סמיילי זה לא בדיוק מה שחשבתם ||| האם באמת כדאי ללמוד מן הפרחים לא לקמץ בחיוכים? :)

אחד היתרונות שצמחו לי מפתיחת הבלוג הזה הוא (כפי שכבר כתבתי פעם) שהתחלתי להסתכל ולפזול לסביבה הווירטואלית הקרובה לבלוג ולקרוא דברים רבים שכותבים בבלוגים שמסביבי.

כך מצאתי את עצמי בסביבתי החדשה מוקף בפמיניסטיות-לוחמניות-עם-חוש-הומור-מצויין, בדוקטורנטים-שבקצה-השמאלי-של-השמאל, בכותבים-שיודעים-לספר-על-עצמם-בחיוך ובחוקרים רציניים בתחומים רבים. חלקם מעניינים גם אותי, למרות השטחיות המסוימת שאני מייחס לעצמי ולבלוג שלי.

אחד הבלוגים הוותיקים והמרתקים הוא "הומו סאפיינס", שם מביא גיל גרינגרוז (ד"ר באנתרופולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת ניו מקסיקו) בשפה מובנת לכל, מחקרים הרלוונטיים למין שרובנו משתייכים אליו. חלק גדול מהמחקרים מפתיעים ומעוררי מחשבות ומלמדים אותנו על המין שלנו דברים שלא ידענו (או אולי ידענו, אבל לא שמנו לב, כי אנחנו לא קוראים בלוגים מדעיים בצורה שיטתית וקבועה).

בפוסט האחרון מובא מחקר מרתק על אודות "החיוך האנושי", או יותר מדויק על הקשר בין החיוך לניצחון או להפסד בקרבות ה-UFC, ספורט האבקות שמסתבר שהוא פופולארי מאד באמריקה.
לא אכנס לפירוט המחקר (תוכלו לקרוא הכל בקישור) אבל המסקנה העיקרית שלו – שמי שמחייך לפני תחילת הקרב הוא, ברוב המקרים המפסיד – גרמה לי להסיר מייד את החיוך שהתחיל להסתמן בקצות שפתותי ולהפוך אותו מייד לקו-מאוזן תקיף ונחרץ של נחישות-חסרת-הומור.

המחייך מפסיד, על פי מחקר שנעשה על תחרויות ההאבקות בארה"ב (התמונה מהבלוג "הומו סאפיינס")

אמנם במחקר נעשתה הבחנה חד-משמעית בין "חיוך טבעי" (הכולל את העיניים!) לבין "חיוך מאולץ" (המביע התרפסות וכניעה, על פי המחקר), אבל זה כבר לא משנה. מעכשיו לא תתפסו אותי מחייך יותר! אני לא מתכוון להפסיד בקרבות הבאים. וגם אתם, אפילו אם פה ושם הצלחתי להעלות חיוך על שפתיכם – תמחקו אותו מייד. כי מי רוצה להפסיד פה בארץ הזאת, קשת-היום ומוקפת הסכנות מבית ומבחוץ, והמאוימת כל הזמן על ידי אויבים לא ממש חייכניים.

אויבים חייכניים: לפעמים חיוך הוא רק ביטוי של חוסר ביטחון או של ביטחון עצמי מופרז (מתוך מחקר שעוד לא נערך באוניברסיטה העממית)

חיפשתי ברשת קצת תמונות של "אויבים חייכניים", כדי לראות אם השד נורא כל-כך, או שיש לו גם מימד חייכני מפויס. מה שגיליתי הוא שרוב "צוררינו" ו"שונאינו" הנוכחיים באמת לא נוטים לחייך. להוציא את אחמדינאג'אד האיראני, שהוא דווקא חייכן לא קטן לפי גוגל-תמונות, אבל חיוכים כמו שלו ודאי לא מסמלים התרפסות או פשרנות. עליהם נאמר: עוד חיוך כזה ואבדנו. האחרים: אסאד, ארדואן (שעוד רגע הוא אולי חוזר להיות ידיד גדול שלנו) ובעיקר קים-ג'ונג-און המנהיג האניגמטי מקוריאה הצפונית – ממעטים מאוד לחייך, לפחות בגוגל. כנראה שהם כבר קראו את המחקר האמריקאי.

