בפרק הקודם – שהוקדש בחלקו הגדול לחקר יחסי האדם וחיות הבית שלו – ציינתי שאנחנו שייכים למשפחת החתולאים והבטחתי לספר על שושלת חתולי-המשפחה לדורותיהם. עברו כמה פוסטים וכמה אירועים סוערים (שעדיין נמצאים בחקירה ולכן אני מנוע מלהוסיף פרטים, מה גם שאין לי שום מידע פנימי) ונדמה לי שהגיע הזמן להשלים את הסדרה. אני משוכנע שהקוראים הוותיקים מצפים לפרק הסיום של הסדרה הזו בכסיסת צפורניים (לפחות – החתולים שמבין הקוראים).
ובכן, אלה חתולי המשפחה לדורותיהם (ואם נשמט מישהו מהשושלת נבקש את סליחתו ונוסיף אותו בפרק ההשלמות והתיקונים).
אברוּשו (שקיבל את שמו, כפי שכבר צויין בשל פרוותו המברשתית) היה חתול שנות הסיקסטיז שהגיע מפוחד מהמועצה וגדל אצל בעלת הבית וחברתה לכיתה עוד בימי בית הספר. הוא אהב לשמוע את הביטלס וללכת למועדון החטיבה בימי שישי, כדי להכיר בנות שוות (וגם חתולות).
אברוּשו חתול הסיקסטיז (מימין) ואגריפס ולינדה חתולי הערבה מבאר-אורה, תחילת הסבנטיז (משמאל)
אגריפס הייתה חתולה שקיבלה שם של מלך היסטורי, כדרכן של חתולות נקבות שמינן איננו ברור עד ההמלטה הראשונה. היא הייתה בתה של לינדה, החתולה הקרבית שהובאה לחוות הגדנ"ע המרוחקת באר-אורה (שליד אילת) רכובה על הג'יפ של סיירת "שקד". אגריפס זו נהנתה מחיי חופש בחווה והייתה אהובה על כל הגדנ"עים והמדריכים, עד שיום אחד כשיצאה לחופשה בארץ (שהרי באר-אורה ואילת ובקעת תמנע הן, עד היום, מעבר להררי חושך ומעבר לעמודי שלמה אפילו, עבורנו "הצפוניים") היא נעלמה בחניית ביניים בבאר-שבע. זה היה בתחילת שנות השבעים ומאז אבדו עקבותיה וסביר שהקימה שושלת מפוארת של חתולים באר-שבעיים שהיום, אולי, ממלאים את פחי הזבל של הגרנד-קניון החדש שנחנך החודש בבירת הנגב.
האחים מאמצע הסבנטיז בשכונת הרישים הראשונה: אוסקר הראשון (מימין) ושרגא של השכנים (משמאל)
אוסקר הראשון, חתול שנות השבעים, היה חתול-ביניים וכלאיים בצבע שחור-לבן, שזכה לכבוד מלכים והוכתר לנסיך החתולים. הוא חי אצלנו כשלוש שנים, כשאחיו התאום שרגא היה חתולם של השכנים.
הנסיך אוסקר הראשון בתמונה רשמית ובמודעת חיפושים מאמצע שנות השבעים
החתולה שללא ספק תיקח את הכתר "מלכת החתולים" הייתה קוּקה. היא הגיעה אלינו ב-1974 כגורה קטנה אפורה-לבנה, מזן חצי פרסי-חצי פוּשטי. קוּקה הייתה חתולה משפחתית חביבה ונוחה במיוחד, כמו כל החתולים (למרות שכידוע לכל חתול יש אופי משלו, ורק אנשים שאינם מביני-חתולים עשויים לחשוב שחתול זה חתול וזהו). היא הייתה שותפה לכל ימי ההולדת של ילדי המשפחה, ישנה יחד איתם (ולפעמים גם איתנו) במיטה, ואפילו המליטה פעם אחת שם ופעם שנייה בארון הבגדים.
קוּקה בתמונה מלכותית (מימין) ועל כסא היומולדת המקושט של בתנו בסוף שנות השמונים
היא הייתה מגרשת עכברים לא רצויים (לפחות זה התירוץ המקובל שמספרים בעלי חתולים לצוררי-חתולים, בניסיון לשוות לחתול גם ערך פרקטי וקונסטרוקטיבי, מלבד ערך הנחמדוּת והבדחנות). קוּקה לא נעדרה מהבית אפילו יום אחד. להוציא פעם אחת כשהורעלה על-ידי חומר-הרדמה, והחלימה רק אחרי טיפול נמרץ ואינטנסיבי וחימום יסודי של גופה מול תנור הסלילים הישן והטוב.
