילדים בניצוחו של איזי, שהיו אז חלק בלתי נפרד מהסדר בחדרוכל. עיון בעיטורים הצנועים-תמימים הללו מאפשר ממש לשמוע את פס הקול הנלווה להם ששרנו אז, שבמושגים של משך זמן חיי אדם – הוא קדום כמעט כמו ההגדה המסורתית:
    סולו סופרן של לא'צה/חסידה עם (ברגש) בוא-ואשק-לך-בני-האדם. המקהלה (בעצב) עם מי-יתן-ראשי-מים-ועיני-מקור-דמעה. האורטוריה המלאה: קומו תועי מיהידבר, צאו מתוך השממה, (פיאניסימו) עוד הדרך רב, (קרשנדו) עוד רבה המלחמה, רב לכם לנוע, (לגאטו) לנוד בערבה, ולפניכם פרושה דרך גדולה רחבה (סטקאטו), רק ארבעים שהנה נתע בין ההרים, ובחול טמנּו (נ' דגושה ומוטעמת) שישים ריבוא פגרים… ואז (בהתרוממות רוח) קליימקס מוחץ: (באס וטנור:) מה הר מו שה צה והפר עה, (כולם ביחד:) שלח נא את עמי! (אלט וסופרן:) מצוותה אל א מור נא לו, (כולם:) שלח נא את עמי! קוּמה (קוּמה…) לכנה (לכנה…), אל כבד הלב הרע, צו לו… (לחן עממי כושי!) – זר לא… וגו'.

    ניבים דוהוברים אליי, זרעינו במענית לבב, וילד רך… > אדם חדש נולד! אז בוא ואשק לך, בני האדם החדש, עם ירק שדות, שמיים של אור…

    ובאותו עניין, קראתי ב-ynet שבימים אלה מתקיימת ב"בית אבי חי" בירושלים תערוכה המתעדת את ההיסטוריה של ליל הסדר בקיבוצים. עוד תערוכה שבטח תרצו לבקר בה. מחכה לשמוע חוויות.

    • igalz הגיב:

      תודה על הזכרונות המרגשים ועל הקישור לדברי מוקי צור. זה היה חסר להשלמת הרקע ההיסטורי והתרבותי שלא פורט בפוסט.

  4. הבחור הזעצער הגיב:

    להגדה של פאול קור יש מעמד בכורה בזיכרונות ילדותי, 50 שנה שמרתי לי עותק של הגדה זו.
    עד שיום אחד פגשתי את פנינה , אלמנתו של פאול קור, תוך כדי שיחה נודע לה שיש ברשותי עותק מקורי של ההגדה.
    באותו רגע החלה להפציר בי למסור לה את העותק שבידי. היא תיארה בפני כמה מאמצים עשתה להשיג עותק אחד ללא הצלחה, וכן את העובדה שהייתה שותפה פעילה ביצירת ההגדה בכך שתרגמה את הטכסט לצרפתית מאחר שפאול היה עולה חדש ולא ידע מילה אחת בעברית.
    כן, לבסוף השתכנעתי שמקומה של ההגדה בארכיון משפחת קור, ומסרתי לה את העותק שהיה ברשותי.

  5. igalz הגיב:

    זה סיפור מעניין מאוד. אולי אתה יודע גם את נסיבות הזמנתו של פאול קור לאייר את הגדת בארי ב-1951? האם הוא שהה בבארי? מי הזמין אותו? ובקשר להגדה שהייתה אצלך – יפה שהיא הגיעה אל משפחתו של המאייר. ככה קרה גם לאיורים המקוריים של תוויות הפרי שצייר אוטה ווליש. יפה שהיצירות שבות למשפחות יוצריהן.

  6. הבחור הזעצער הגיב:

    כל שאני יודע זה דברים שכתבה לי פנינה:
    "…כשהשתחרר פאול מהצבא ב- 1950, הוא עבד כגרפיקאי בדפוס אריאלי, בדרום תל אביב.
    קיבוץ בארי פנה לבית הדפוס, וביקש לעצה ולאייר עבורו הגדה בנוסח הקיבוצים… לפאול שלא ידע עברית על בוריה ניתנו שירים וטקסטים, אותם תרגמתי לו וכך ידע מה לצייר…"

  7. שרי אלדן הגיב:

    איזה יופי של סיפור ועוד אמיתי. איך אני אוהבת כשעולים הזכרונות וממלאים את הפאזל הצבעוני שהוא חלק ממסד חיינו. איך קל פעמים רבות למלא חללים נסתרים בכתמי צבע ל"שיפור". איך אני אוהבת שניתן הכבוד הראוי לנישכחים, גם אם שלא במיתכוון. ואיך אני אוהבת את השתתפותו הצנועה,אבל חשובה של הזעצער הזה. (ומי הוא בכלל הזעצער הזה? איזה שם מתוק ומצחיק מצא לו).
    וכמעט הכי חשוב: איך אני אוהבת שכתבתי תגובה קצרה. טוב, קצרה יחסית.

  8. שרי אלדן הגיב:

    וי לי,וי. באמת וי.שאני אכתוב בפוסט שלך: "למלא …בכתמי צבע"?
    ועוד אחרי שכתבתי לקראת ה – 1 במאי שכל עניני הצבע בפוסט שלך ב – 30 לאפריל אינם אלא צורה מטאפורית כדי לומר משהו על ה -1 במאי. ודאי הבנת שזו היתה דרכי (העקיפה יש להודות), כדי להעלות את נושא החג הקרוב ללבי.ומאחר שחיפשתי תרוץ, אפילו שהיה דחוק,התקשרתי לצבע שהוא היה אחד הנושאים הבולטים באותו פוסט. מקווה שאתה מאמין לי שאינני חושדת בך שאתה ממלא סתם בסתם כתמי צבע חללים ל"שיפור". והרי כבר הוכחתי זאת רבות למדי כשהתיחסתי הן לצורה והן לשימוש בצבע אצלך. הפעם אני היא זו שעשתה שימוש במילה"צבע" באופן מטאפורי. ולא שלא התכוונתי. אבל בהחלט שלא התכוונתי —לא לצבע, לא לקווים ולא לנקודות שלך ואצלך. וכל המתקשה להאמין שיחזור לתגובת ה"דיינו" שכתבתי לך כמה ימים לפני פסח. ואם אזכה בהבנה ובסליחה על שימוש לא מתאים במילה בהקשר של הבלוג שלך (בו לא רק מילה, אלא גם כל צבע ובן בנו של צבע – בסלע), — ד י י נ י .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s