תותחים במקום גרביים ||| על סככת התותחים בכפר ומה שמצאתי בתוכה

כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על מחסן התותחים שלנו, אבל מכיוון שלא הייתי בטוח שאני זוכר נכון חיכיתי לבירור העניין עם ב'.

בבונקר במלחמת ששת הימים
א' "הקשר" וב' "מפקד-הנקודה" בבונקר הפיקוד שליד המזכירות במלחמת ששת הימים, 1967

ב' הוא איש יקר ביותר, ממייסדי הכפר, מבוניו ומגיניו. מסדום וגדרה ועד נחביר ובארי – הוא היה כבר הכל: מרכז משק ומזכיר, מנהל המוסך, מא"ז ורל"ש (של-יגאל-אלון) ומנהל הדפוס. במלחמת ששת הימים הוא היה מפקד הנקודה, ואל תחשבו שזה דבר קטן, בימים המתוחים שלפני "מלחמת הניצחון" ההיא לא היה ברור כלל אם נוכל לשרוד במלחמה נגד המצרים, ואם הכפר עצמו לא יותקף על ידי גדוד מצרי משורין, כפי שקרה במלחמת העצמאות לבארות-יצחק, הכפר שעל ידנו (אבל זה סיפור בפני עצמו, שעוד יסופר בקרוב, כשימלאו 65 שנה לקרב ההירואי שהתחולל שם ביולי 1948).

מחסן התותחים

ב' אישר לי שבאמת היו לנו שני תותחי נ"ט והם באמת אוחסנו במחסן הבטונדה ההוא שבאיזור המוסך, ממש מאחורי ביתן שטיפת הרכב של א', המחסן שהיום עומד מוזנח וקרוע-דלתות צהובות וחלודות, עם כתובת מרוססת באדום-חום: "מחסן צמיגים" (ואל תחשבו שתמצאו שם צמיגים, כמובן).
כשהיינו ילדים והיינו מטיילים באיזור המוסך כדי לראות טרקטורים וקומביינים ודיסקוסים וקולטיבטורים ושאר ציוד מכני מתוחכם ונערץ של הפלחים, היינו עוברים ליד דלתות הברזל הנעולות ומתלחשים: "ששש… אסור לגלות! כאן נמצאים התותחים! אל תגלו לאף אחד!" וידענו שביום פקודה, אם הכפר יותקף – יש לנו עם מה להתגונן, אבל אף פעם לא ממש ראינו את הנשק הסודי הזה.

וכשהיינו אפילו יותר קטנים, זכורה לי במעומעם הופעה של להקת הנח"ל המיתולוגית (עם טופול וכל החבר׳ה שלו) על הבמה שבדשא המרכזי של הכפר. והשיר שהכי הרשים אותנו היה כמובן "תותחים במקום גרביים". שיר שכתבו וילנסקי וחפר ב-1957, בתקופת פעילותה של קרן המגן. השיר העליז וה"סטירי" הזה שיקף את הרוח שנשבה אז בארץ כשהעם נקרא לתרום כספים לצה"ל על מנת להצטייד בנשק. בתקופה הרחוקה-רחוקה ההיא, הרבה לפני שהצטיידנו בכל כלי הנשק המתקדמים בעולם, שרה להקת הנח"ל כך:
תותחים במקום גרבים / טנק במקום זוג נעליים,
גופיות שלוש נוריד / אם תתנו ספינת משחית
ובמקום חולצת שבת / תנו, הוי, תנו סילון אחד
ובמקום זוג תחתונים / שני זחלים, או שריונים
והקטע שהרשים אותנו הכי הרבה בשיר ההומוריסטי הזה הייתה השורה הנועזת "ובמקום – עצור, המתן! / המכנסיים לא ניתן, לא ניתן" ששרו גברי הלהקה, אחרי שפשטו את החולצות והגופיות. נו, הומור של הפלמ"ח, אתם יודעים.

ובאמת במלחמת ששת הימים (כך אישר לי ב') הוצאו התותחים מהסככה ונגררו על ידי טרקטורים לעמדותיהם ב"מוצב המישמיש" וב"מוצב בית-ספר" (אני, שלא הייתי עדיין חייל, הוצבתי חמוש בעוזי ושתי מחסניות בשוחה ב"מוצב מספוא" דווקא, ובמוצב שלנו לא היה שום תותח. היום קשה להגיד ש"על המשלט יושבת עיר" – אבל יש שם שדה של גזר אורגני ומסלול לתחרויות אקסטרים של אופני-שטח).