     
מנהיגים ישראליים מחייכים: לא כל חיוך הוא רמז למדיניות

גם את החיוך של ראש הממשלה שלנו אתם הרי מכירים: מין עווית קלה בקצות השפתיים המעידה לא על התרפסות ולא על ניצחון עתידי, אלא על משהו מסתורי שרק הוא ויועציו יודעים מהו.
והמנהיג החדש לפיד, חיוכו – אומנותו. כמי שלמד את שפת החיוכים בשנות המסך הרבות שלו. חיוכו הוא מלא ועמוק, ובוודאי לא מעיד על "התרפסות". אולי המילה "זחיחות" מתאימה יותר, אבל על זה לא עשו עדיין שום מחקר באמריקה.

ולנו נשאר השיר היפה של חווה אלברשטיין "חיוכים" שכתבה לאה נאור למנגינה של אנחל קבראל, שהבאתי אותו כאן בשתי גירסאות: בראשונה – חווה שרה בהופעה לפני קבוצת חיילים, כנראה בתקופת מלחמת יום כיפור, או מלחמה אחרת שלא העלתה שום חיוכים. והשנייה – הביצוע היותר מוכר מהתקליט או הדיסק, עם מצגת חיובית ומחוייכת הכוללת את מילות השיר: "כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים / לא לקמץ בחיוכים / והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב…". הלוואי עלינו, במהרה בימינו.

מסקנה אפשרית מהמחקר הזה: אם פניך לקרב, או בעיקר לדו-קרב – אל תחייך אל היריב, אבל אם פניך לאהבה ולשלום – חייך מכל הלב (כולל העיניים!) ואז אולי אפשר גם "ללמוד מן הפרחים לא לקמץ בחיוכים".
וזה עוד כלום לעומת המחקר שקראתי היום בהארץ בקשר ל"שבחי הביישנות" (תנסו לקרוא בקישור, אם תוכלו לדלג על "חומת התשלום הרכה", או שקראתם כבר במוסף עצמו, או שפשוט תאמינו לי). מחקר שנעשה על דגים, לטאות וירגזים(?!) ומצא שלתכונת "הביישנות הטבעית" (או הזהירות וההימנעות מתוקפנות) יש באבולוציה גם יתרונות רבים. מסתבר שגם הפתגם של חז"ל "אין הביישן למד" תקף רק באופן חלקי. כנראה שהיום ניתן למצוא תוצאות מחקר לכל הנחה ולכל תפיסת עולם. מזל שיש כל-כך הרבה חוקרים.

המחקר שציטטתי (זה על החיוכים, לא המחקר על הביישנים) הביא אותי גם "לחקור" יותר לעומק את הנושא הגרפי המעניין מאד של הסמיילי (שיש הקוראים לו גם רִגְשׁוֹן או פרצוּפוֹן) אבל מכיוון שהחלטתי לקצר את הפוסטים ולא לדחוס לפוסט אחד את כל הנושאים שבעולם – אייחד לו פוסט המשך מיוחד. ורק אציין שלפי "מחקרי" (כרגיל – המחקר הוא הצצה לוויקיפדיה ולכמה קישורים נוספים) הסמיילי הראשון הופיע בדיוק בשנה שאני והמדינה נולדנו – לא אפרט מתי זה היה, כדי שלא תחשבו שאני (והמדינה) כבר עוברי-בטל – בסרטו של אינגמר ברגמן "נמל בית" ואחר-כך נעשה בו שימוש בולט בכרזות של סרטי הקולנוע "לילי" (1953) וג'יג'י (1958) עם לסלי קארון הבלתי-נשכחת, שמתקשרת לי בדיוק ל"ימי הקולנוע" עם ההקרנות על הדשא של בית-ספר המקומי שכבר הכברתי עליהן מילים בפוסט מיוחד.

מי שנחשב לאבי הסמיילי המוכר של היום הוא המעצב הגרפי האמריקאי הארווי בל שעיצב אותו עבור חברת ביטוח ב-1963 תמורת 45 דולר בלבד (סיפור חייו הוא מרתק: מסתבר שהוא היה גם בריגדיר-גנרל בצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה, אבל פרסומו, לפחות על פי וויקיפדיה, בא לו מהסמיילי הצהוב. כנראה שחיוכים בכל זאת מביאים להישגים, יותר ממלחמות! מין משל מהחיים הסותר קצת את המחקר המלומד). תארו לכם מה הוא היה מרוויח אם היה רושם אותו (בעזרת אייקון אחר: של סימן רשום ® או זכויות יוצרים © או trademark ™) כסימן רשום שלו !!!!!! :).

על כל הסמיילים, האייקונים, האמוטיקונים, סימני הקריאה והשאלה, הסולמיות והכרוכיות, וגם הצעות לסדר היום בנושא – נדון באחד הפוסטים הבאים! 🙂 ! 🙂 ! :).

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.