אנחנו חיים תמיד תחת איום שמא תהיה כאן אנרכיה. בכל דור ודור חייב אדם (צעיר) לראות את עצמו כאילו הוא אנרכיסט פעיל או לפחות בפוטנציה, או לדמיין שהוא חלק מהמהפכה של הדור שלו, שאמורה לשנות את כל סדרי בראשית.
ב-1978, כשהייתי סטודנט צעיר בבצלאל, פרץ מה שהיום מכנים "מרד (או מהפיכת) הסטודנטים בבצלאל". באיחור של עשור ממרד הסטודנטים הידוע של "דני האדום" וחבריו בצרפת – שנחשב עד היום כתמרור דרכים של דור שלם, הדור שלאחר המלחמה הגדולה – פרץ במחלקה לאמנות של בצלאל "המרד" הישראלי שמוביליו ניסו, אולי, לחקות את המרד הפריזאי המפורסם (פרטים יותר מהימנים על האירוע תוכלו לקרוא בקישור לבלוג של רותי דירקטור).
היסטוריוני האמנות הישראלית מייחסים ל"מרד" הזה משמעות זו או אחרת, וחשוב להדגיש שזו הייתה מהפיכה של "האמנים". אצלנו, במחלקה לעיצוב גרפי (כיום – תקשורת חזותית) המרד עבר יותר כשמועה בקפיטריה והייתי אומר גם כלחשושים בשיחות מסדרון, אם הייתי מצליח להיזכר אם היו בכלל מסדרונות בבניין הישן וההיסטורי של בצלאל, שם דווקא למדו "הגרפיקאים".
"אנרכיסטים" גרפיים (עם המורים שלהם) על מדרגות בניין בצלאל הישן, 1979 (מאוסף אמנון גרוף)
הנהלת האקדמיה – שבשנים ההן רק זכתה לתואר הזה של "אקדמיה", אחרי שבצלאל היה עשרות שנים "בית ספר לאמנויות שימושיות" – עשתה הכל על מנת שהסטודנטים יבינו שעם כל הכבוד למודעות הפוליטית ולחופש הביטוי האמנותי (והייתה בהחלט מודעות כזו אז, כפי שהוכיחה גם תערוכת הסיום של המחלקה שלנו) – אנרכיה זה אולי יפה, אבל לא בבית ספרנו (כלומר לא באקדמיה!).
במסגרת ההבהרות האלה לסטודנטים קיבלנו תרגיל בעיצוב. אני לא זוכר כבר מה הייתה ההגדרה ואיך נוסחה המשימה – אבל הנושא היה "אנרכיה". התקווה הייתה שהסטודנטים יחקרו, יעיינו בספרים שבספריה ויחזרו עם תובנות משלהם: האם יש מקום לאידיאולוגיה המהפכנית "המסוכנת" הזו.
בהיותי בוגר בית-הספר המקומי של הכפר השיתופי, בו לימדו גם אידיאולוגיות מרכסיסטיות, קומוניסטיות וסוציאליסטיות ואפילו פרק באנרכיזם מבית מדרשו של באקונין, זכרתי משהו במעומעם מהשיעורים ב"כלכלה מדינית" על תורתם של פרודון וקרופוטקין, אבות התורה האנרכיסטית. אבל דווקא בגלל זה לא בא לי לחקור שוב ולהעלות על הכתב סעיפים של "האנרכיזם וטיבו: בעד ונגד" (וכמובן להחליט שאנרכיזם הוא אולי מעניין – אבל לא בבית-ספרנו, כפי שבוודאי ציפו מאיתנו).
בחרתי לעצב כרזה מאויירת באיור ששאב את סיגנונו הגרפי, כפי שנראה לי לאחר מעשה, מסגנונם של סטיינברג ובישופס, שכבר הזכרתי את הערצתי לעבודתם בכמה פוסטים.
הכרזה שכבה אצלי, בין שאר העבודות, בעליות-הגג השונות של חיי, והייתה, כדרך כל הספרים והזכרונות, קרקע דשנה לחרקי ומכרסמי הבוידעם. ועכשיו, כשנזכרתי שלא טרחתי מעולם לצלם אותה, כדי שהדורות הבאים ידעו מה חשבתי על אנרכיה ב-1978, מצאתי אותה מכורסמת ומוכתמת, אבל עדיין רלוונטית במידה מסוימת.
מכיוון שבבלוג הזה אני לא נוהג להשאיר הרבה מקום לפרשנויות (כלומר אני משאיר הרבה, אבל לא רבים מתפרצים לדלת הפתוחה הזו) – אתאר כאן, בסוג של פרשנות עצמית את המוטיב המרכזי בכרזה שהיה בעצם סיפור מעשה (מעין קומיקס-סטריפ). למי שמתקשה "לקרוא" את הכרזה בשל כתמי הגיל והפורמט הקטן של התצוגה אספר שהיו בה חמש שורות של אנשים המסודרים, במעין נוסחה מתמטית של מונה ומכנה, כשבשורה הראשונה מופיעה קבוצת אנשים גדולה הנמצאת מתחת לקו המכנה המשותף, ומעל הקו ניצבת דמות המתפרשת כ"מנהיג".
בשורה השנייה יוצאת דמות מתוך ההמון ויורה בדמות המנהיג שמעל הקו. (אם היו שואלים אותי אז, 17 שנים לפני רצח רבין, אם דבר כזה יתכן גם אצלנו, סביר להניח שהייתי עונה שזהו דימוי גרפי בלבד).
