חג השבועות היה אצלנו (ועודנו במידה מסוימת) בעיקר "טקס הביכורים". כל המשמעויות המסורתיות של מתן תורה וסיום ספירת העומר התגמדו מול מצעד ענפי המשק והביתנים החגיגיים שהוכנו מבעוד מועד על הדשא הגדול או על מגרש הכדורגל.
חגיגות הביכורים בשנות החמישים בתמונות מארכיון הכפר (כמו כל שאר התמונות בפוסט – אפשר להגדיל אותן בלחיצה ולראות פרטים)
ברוכים הבאים מביאי הבכורים: טקס הביכורים 1957
כל הענפים, לא רק ענפי החקלאות, יוצגו בביתנים מזמיני-קהל שחילקו "הפתעות" והציגו "אטרקציות" עם שפע מידע על פועלם: בדונמים ובקילו-לדונם, בטונות-של-פרי, במספר-החולבות ובכמות-הביצים. הפלחים הביאו חבילות חציר וסידרו אותן בצורת שם הענף, הפרדסנים הביאו סולמות קטיף, הרפת גררה אל הדשא שני עגלים בני-יומם שלא הבינו בדיוק את משמעות החג, עד שב' העמיס אותם על כתפיו והביא אותם אל הבמה בכוח הזרוע, הלול הביא ביצים בתבניות, המטע הביא אשכול ענבים ענק בנוסח המרגלים-שבאו-לתור-את-הארץ, שהורכב מחמישים אשכולות שחוברו יחדיו בחוט שפאגאט ממחסן-האספקה, והאינסטלציה הביאה ברזים ואסלות. אפילו הדפוס עשה ביתן וחילק פוסטרים צבעוניים אבל לא יכול היה לתת תחרות של ממש לפלחים החסונים עם הקומביינים והטרקטורים המרשימים שלהם.
תהלוכת חג השבועות בכפר במאה ה-20: טרקטורים, קומביינים, כלים חקלאיים וילדים על פלטפורמות מקושטות וזרי פרחים דוקרים על הראש
הילדים התרוצצו בין הביתנים, מזדהים לגמרי עם רוח החג ולא בהכרח מחפשים (כמו היום) מה ניתן לקבל ולאכול בכל ביתן. פשוט חיים את החקלאות-המתחדשת-בארצנו (וגם את רוח השרברבות ואתוס הבניין).
חג הביכורים נקרא גם "חג הביקורים" בהומור טוב-לב המרמז על כמות האורחים הנוהגת לפקוד את החקלאים האלה, כדי לצפות במנהגי "כת האמיש" המוזרה הזאת התקועה בפריפריה עם השדות והמטעים שלהם, ועם הלבוש התנ"כי של מטפחות לבנות וכובעי-טמבל ומנהגי החינוך והתרבות המוזרים אבל-בהחלט-מעניינים (בעיקר כשאין שום דבר מעניין אחר לעשות בעיר, חוץ מפסטיבל גבינות ושוק איכרים).
ביתן ענף השרברבות בחג השבועות 1981
ילדי הכפר עם אלומות חג בטקס הביכורים: ״ביכורים הנה הבאתי״
על ראש הילדים (שהם, כזכור, גם אנחנו ואפילו ילדינו) חבשו מין מטפחות לבנות (שהיו בעצם חיתולי בד), עטורות זרי פרחים דוקרניים והם עלו לבמה נושאים טנא (מילה שהומצאה במיוחד בשביל החג ואופסנה במחסן התרבות מייד עם סיומו) עם שיבולים מהשדה, פירות מהמטע וכמה גזרים מגינת-הגן. הם (אנחנו) היו מדקלמים: "ביכורים הנה הבאתי, מלוא הטנא רב פאר" ומזדהים עם כל מילה. אמנם, כפי שכתב כל-כך יפה יורם טהרלב ב"משק יגור טיוטה" (אפשר לעיין בכל שירי הספר בקישור באתר של הסופר), לפעמים היה נתקע איזה קוץ בתחת כשישבת על חבילת החציר שעל הבמה או על הפלטפורמה המחוברת לפרגוסון או לפורדסון, אבל מה זה לעומת "הקשר שבין הילד לאדמתו ולטבע" על פי תורת מרגולין. זאת הייתה הזדהות טוטאלית, בלתי מעורערת, שזר – גם אם ביקר פעם את "כת האמיש" הזאת שבנגב – לא יכול היה להבין אותה.
שירו של יורם טהרלב, מתוך "משק יגור טיוטה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975 (הצילום מ-1976)
טקס העומר על בימת בית-העם טרם השלמת בנייתו, 1971: "תפארת שדה רב תבואתו"
מחוללות גדולות וקטנות בטקס הביכורים, על רקע חבילות חציר גדולות (״באלות״)
ואז התחיל "הטקס". מין מסורת של קטעי קריאה מלאי פאתוס עם חרוזים בסיסיים, ועם מחוללות (שם חגיגי לרקדניות) בלבוש לבן, וכל נציג של ענף היה עולה לבמה וקורא את ה"קטע" שלו במאמץ רב לפענח את הטקסט, בעוד העגל מנסה לברוח מידיו והתרנגולות מנקרות את המיקרופון.
