אתמול בחמש אחרי הצהריים הלכנו לטייל בכפר, ובדרך ראיתי שהגן שלנו… ממוגן עם גג כפול.
פעוטון ענבלים (ניצנים) עם גג ממוגן, פסח תשע"ג 2013
טוב, זה לא היה חדש לי, כבר צילמתי את הצילום הזה לפני כמה שנים כשנבנה גג המיגון הכבד מעל בית הפעוטות הוותיק, שפעם נקרא "ניצנים" ועכשיו "ענבלים", ושגדלו בו ילדים קטנטנים מגיל אפס עד שעברו לגן "כלנית" הסמוך, הנמצא בדיוק מולו.
הפעוטון בשלב המיגון הראשון (מימין) והאקליפטוס כרות הענפים בשלבי הבנייה לפני כמה שנים (משמאל)
ויש לי אחות – המוכרת היטב לקוראי הבלוג הזה – שהבית הזה היה ביתה הראשון. אז, בתקופת הלינה המשותפת כשהילדים לא גרו אצל ההורים, בשבע בערב הייתה מגיעה שעת ה"השכבה" ובזמן שההורים היו עסוקים ב"טקס-הלילה-טוב", אני הייתי מחכה בחוץ וקופץ על מתקן המשחקים שהיה עשוי מארבעה (או חמישה) צמיגים בגדלים ובצבעים שונים, שהיה המתקן המרכזי בחצר הפעוטון.
ושם ליד האקליפטוס הגדול (שענפיו נכרתו כדי שלא יפריעו בזמן בניית גגות המיגון), העץ שעדיין ניצב בחצר הפעוטון ועכשיו הוא מלבלב מחדש – שם בדיוק, בצל אותו אקליפטוס בחצר הפעוטון, צילם אותי צלם הקיבוץ עם שביל בצד אחרי מקלחת, מחזיק את האחות הקטנה התינוקת בזהירות רבה.
האקליפטוס שהתאושש מפגעי הבנייה (מימין) והמחבר עם אחותו בילדותם בצל אותו העץ (משמאל)
מה כל כך עצוב ומשקף את "מצבנו" ומכמיר לב בצילום המבנים הממוגנים האלה?
נדמה לי שגג הבטון הכבד – כורח המציאות הקסאמית של העשור האחרון – הוא הרבה יותר סימבולי ופסיכולוגי מאשר ארכיטקטוני וביטחוני. בנייה מסיבית הנגזרת מהחלטות המיגון של הממשלה ופיקוד העורף.
נכון, זה כורח המציאות וזה נותן ביטחון להורים המביאים אל הגן הממוגן הזה את ילדיהם הפעוטים בבוקר והולכים ליום עבודתם. ועדיין שמלת הבטון והמלט הכבדה והמסיבית הזו העוטפת בית ילדים כל כך קטן וצנוע – שנבנה בשנות החמישים ועברו בו כבר שלושה דורות של פעוטים ישראליים – הוא מעין סמל ל"מצבנו".
אין כאן שום כוונה לעורר רחמים או להעלות שוב לדיון את הסוגיות הפוליטיות שבגללן נבנה גג המיגון הזה, וגם לא כפירה בנחיצותו. זהו פשוט תיעוד ויזואלי של המצב, וחשבתי שטוב לעשות את זה דווקא בימים שקטים של חול המועד וחג החירות.
בערב החג טילפן אלינו, כהרגלו, ח' מעזה לברך לקראת החג. הוא עבד אצלנו עשרות שנים כצבעי ועדיין שמורים אצלנו השולחנות הלבנים הקטנים שהוא צבע לנו במקצועיות רבה, על פי בקשה מיוחדת. הוא התעניין בשלומנו, כרגיל, ואנחנו אמרנו, כהרגלנו, שהלוואי שיבואו ימים אחרים של שקט (ואולי אפילו שלום), והוא אמר אינשאללה ואז הלכנו לסדר והכול היה בסדר. ושמענו על עשר-מכות-מצרים ועל סבלותינו כשעבדים-היינו, ושתינו ארבע-כוסיות תירוש-של-הילדים ויצאנו ממצרים ומחדר-אוכל בעם-רב ובזרוע נטויה, והלכנו ארבע דקות במדבר הנגב, שעכשיו באביב הוא פורח בשלל צבעי העצים הוורודים והסגולים והלבנים, וחשבנו שאולי אחרי שהתפייסנו כל כך יפה עם הטורקים, הגיעה התקופה של "צו פיוס" ובאמת, אינשאללה יהיה בסדר, אחרי הסדר, או אחרי חול המועד, או אחרי יום העצמאות או בגמר ספירת העומר.