ולא צריך לספר לכם איך נגמרה המלחמה ההיא ב-67'. הניצחון – שרבים סבורים שהוא שהביא לנו את כל הצרות של היום – היה מהיר ומוחץ והתותחים שלנו לא ירו אפילו פגז אחד (אני לא בטוח שבכלל היו להם פגזים). הם שימשו בעיקר כנשק הרתעה שנסך ביטחון בחברים שבעמדות ובמוצבים, ובילדים שבמקלטים.
התותחים האלה, שהיו כנראה תותחי 6 ליטראות שעברו הסבה לתותחי 90 מ"מ, היו חלק ממערך ההגנה המרחבית וכבר מזמן עזבו את הכפר והפכו (כך קראתי בוויקיפדיה) למטרות בשטחי האימונים של צה"ל, ויש סבירות לא קטנה שבאחד מהתרגילים בשטחי האימונים בצאלים יצא לי להשמיד את אחד מהם בפגזי הטנקים שהוקצו לתרגילי הפלוגה במילואים.

6pdr-Aibdis גבול גזרה שמאליאנשי גדוד 53 של גבעתי, ליד תותח נ"ט ב-1948 (מימין) ושטח האימונים בצאלים, אליו הגיעו התותחים בסוף דרכם אחרי מלחמת ששת הימים (משמאל)

ועכשיו דלתות המחסן הצבועות בצבע צהוב חלוד פתוחות, כך שהתאפשר לי להציץ פנימה ולצלם. מסתבר שלכל מחסן יש תפקיד בכל זמן, וטיבו של כל חלל פנוי שיתמלא במשהו. והנה מצאתי שם עשרות מנועים ישנים עם קורי עכביש, ועוד גרוטאות מאובקות שאנשי המוסך מאחסנים במחסן ההיסטורי "באופן זמני" כבר עשרות שנים. ספק אם מישהו מהעובדים של היום (חוץ ממ' המנהל הוותיק, שוודאי יודע מהי היסטוריה ובעיקר מהי אידיאולוגיה) מכיר את סיפור גבורתם של "תותחי נברון" ההיסטוריים שלנו (ואולי הם גם לא זוכרים את עבודת השדה שעשו המנועים שמונחים שם).

הצילומים שעשיתי, בהשראת צילומי המקומות הנטושים בבלוג "נטוש" של שרון רז (שכבר הוזכר והומלץ כאן בפוסט על קולנוע "רמה" וזמרת העבר הלן שפירו), מספרים את הסיפור ללא הסברים נוספים.
מתוך עשרות הצילומים שצילמתי הבאתי כאן כמה, כדי שתראו את היופי שבעזובה, את המנועים הישנים ושברי החלקים שפעם פעמו בלב הטרקטורים ורכבי החקלאות בתקופה שהם היו מלכי השטח.
כך חלפה גם תהילתו של מחסן-החירום הדרומי הקטן. ראוי, אולי, שגם על מחסן התותחים שלנו נשים שלט קטן שמספר את עברו הביטחוני ויזכיר לנו את העבר של ישוב-הסְפָר שהיינו (ואנחנו עדיין).

מחסן התותחים 2 2013

מחסן התותחים 1 2013    מחסן התותחים 3 2013

מחסן התותחים 4 2013    מחסן התותחים 5 2013

מחסן התותחים 6 2013    מחסן התותחים 11 2013

מחסן התותחים 9 2013

ולמי שזיכרונות המלחמות הרחוקות ההן לא מדברים אליו – אולי תמונות מחסן התותחים והמנועים שלנו מזכירות יותר את Wall-E רובוט הגרוטאות העתידני מהסרט של פיקסאר, שאוסף בחריצות והתמדה את כל גרוטאות העולם – עד הסוף הטוב של הסרט היפה הזה.

wall-e-85118937563

מחסן התותחים 10 2013

מחסן התותחים 2

"והגבול הוא בלב כל חייל", אבל גם בלב כל ילד-סְפָר, והמלחמה, לצערנו, לא הסתיימה. היום אלה הקסאמים והממ"דים וכל המיגונים המזכירים לנו כמעט בכל ראש חודש שעוד לא הגענו לשלום המיוחל (ולפי הדחיפות שהממשלה הנוכחית מטפלת בנושאים אלה, אולי ראוי שנפנה את המנועים הישנים מהסככה ונחזיר לשם את התותחים מ-67').

