שמונה חודשים חלפו מאז תיארתי באחד הפוסטים הראשונים, בבלוג האקלקטי שלי – הנע בין תיאורי ספרי ילדים למלחמות ותותחים, ובין אותיות פורחות לפרחי הוואדי – את שמונת החמורים שהגיעו לכפר, כדי לסייע באכילת הצמחייה הרבה שהשתלטה על השטחים הפתוחים אצלנו.
בפוסט ההוא גם סיפרתי על השריפה הגדולה שפרצה באותם שטחים פתוחים, רגע לפני שהחמורים הגיעו. (כזכור לקוראים הוותיקים, החמורים הובאו כדי שיאכלו את הצמחים וכדי שחס וחלילה לא תפרוץ שריפה…). תיארתי אז את האירוע הטרגי-קומי הזה כמין מעשייה שלום-עליכמית, שיש שיראו בה משל קיומי על מצבנו הפוליטי-ביטחוני, בו תמיד כשאנחנו מנסים לצפות את העתיד ולמנוע את השריפה הבאה, קורה שאנחנו מציתים תבערה גדולה יותר.
והנה חלפו שמונה חודשים, פוסטים רבים זרמו בנהר הבלוגוספירה ומסתבר שגם החמורים לא התבטלו (הרי חמור הוא "סוס-עבודה", כידוע). מסתבר שפעולת החירום של א', מפקד-להק-החמורים שלנו, שהכניס לבידוד בין שתי גדרות את החמורים הזכרים, בטיעון ש"הם חרמנים!" (כדבריו), איחרה את המועד, וגם לחמור (ואתון) צרכים משלהם והשבוע נולדו ארבעה(!) חמורים קטנים ונחמדים (עיירים בלשון תקנית, אבל אנחנו לא ממש מקפידים כאן על לשון מדויקת).
הלכתי לבקר ולצלם אותם, ומה אומר לכם? הם נחמדים ומתוקים כמו שרק חמורים קטנים יכולים להיות. אני לא יודע למה דווקא "במבי" ו"פלוטו" ו"ברליוז" (מ"חתולים בצמרת") זוכים לכל המוניטין והחיבה השמורים לתינוקות-של-חיות, ורק החמורים הקטנים נחשבים ל"חמורים".
החמורים הפעוטים החדשים שזה עתה נולדו מסתובבים בחורשת החרובים, עומדים על רגליהם הארוכות והילדותיות באופן שמזכיר בדיוק את במבי בצעדיו הראשונים, ומנסים לינוק מאמא-חמורה שהולבשה במין מסכת-מגן-נגד-זבובים, והחמורה הזאת לא מי יודע מה מתרגשת מהעניין. היא ממשיכה בשלה, ללחך עשבים (שעכשיו רובם כבר יבשים) במין שלווה חמורית.
ואתם בוודאי מתעניינים מה קרה ל"חמורים החרמנים"? ובכן, הם הוגלו (או יש שיגידו שודרגו) למרכז ג'ו אלון ליד להב, שם הם זוכים לכבוד-חמורים המגיע להם, ואפילו זכו לחברים נוספים: סוסים, גמלים (ובקרוב, מי יודע? אולי גם ג'ירפות).
והחמורים שלנו הקטנים (וגם הגדולים שנשארו) מסתובבים בינתיים בחורשת החרובים בכוננות נגד שריפות, בעוד שהתבערה בכלל עברה, בינתיים, לצפון. מין מעשייה חמורית שכזו.
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
מה?! ולנו מכרו בתקשורת את הסיפור המכובס-מצונזר-לא-אמין – שהחמורים בתוך הגדר ההיקפית הכפולה הוכנסו לשם זמנית כדי שיאכלו את צמחיית הפרא הלא-בטיחותית, יענו על תקן מכשיר בטחוני-אקולוגי-מבטל-ריסוסים…
אז עכשיו אתה אומר שזה היה סתם אקט-נוגד-חרמנות דה-הומני שאינו-מתחשב-בצרכים-טבעיים?! – כאן מתאים במיוחד לומר: "פחחחח"
אבל מה – החמידות של העיירים הקטנים ממיסה כל טינה פוטנציאלית. כי הנה, חזרו הימים ההם וברחבי "המחנה" נשמעת שוב הקריאה המוכרת מימי הרפת הרחוקים: "ילדים, בואו לראות, יש המלטה!"
איזה ממוש…
ארבעה חמורים קטנים בשבוע אחד! אפילו זקני החמורים אצלנו לא זוכרים כזאת שנת פוריה.
ורבי אביגדור היה מוסיף: ״חמור זקן אולי לא יתחיל לדהור, אבל לעשות עיירים הוא בהחלט יכול…״ (בספרדית זה מצלצל יותר טוב).
ועל זה נאמר: "אבות אכלו חמורים, והחמורים של בניהם תעשבנה…"
צ׳, אל תהיה חמור!
אין דבר מתוק יותר מעיירים ועיירות (?) (!) קטנטנים. חתלתולים הם אוכלי עשב לעומתם…
תתחדשו ותתעשרו ותתעשבו.
מותר לבא לבקר אותם?
מיכל
מיכל. את צודקת. פתאום הסתבר לי שאוהבי החמורים רבים ממה שחשבתי.
החמורים הקטנים נמצאים בכניסה לכפר (הקיבוץ!), ישר משמאל ל״שער הכפר״. הבעיה שהכפר הוא בפריפריה, אבל אם את באיזור – את מוזמנת לראות.
חמורה זה כינוי גנאי למורה. נקבת החמור היא אתון,
ידוע. אבל מה לעשות שהאתון באמת מתנהגת כמו חמורה, כפי שציינתי.
חמור היא חיה שאני מעריץ !
לא דופק חשבון לאף אחד, לא צריך טובה מאף אחד ותמיד נראה גלמוד ומכונס בעצמו.
אני תוהה אם הוא באמת גלמוד ומכונס ועצוב, או שזה רק מבנה הפנים שלו: האוזניים, העיניים והפה?
אף פעם לא ראיתי חמור מחייך.