פריחה ורודה בשדרת הבוהיניות המחודשת וליד בתים ממוגנים, פסח 2013
אני יודע "זה לא תלוי בנו", "אנחנו תמיד רצינו שלום (או לפחות שקט)", "אנחנו הלכנו רחוק לקראתם והחזרנו ובתמורה מה קיבלנו?", "אנחנו בסדר, זה הם התחילו", "הים אותו ים" ו"צריך להתרגל ולהמשיך לבנות גגות של בטון מעל הגגות – בכל הארץ, בכל השטחים ובכל הזמנים". ישראל היא ביתנו, אתם יודעים, אבל רצוי שזה יהיה בית עם גג כפול (ויש שיאמרו גם "עם דרכון כפול", כמה חבל!). לעבודה, להגנה ולשלום ולהגנה.
אבל אני תם ושאינני יודע לשאול, ולכן אני שואל: אולי אפשר, בכל זאת, לנסות אחרת?!
ישראל ביתנו לוגו מקורי (מימין) ולוגו ממוגן (משמאל)
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
מזה זמן אני תוהה: ממתי זה הפסיק להיות "שלמת בטון ומלט" והפך להיות "שמלת בטון ומלט"?
עוד לא הבנת, רוזה, שאצלנו אין שַׂלְמוֹת, רק שְׂמָלוֹת. מבד כותנה פרחוני, או מבטון. ככה זה אצלנו, ותמיהה היא שרק השמלה משכה את ליבך, ולא פריחת העצים או הגגות, למשל.
ממתי אני מגיבה לעניין?
תגובותיך הן תמיד לעניין. וגם בעניין שלמת הבטון צדקת כמובן מבחינת הציטוט הנכון. אבל משום מה זה לא נשמע לי מצלצל. בזמן האחרון רבים משתמשים גם בשמלת הבטון והמלט.
אם היינו מצליחים לבנות קיר כפול סביב ליברמן, זה היה יכול להיות השג בטחוני חשוב
ליברמן הוא רק מושג ערטילאי (למרות שבהחלט גם מסיבי). העיקר היא העבודה (שהיא חיינו) וההגנה (כמו בכדורסל ובכדורגל), והשלום – מה זה?
אף פעם לא הבנתי למה התינוקת הזאת עושה פרצוף כל-כך מודאג. בסך הכל היא אמורה להרגיש די בטוחה תחת עץ אקליפטוס כל-כך עמיד, ליד בית-ילדים כל-כך ממוגן, ובהשגחתו של אח כל-כך זהיר.
חמירוּת הסבר נובעת כנראה מהסתכלות מפוכחת לעבר העתיד, הרחק אל האופק המדיני הלוט בערפל. ודווקא האח נראה לי די אופטימי… נו טוב, יש לה עוד מה ללמוד מהגדולים.
ועל מה בכלל הם מסתכלים שם? בודקים, הקלו המים? החזרה יונת השלום ובפיה עלה זית?
מה, כל-כך הרבה שנים – וטרם?!
באמת הגיע הזמן שמישהו ישאל את השאלות הנכונות.
"וי" לעיצוב הוי-זואלי של הילד שבגר.
ו"ויווה" לתינוקת ה"ניצנית" שפרחה מה"גפן" ופיתחה כל "סמדר",וחזרה והעלתה עם יונת השלום של "נח" את תיבת ה"יובל",(שהפך למבול), הרבה מעבר ל"הררי" אררט הרחוקים. (לא יודעת איך עושים קו מתחת ל יובל- נח- הררי).
וזה מתקשר לי לענין המציאות הרבודה שחזרה ועלתה בי עם קריאת הפוסט הקודם (אטלס האלף-בית), —-האבסורד שבמקום להתבונן ב"מציאות", מתבוננים במכשיר המצלם אותה.= חיים סינטטיים. ובכך מחסלים אפילו את אותה מציאות רבודה,שדובר בה רבות .
ושאלה הקשורה לפוסט הקודם: אני צריכה להגיע ל"נווה בכל"ם ",שבמועצה האזורית: "בג"ד כפ"ת, חפשתי באטלס שלך ולא הבנתי איפה הדרך הקלה.
וכל ענין הבכל"ם.הוא שטויות לא נוסעת לשום נווה .שוב ערב חג ואצאה השדה לראות הבשלה הקמה.ולשמוח בחג קציר העומר.ולשמוח במציאות הירוק והמניב.ורבדים רבדים של מציאות חיים וכל אותם אנשים שזרעו פה וקצרו פה ואספו לאלומות מקציר ידני בחרמש —בחג, ובמכונת הקומביין בימי החול —–יהיו איתי.מי בחיוך של שלום ומי בזכרון חי. כמו למשל:בודא ד ג ן שניצב במלוא גובהו על במת הטכס וקרא: "באהבה, דגן קצרה ידנו". ואני.,,,רגשנית שכמותי.עיני מלאה דמעה…ותהיתי ביני לבין עצמי,האם בודא,איש הדגן הממשי מאד,קלט את הזהות המלאה שבין שמו לבין אישיותו לבין עבודתו=חייו לבין הטקסט השירי שנתנו לידיו. ואני יודעת שכן. על אף שלא אמר מילה.ורק קרא בקולו וברך.
מה לי השתקפויות של מכשירים,כשמחר "נצא לשיר…לשפעת קמה,לגבהי התכלת.לזהב האדמה".