לפני הרבה שנים, נרגש ונפעם מהטקסטים מלאי ההדר האלה, וגם מהדגש הרב ששמים אצלנו על תפקיד "התורנים" – אלה האנשים הנפלאים שממהרים לסדר ולהחזיר את כל ציוד החגיגות למחסני התרבות, רגע אחרי סיום הטקס ולפעמים גם לפני הרגע הזה – כתבתי "מסכת חג" גנרית המתאימה לכל חג חקלאי. במסכת החג הזו היה ל"תורנים" האלה, ובעיקר ל"תורני החיסול" (שום קשר לעבודת המוסד, על פי מקורות זרים) תפקיד מרכזי, ממש כמו לקריינים ולמחוללות ולנושאי-הטנא. החג עצמו, שעבורו נכתבה מסכת-החג הזו, היה גנרי ובדוי לחלוטין.
המסכת לא התקבלה בסדר החגים שלנו, לצערי – אם כי רוח הדברים אומצה, פחות או יותר, במהלך הדורות ותורני-החיסול האלה נוהגים עד היום לערום את כסאות הפלסטיק ולהעמיסם על העגלה, מעל ראשיהם של האורחים הנבוכים, שנייה אחת אחרי (או עדיף, שנייה לפני) שהמנחה מכריז בקול גדול: "תם הטקס!".
תוספת שבועות תש״ף 2020: השנה, בגלל המגפה העולמית, חגגו את טקס הביכורים בשידורים בערוץ הפנימי. יתכן שהצלחת השידור תביא לשינוי בנוהלי החג, גם כשנצא סוף סוף מעולם הבידוד ושמירת הרווחים בין האנשים ובין סלי הביכורים שלהם.
תוספת שבועות תשפ״א 2021: השנה, בגלל מבצע ״שומר חומות״, נחגוג את חג הביכורים בצורה מצומצמת בכפוף להנחיות פיקוד העורף ובהתאם להתפתחויות.
שיהיה חג שבועות (ביכורים-ביקורים) שמח לכולם (ושימרו על ההנחיות)
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
כל כך הרבה שנים מאז נחוג לראשונה חג הכ"ל באייר בכפרנו, ועדיין אני נופלת על הרצפה מרוב צחוק, למקרא תיאורו זה, העמיד בפני שיני הזמן. הרגת אותי עם חגך הגנרי, שוב.
ולמה אתה אומר שהמסכת שלך לא אומצה בסדר החגים של כת האמיש?
היא אומצה ועוד איך, זה נראה לי תיאור נאמן למדי של החג שהיה אתמול (לא חשוב איזה חג), או אולי החג שיהיה מחר, ולזה ייקרא: "מסורת"!
גם הילדים בתמונות הישנות נראים בדיוק כפי שהבנים שלהם נראו אחריהם והנכדים שלהם נראים כיום, כשברור שבהתאם למורשת אבותיהם ואימותיהם הם תיכף יעלו לבמה וירקדו את "ריקוד הציפורים" (הקטנים), ישירו את "לחלוב יום יום את הפרות ברפת*" (הבינוניים), ויחוללו עם "אח שבעת מינים וזמרת הארץ בגנים" (רק הבנות).
השינוי היחיד הוא אולי ב"כיבוד" (מסמר החג, אחרי "חיסול" כמובן): ממש מזמן לא ראיתי פרילי, הוא די ירד מגדולתו, כיום יש מעדנים יותר מתוחכמים והרבה יותר מתוקים. תפוצ'יפס בימינו הוצא אל מחוץ לחוק ונאכל רק בהסתר, מתחת לשמיכה ולאחר הרטבה, לבל ירעיש. וגבינ"צ תנובה המשעממת הוחלפה בגבינות המצול"שות של מחלבת-בארי-של-דגן – גאוה ישראלית-מקומית!
התורנים – הם אותם תורנים (משורה ישחרר רק המוות…)
*♫ להיות קיבוצניק זה נשמע יפה וגם פשוט / זה בטח קל, לא לא זו היא טעות / כי צריך להיות חרוץ לא ללכת רק לרוץ / ולא למצוא תמיד איזה תירוץ…
לגור בחיק הטבע זה חלום / לקום בבוקר להגיד שלום / עם ריח פרדסים רפת וכבשים / לעשות הכל לבד ללא נסים…!
("לעשות הכל לבד ללא נסים" – מודגש בבולד.)
אפשר לחשוב שמצאת את התמונות בכפר הדרומי יותר- ממש דומה, הילדים בחולצות לבנות וכולם יושבים על חבילות הקש שדוקרות בתחת.- חג שמח