קוקה במיטת הילדה, ותעודת-חתול שהונפקה לקוּקה במסגרת פרויקט תעודות-החבר של הכפר
פעם נוספת היא טיפסה, איש לא יודע איך, על גג בית הקומתיים של השכנים, ייללה שם נואשות ולא הצליחה לרדת, למרות שאחרי שהובא סולם באורך של 10 מטר מהחשמליה, התנדב חתול-ידיד להראות לה איך עליה לרדת. לא נותרה ברירה לבני המשפחה (כלומר לי) אלא לטפס על הסולם עם שק כביסה אטום ולסייע להורדתה מהגג עליו טיפסה. ממש כ"חתול בשק (הכביסה)".
עשרים שנה היא הייתה אצלנו וכשנפתח מפעל הכרטיסים בדפוס היא זכתה כמובן גם ל"תעודת חתול" מעוצבת לפי טעמה, שהופקה במיוחד עבורה בטכנולוגיית רישיונות הנהיגה, שהייתה אז חדשנית ביותר.
בסוף ימיה, אחרי שמלאו לה עשרים (שזה 140 על פי גיל האדם), היא שכבה בבית על מגבת במשך כמה ימים עד שהחזירה את נשמתה, לאחר תשעת הגלגולים שלה, ונקברה תחת אחד מהעצים שליד חורשת הזיתים במערב הכפר.
קוּקה ובנה אוסקר השני, על המדרגות המתפרקות בשכונת הרישים הישנה
אוסקר השני, היה בנם של קוּקה ואוסקר הראשון. הוא נעלם לחצי שנה וחזר פצוע קשה לדירת הקומתיים אליה עברנו בינתיים. למרבה הצער, אימו קוּקה לא זיהתה אותו וניסתה לגרשו. למרות זאת הוא טופל עד החלמתו המלאה ואז הלך לדרכו ונעלם, ולא נמצא עד עצם היום הזה.
החלטנו, עקב הצער הרב שבפרידה מקוּקה (שנפטרה כאמור בשיבה טובה), שלא לאמץ יותר חתול. ועמדנו בכך מספר שנים, עד שלפני חמש שנים נמצא חתול קטנטן מיילל בגינת השכנים. טיפלנו בו והאכלנו אותו והוא המשיך ליילל נואשות והפנה אותנו אל גדר "המחנה". מעבר אליה נמצאה אחותו הלבנה, שגם היא נעזבה לאנחות ולייללות. הפגישה "בין שני האחים שלא ראו אחד את השני כמה שעות" הייתה מרגשת מאין כמותה. מסרנו את החתולה הלבנה, בצער רב, לאוהבת חתולים מן העיר הקרובה.
רנין, החתולה שבאה מהגדר (מימין) עם אחותה הלבנה (משמאל) בילדותה
החלטנו למסור גם את "החתול" לאנשים טובים מאיתנו וכבר פרסמנו מודעה: "חתול קטן ונבון מחפש בית חם" עם תמונה אטרקטיבית במיוחד. אלא שאז "החתול הקטן והנבון" נעלם לילה אחד, ובבוקר – כשנתגלה אחרי חיפושים מקיפים במחסן הגינה – הסתבר שנפצע ברגלו מהמגרפה(!). כשנלקח לווטרינר הסתבר שהחתול הוא בכלל חתולה, ולא היה לנו לב למסור אותה וככה היא הפכה לחתולת הבית, תפקיד שהיא ממלאת בנאמנות חתולית (וכידוע – חתולים נאמנים רק לעצמם) כבר חמש שנים. אנחנו עוד קוראים לו/לה בבדיחות הדעת "החתול", כפי שכבר ציינו: כל חתולה היא בדרך כלל "חתול", עד שמגיעה העת לעקר אותו – ומתברר שהיא הייתה נקבה כל הזמן (או עד ש"החתול" "הזכר" ממליט באופן מפתיע בארון או במרפסת). כך קרה גם ל"חתול" שלנו – ומאז היא קיבלה את השם הרשמי "רנין" (על שם כוכבת ריאליטי ערבייה-ישראלית, שנעלמה לגמרי מן האופק וממדורי הרכילות, אנחנו מקווים שהיא לא מסתתרת במחסן הגינה של הווילה בבית "האח הגדול"). מאז גם הפסקנו לראות תוכניות ריאליטי, כי אין לנו מקום לכל-כך הרבה חתולים בבת אחת.