עדכון אחרי 4 שנים: 50 שנה למלחמת ששת הימים

היום (5.5.2017) הזכירו לי בפייסבוק שמלאו בדיוק 4 שנים לפרסום הפוסט המקורי הזה על התותחים, שיתפתי קישור והלכתי לצלם את המחסן המעודכן. מסתבר שהדלתות ננעלו מזמן וצוירו עליהן סמלי היין-יאנג (המתארים את שני הכוחות המנוגדים הקדמונים אך משלימים המצויים בכל הדברים ביקום) עם הכיתוב האניגמטי-משהו: ״one mor(e) day״ ו-״one mor(e) night״. חלקי המנועים ושאר הפריטים של Wall-E פונו ובמקומם סודרו פריטים אחרים. על הדלתות מונחת קונסטרוקצית ברזל בצורת מתומן המונעת את אפשרות הוצאת התותחים של 1967 אל העמדות, במידה שתפרוץ מלחמה נוספת, כמו ההיא שהתחוללה כאן לפני 50 שנה (וגם אלה שהתחוללו כאן עוד כמה פעמים בעבר הרחוק והקרוב).

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, צבא וביטחון, קיבוץ, תמונות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על תותחים במקום גרביים ||| על סככת התותחים בכפר ומה שמצאתי בתוכה

  1. גידי פלג הגיב:

    תעביר את התותחים צפונה. יש לנו חולי נפש על ההדק. שרה לוחצת ובוגי הוא בוק

  2. עמוס הגיב:

    בד"כ אני קורא מתמוגג ולא מגיב , אלא שבענייני ביטחון חשוב גם הדיוק והפרטים:
    התותח שהוצב במוצב "בית הספר" , היה האטרקציה של המוצב שלנו: "מוצב הבריכה" בלשון לוחמי תשכ"ז.
    מפקד המוצב היה כמובן ברנדי, סמכותי ומרגיע.
    צוות התותח מנה 5: י. (להלן: יואב) המפקד, עוד שני חברים שמפאת מרחק הזמן רק אחד מהם זכור לי בודאות ולכן לא ארצה להמר ולחטוא בעובדות ושני נערים "תומכי לחימה" מכיתה י"א : צ. ו- ע.
    כבר בחודש אפריל 1967 ערכנו תירגול פריסה וירי ללא תחמושת (שהיתה באמת), כאילו היה מי שחזה את המלחמה הקרבה. ביום הראשון ללחימה מיקמנו את התותח ממערב למקפצה הגבוהה בידיעה שהאויב יבוא מכיוון רעים ובריכות השיקוע של אז. על אף שלא זילזלנו בהנחייה וחפרנו לנו שוחות אישיות, הרי שאחרי ההפגזה שחטפנו באותו אחה"צ (רסיסים נמצאו בתוך הבריכה בלב המוצב), השוחות הועמקו עוד ועוד במהלך ימי הלחימה
    אין לי ספק שהתותח היה עומד בכל משימה , טוב שלא נדרשנו להוכיח זאת.

    • igalz הגיב:

      אני רואה שטוב שפתחתי בלוג ושכתבתי פוסט עם מורשת ״קרב״. זאת הזדמנות להביא עובדות היסטוריות מדויקות, שאנחנו ״הג׳ובניקים״ ממוצב-מספוא (לא היה לנו תותח…) לא היינו מודעים אליהן.

  3. סמדר הגיב:

    שששש… כמה סודות צבאיים ברשומה אחת… דובר צה"ל אישר את הפרסומים הזרים הללו?
    מי יודע, אולי מאחורי המראה התמים של מחסן גרוטאות עזוב, שעל דלתו החלודה מתנוססות כתובות ההסוואה המטעות-במכוון "מחסן צמיגים" (כן, בטח…), ו"אשר" (בתפקיד ברוך ג'מילי..?) – מסתתר גם היום הנשק הסודי האולטימטיבי, שיציל אותנו במלחמה הבאה?
    מיגון ממ"דים זה אחלה, אבל בימים טרופים אלה – נראה שחסר איזה אלמנט מיסתורי יותר, שישמש גם היום "כנשק הרתעה שמטרתו לנסוך ביטחון בחברים שבעמדות ובמוצבים, ובילדים שבמקלטים."
    פשוט, אני לא ממש בטוחה שמתחת לכל ערימות הגרוטאות הפוטוגניות הללו אכן נמצא אותו צמח אופטימי ירוק ורענן כמו ב-Wall-E, שרק ממתין לשעת כושר נאותה כדי לנבוט ולהכריז בזה ששאון התותחים אכן נדם פה סופית ואפשר כבר לכתת את התותחים לאתים ואת החניתות למזמרות, לא לשאת גוי אל גוי חרב ולא ללמוד עוד מלחמה… (ותקנו אותי אם אני טועה, אשמח להתבדות)

