לאן בעצם הם הולכים? ||| עיון נוסף במצעד גיבוריו של סול סטיינברג

מקובל לחשוב שאמריקה היא ארץ קפיטליסטית-אינדיבידואליסטית, בה לכל אחד יש את ההזדמנויות הבלתי מוגבלות למצות את יכולותיו ולהתפתח לפי כישרונו האישי. להבדיל, כמובן, מארצנו בעלת ההיסטוריה הקצרה של סוציאליזם-קולקטיביסטי-קיבוצי, בה שולטים ונותנים את הטון, עד היום, בן-גוריון וטבנקין ויערי. כולם לבושים חאקי, או מכנסי עבודה קצרים עם כובע טמבל. וכולם באמת גם קצת טמבלים, ההולכים בתלם של איזה מנהיג או תורה סוציאליסטית-אנכרוניסטית.

משום מה כל התיאור הזה לא מסתדר אצלי בראש האינדיבידואליסטי-סוציאליסטי שלי, כשאני מדפדף שוב ושוב בספריו של סול סטיינברג, אמן האיור היהודי-רומני-אמריקאי, המאייר של ה"ניו-יורקר", בירת האפשרויות הבלתי מוגבלות! שהיסטוריון האמנות הנודע ארנסט גומבריך אמר עליו בזמנו: "אולי אין אף אמן החי בימינו ששולט טוב ממנו על הפילוסופיה של הייצוג" (ויקיפדיה).

את האיור "?Who Did it"  (כמקבילה ל"יודעים כבר מי עשה את זה?" שלנו כאן בכפר) הבאתי פעם בפוסט מיוחד. במאמר מוסגר (ושיישאר מוסגר, בינינו, כן?!) האמירה הזו נהייתה אקטואלית מאוד בסופשבוע האחרון, וקוראי הבלוג מהכפר, ומהפזורה ומהתפוצות, בטח יודעים למה אני מתכוון?!

כל האיורים בפוסט הזה מתוך: Saul Steinberg, "The Inspector", Thames and Hudson, 1973

הפעם בחרתי סדרת איורים בתחום שהייתי מכנה אותו, באין לי הגדרה טובה יותר, "מצעדי הסטריאוטיפים". בשורה של איורים, עם קו הציפורן הסטיינברגי הווירטואוזי, הפותחים את הספר "The Inspector", אוסף איורים שפורסמו בשנות השישים והשבעים ב"ניו-יורקר" – מופיעים קבוצות של "טיפוסים" משוכפלים במצעדים אינסופיים. למרות הבחירה האמריקאית הכוללת קאובויים ואינדיאנים, סנטה-קלאוסים ופסלי חירות (אבל גם פועלים וציירים, סטודנטים ואסטרונאוטים, דון-קישוטים ורובוטים, שוטרים וביטניקים ועוד דמויות אוניברסיליות) – עדיין כולם צועדים במצעדים מסודרים, משוכפלים וממושמעים, כאילו לא מדובר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, המאפשרת לכל תושב לבחור את זהותו ואת דרכו בצורה אישית וייחודית.

מסתבר שעינו ועטו של סטיינברג, המהגר היהודי שהצליח לברוח מאירופה בדיוק רגע לפני שגם שם נתגלה אופי האדם הנוטה להצטרף ולצעוד בקבוצות ממושמעות – רואה את האדם בכל מקום באותו אופן: יצור "חברתי", או נכון יותר "קבוצתי", הנוהג להתגודד ולצעוד במצעדים שבלוניים (או היום זה ברשתות "חברתיות" חובקות עולם ובתוכניות ריאליטי פופולאריות) ולעשות בדיוק את מה שעושים אלה שמלפניו, מאחוריו ומכל צדדיו.

אצל סטיינברג השוטרים והגנבים, האוהבים והציירים, ואפילו הכלבים והארנבים, החיילים והתנינים צועדים כולם במצעד אחד. ומה שחשוב הוא ליישר קו ולהמשיך לצעוד. לא חשוב לאן. כמאמר השיר הידוע, שנכתב על עוזבי-קיבוצים דווקא אך הוא מתאים לכל המין האנושי, שהוא לפי סטיינברג (בפרשנות המחבר הנוטה להכללות) – קיבוץ אחד גדול.

אז בואו נמשיך (עם דמויותיו של סטיינברג ומילותיו של יהונתן גפן) " ללכת אל, ללכת מ-, ללכת כי כולם הולכים. מה זה בעצם משנה, ממה בעצם הם בורחים…"

שבת שלום, והעיקר שנמשיך לצעוד.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.