המלכה המכהנת רנין בתמונה רשמית (מימין) ובתנוחה אופיינת על הכסא המתנדנד (משמאל)
וכמובן שלמרות היותה של רנין שלנו בת לגזע חתולי הטאבי הכי "פשוטים" (במלרע) היא לדעתנו (האובייקטיבית) יפהפיה וגם נעימת הליכות עד מאוד, ואין ספק שהיא מביאה אל ביתנו הרבה שמחה וגם קצת בלגן (וגם כפי שציינתי בקשר לכל חבריה, היא מרחיקה עכברים, נחשים ומרעין בישין אחרים). גם היא נעלמה פעם לכמה ימים, כשעבר חתול שחור בינה ובינינו, אבל בסוף נמצאה שלמה ובריאה ומגרגרת כאילו לא קרה דבר.
גוּרה, החתולה הירושלמית: כך נראתה כשנמצאה עזובה בבירה (מימין) ובפינוק אינסטגרמי, שזוכה ללייקים רבים (משמאל)
והחתולה האחרונה בסאגה החתולית הארוכה הזו, שהתחילה בגלל היעלמותה (וחכו לסוף המעודכן של פרשת ההיעלמות הזאת!) – שמה הוא גוּרה (גם כן במלעיל) והיא בכלל חתולה ירושלמית שלומדת בבצלאל. גם היא אומצה על ידי בני המשפחה לאחר שנזנחה ברחובות הבירה. ולפעמים היא נשארת בכפר לחופשת שבת, וכך קרה שגם היא נעלמה לשלושה ימים, בהם יצאה להכיר את הכפר, כנראה, אחרי מריבת אוהבים עם ידידה הג'ינג'י בן-הכפר (ממש כפי שקרה לבובה זיוה ויקטני שלה, כפי שאתם ודאי זוכרים).
אבל בסופו של דבר היא נמצאה בריאה ושלמה, ובהיותה חתולה מודרנית ואינסטגרמית, סיפורה נגע לליבם של גולשים רבים ברשת והיא קיבלה מספר לייקים, מה שלא מנע ממשפחתה הגרעינית לקחת אותה באופן דחוף לירושלים עוד באותו הערב. ורק בדיעבד הסתבר שכך חייה ניצלו בפעם השנייה (או התשיעית), כי יום אחר-כך התפוצצה "פרשת ההרעלה החמורה" שעדיין לא פוענחה, שגבתה את חייהם של כמה מהכלבים והחתולים של הכפר השליו שלנו, כולל את חייו של אהובה הג'ינג'י ז"ל שהורעל למוות על ידי הפושעים האלמוניים (כמעט סיפור רומיאו ויוליה בגירסה החתולית).
גוּרה והחבר הג'ינג'י שנפטר בנסיבות טרגיות החודש, מאי 2013
עידכון לקראת יום החתול הבינלאומי 2020: מרשמלו החתולה המכהנת הנוכחית הגיעה אלינו לפני חמש שנים וחגגה עכשיו יומולדת 5. הוספתי שתי תמונות – אז והיום:
ולנו לא נותר אלא לשמור על החתולים ששרדו ולהזהיר אותם שלמרות נחמדותם – לא כל האנשים אוהבי-אדם וחיות הם, ויש לא מעטים שחתולים וכלבים בשבילם הם מטרד בלתי נסבל.
כן , ככה זה, אנחנו אומרים להם, לרנין ולגוּרה ולשאר חתולי הכפר והעיר – בכל מקום יש את ה"אדגר" הזה, שונא החתולים המובהק, שמוכן לעבור על החוק ולעשות הכל על מנת להיפטר מהנשמות הטובות והנעימות שלכם. חתולים, היזהרו – האדם, לפעמים, הוא החיה האכזרית מכולן ולא כל המאכיל אתכם כוונתו טובה.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
תענוג. תודה.
תודה לך, רוזה. ידעתי שחתולים זה גם התחום שלך (לפי ספירת העיניים בחלק א׳ של הפוסט).
"החבר הג'ינג'י של גורה נפטר בנסיבות טרגיות"?! ףףףףף… ימוגר האנדרסטייטמנט לאלתר! תיסגר מכבסת המילים! רומיאו וחבריו ל"נסיבות" נרצחו בדם קר, נקודה. הייתי מוסיפה כאן "אדם לחתול – זאב", לולא הייתה זו השמצה נוראית שממש לא מגיעה לזאב… (כבר חקרו את אדגר? ואת קרואלה דה ויל…?)
בזיכרון חתוליכם ננוחם.
זה לא היה אנדרסטיימנט בדיוק. כתבתי גם ש״הוא הורעל למוות על ידי הפושעים האלמוניים״.