  4. igalz הגיב:

    נראה לי שימשיכו עוד ללמוד כאן מלחמה הרבה זמן. השאלה מתי יפתחו את הפקולטה למדעי השלום, ואם אפשר ללמוד את המקצוע הזה בכלל. בינתיים Wall-E ממשיך לעשות את מה שהוא יודע: לאסוף גרוטאות במחסני תותחים ישנים.

  5. שרי אלדן הגיב:

    באשר לצילומים: כבר אלתרמן אמר "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". יופי. גם ביושן, בזוקן ובמתפורר יש יופי. צריך רק לדעת להסתכל ולשתף. ידעת.
    באשר לתותחים: היו לנו אז,בימי "ששת הימים" יותר משני תותחים. הם, אמנם לא היו נגד (=נ"ט ),אלא בעד.לא נגד אוייבינו הרוצים תמיד לכלותינו,אלא בעד הטובים,כלומר בעד כוחותינו. הם לא אוחסנו בבטונדה אלא בחדר של ממש ,עם קומקום חשמלי, קפה, תה ,כמה ספלים, כפיות ועוגיות.(מאחורי בית הילדים "ניצנים",הבית עם האקליפטוס הגדול, מקום ששני אחים חמודים הצטלמו בו). זו הייתה חולייה,תותחית,אמנם, אך בעלת תכונות אנושיות מפליאות.היא חויילה בצו מלואים חמושה בגיפ,בניר ועפרון.זה היה כל חימושה המילחמתי.תפקידה היה,כאמור, להיות בעד. במילים אחרות:להוציא מידי יום ביומו מעין דף קרבי לכוחות צה"ל שבתחילת ימי ההמתנה חנו לידינו ואחר – כך הלכו והתרחקו מאתנו ככל שהתקרבו ליעדים שהוגדרו להם. לאחר המילחמה עזבו גם הם את כפרנו אך לא הפכו למטרות אימוני השמדה,חלילה,כשני התותחים "שלך",אלא הימשיכו את דרכם בחיים והיגדילו עשות. הם הוצבו בבארי בגלל הדפוס,כמובן. מידי יום עסקו בדף המיועד ל"עוצבת הפלדה",מידי לילה בחורי הדפוס טרחו בהדפסתו ומידי בוקר יצאה החולייה התותחית לחלקו לחיילינו. וכך עד סוף המלחמה הקצרצרה שלאחר ההמתנה הארוכה.(נדמה לי,שבארכיון הדפוס נשמרו כמה דפי קרב מאז.אבל,נדמה לי שלא מצויינים שם שמות האנשים שייצרו אותם).
    ובכן,אמרתי שהיו אלו תותחים. התותח הראשי מביניהם, שגרם נחת רבה לצעירים הספורטיבים של אותם ימים ובראש וראשונה למושקה,היה איש הנהלת "הפועל",הוא היה ראש החולייה והנהג.כלומר, מלך הגיפ.(לא זוכרת את שמו,מצטערת- לא היו לי קשרים ספורטיבים). התותח השני היה מורה ב"בצלאל".תפקידו בכוח היה להנפיק מידי יום קריקטורה מתאימה וכן לעצב את הדף מבחינה גרפית. (וסליחה מכל מורי ותלמידי "בצלאל" לדורותיהם. גם את שמו אני לא זוכרת.אז עוד לא היו לי קשרים עם המוסד החשוב הזה).
    אבל היה שם בחולייה עוד אחד.באותם ימים הוא היה בחור צעיר.בסה"כ בן 28. ודוקא סביבו לו התגודדו. קראו לו עמוס.הוא, אמנם,לא היה מי יודע מה מפורסם, ובכל זאת עליו הוטל לכתוב את "דבר היום",או משהו כזה.הוא היה האיש האחראי להנפיק את "התוכן".ואותו אני זוכרת מצוין.ועוד איך זוכרת. במשך ימים ישב שעות ארוכות אצלינו בחדר.(כשעוד היה זמן – טרם הקרבות,ורק לאחר שעות החפירה הארוכות – למשל מתחת למחסן הבגדים ההולך ונבנה…)
    מלבד החשש המשותף לכולם:"מה יהייה"? היה משהו שהביך גם אותו גם את אנדד. לשניהם היה בדיוק באותו זמן ספר בתהליכי הוצאה לאור.זה שיגע אותם. אנדד ישב במוצב שהיה משובץ אליו יחד עם החברים,בתיקו דפי ההגהות לספרו "לא על האבן לבדה" כשהשער הראשון בספר הוא "פה נפתחות החגיגות שתמו", והשער השני נקרא:"בקו עזה באר-שבע" ובו נאמר:"ואני בקו עזה באר-שבע נקודה קטנה".ובדף שאחרי מופיע אחד מהשירים לזכרו של גידי המסתיים: "עכשו אתה…חבוק זרועות האדמה החמה שלנו". וכל זאת מלווה בקולות חפירת הקברים החדשים המתמלאים מידי לילה בבית הקברות הזמני שבגבעת שולה. ואילו עמוס,אף הוא במערבולת נפשית לא פשוטה.בספרו שלו הנמצא בתהליכי הדפסה מנהלת הגיבורה רומן אמיתי או הזוי בכל אופן רומן-רומן עם לא פחות מאשר שני אחים ערבים.שם הרומן:"מיכאל שלי".מילא ערבים,אולי גם הם בני אדם.אבל כאלו הזיות בעת מלחמה? אבל מה שהכי שיגע אותו היה כששמענו ברדיו על כיבוש=שיחרור מנזר השתקנים. בספרו שראה אור שנתיים קודם לכן "ארצות התן" יש ספור שלם בשם זה ובו תאור קרב על מנזר זה:"ההבלגה איבדה את טעמה. גדודנו נצטווה לחצות את הגבול ולפשוט על…",וכן:"עד מהרה בגדה החשכה בחוסים בה והחלה להפשיל עצמה באיטיות מסורבלת מעל פסגות ההרים המזרחיים הטרשיים, ארצות השונא".
    עוצמת המתח שבין "החיים" לאומנות טילטלה. לימים הפך להיות אותו עמוס לתותח – תותח.ממש תותח הנודע בשמו המלא — עמוס עוז.ואנדד – הוא בסך הכל הוציא עוד ספר:"לבדו בזרם הכבד" כשאחד השערים המרכזיים בו נקרא:"ימים לאחר שישה ימים".מלחמת בזק קצרה ומפוארת "מלחמת ניצחון". ובכל זאת כל שירי המדור הזה הם שירי קינה,הספד וצער.

    ,

    .

  6. חנה הגיב:

    בואו נוסיף גם משהו על העמדה "שלי", ואני בימים ההם מטפלת פעוטים, בהם אחותו של הכותב המוכשר ואחותו האחרת. כולנו שכנו ביחד עם ילדי "גן שקד" במקלט החול הסמוך לגן. מבית הילדים שלנו אל המקלט נחפרה תעלה כדי שנוכל לרוץ משם – המקלט, לשם – בית הילדים "ניצנים", וההפך, בבטחון. לא יצאנו מהמקלט כל אותם ימים ומידי פעם דאגתי להוציא את התינוקות "שלי" לפתח המקלט שיזכרו שיש שמים ועצים, עד שהמא"ז היה עובר וגוער בנו בצחוק של הבנה, וחוזר חלילה. בלילות ישנו כל המטפלות בתעלה שהובילה למקלט כך שאם יבכה אחד הילדים ונרוץ מהר להרגיעו לפני שיעורו כל הנמים שם. זיכיתי לישון ליד אמו של הכותב מצד אחד וליד אותו סופר מפורסם לעתיד שיהיה לידיעת הקוראים איש מרשים ויפה תואר…

    • igalz הגיב:

      תודה, חנה, על הרחבת היריעה. ככה מזיכרון לזיכרון נרקם הסיפור ההיסטורי-המקומי של המלחמה הרחוקה ההיא. ולא שכחתי שכל הסיפור כאן התחיל עם דלתות החלודות של ״מחסן התותחים״ שלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s