בשורה השלישית (שהיא שיא "האנרכיה" כפי שהבנתי אז) אחרי רצח המנהיג, "העם" שמתחת לקו חגג את שחרורו מעול השלטון, ובשורה הרביעית כבר החל להסתדר בקבוצות שמינו לעצמם "מנהיגים" מקומיים, עד המצב הסופי (?) בו הכל חוזר לקדמותו – כשמנהיג חזק מחליף שוב את שורת המנהיגים המקומיים.
כך ראיתי את תמורות השלטון בעת ההיא – כמעין מעגל-חוזר-על-עצמו של שלטון חזק המתחלף במורדים הממליכים על עצמם שליט ההופך ל"חזק" ואז מתמרדים שוב, וחוזר חלילה.
לא בטוח שהיסטוריונים של האמנות ושל תולדות העמים יאששו את ההצגה השבלונית והסכמתית הזו – אבל אל תשכחו שזה היה סך הכל תרגיל של שנה ב' בבצלאל – לא ועדה-לבדיקת-שינוי-שיטת-הבחירות בארץ-מזרח-תיכונית וגם לא צוות-למציאת-מזכיר-לכפרים-דרומיים.
ואיפה אתה היית בכל התהפוכות האלה, ודאי תשאלו. ובכן – בצד הימני של כל שורה עמדה דמות ששמרה על הרגליה היומיומיים השגרתיים בכל תהליכי ההפיכה (חדי-עין אולי יבחינו בפעולתה הביולוגית התמימה). אני לא בטוח ולא זוכר למה התכוון המחבר-המאייר: האם היה זה פורטרט עצמי (הוא לא דומה לי בכלל!) או מין אתנחתא קומית מהרצינות התהומית של עיסוק באידיאולוגיות.
את התשובה אולי כבר לא נדע, כי הזמן והעש וטחביות-הבוידעם טישטשו את העדויות והיום כבר קשה להגיד מה היה. ובעיקר – מה יהיה?!
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
יחי מאכנו.
מה בעצם רצו הסטודנטים לאמנות?
אגב, כמדומני, גם המהפכה של דני האדום לא באמת שינתה משהו בצרפת.
מודה שלא למדנו על מאכנו זה (הוספתי קישור בשביל הסקרנים). יחי, יחי, והוא עוד מאוקראינה (כמו צד אחד של המשפחה).
ולעניין המהפכה, של בצלאל, ושל דני האדום – אין לי מושג מה הם רצו בדיוק (גם אז לא הבנתי כפי שהכרזה ה״היסטורית״ מוכיחה), וגם מה שינתה המהפכה של דני אין לי מושג. אבל מהפיכות זה תמיד דבר טוב!
ואני,דוקא, חשבתי – חששתי שפרשנות יתרה,או אפילו רמז לה, נחשבת כחפירה שלא במקומה, ע"י צדיקים למיניהם, (מלשון צ, למשל ),ופעמים חשבתי לגזור על עצמי גמילה מכך.
אבל החשוב יותר — מעניין ומרשים ולא רק רואה את הנולד, אלא יתרה מזאת: מבין את הנולד עוד טרם צמח להיות חלק כל כך מושרש באופי ההתנהלות האנושית,(טוב אולי רק לפעמים).
צדיקים חפירתם נעשית בידי אחרים.
לרשימה של בישוף וסטיינברג אפשר להוסיף את פולון הצרפתי. גם הוא היה מעין פילוסוף של קווים. ואיך אני זוכר אותו? בתרגיל של 'אימוץ אמן' וכניסה לנעליו בחרתי בו וגם הוא מזכיר במשהו את הסיפור הזה.
אגב מהפיכה (הגעתי לבצלאל כבר אחריה), לטעמי הניבה פירות ביאושים של פטפטת קוספטואלית במקום עבודה של ממש. דור שלם של אמנים קשקש את עצמו לדעת.
צודק. גם פולון הוא יקיר חובבי האיור של שנות השבעים. נדמה לי שהיה לי ספר, או לפחות איורים שלו בקובץ כלשהו. צריך לחפש. ולגבי הקשקושים – כל אחד וסגנונו. יש המקשקש (יפה כמו בישופס וסטיינברג ופולון) בקווים, ויש המקשקש במילים… ויש גם המכשכש בזנב.
רלוונטי ביותר, ואף נבואי להדהים.
דימוי ויזואלי חזק, שממחיש יותר מכל שאנרכיה היא לא רק "חוק וחופש ללא הכרח" (קאנט) – אלא מצב בו (קו) המכנה המשותף מתפרק לשברים מוחלשים, הניתזים באוויר לכל עבר כמוץ אשר תדפנו רוח. ומי שזה לא תיאור חיובי בשבילו, ורוצה להתעודד קצת – יכול לראות בזה מצב זמני בלבד, שלב ביניים בדרך לסדר עולמי ישן, או מה.
שיני הזמן ומכרסמי הבוידעם שנתנו את אותותיהם המשכנעים והאובייקטיביים בשולי הדברים – רק מתקפים את האמירה.
והמשתין בעת ההיא יידום…
המשתין אולי ידום, אבל שלא יפסיק את מלאכתו באמצע. זה לא בריא.
איזה יופי, לא שווה שחזור ממש?
פעם חשבתי שצריך לשחזר או לשמר. עכשיו עם האינטרנט והבלוגוספירה, כל פוסט מייד מקבל מעמד על-זמני ועל-מקומי ותפוצה עולמית (פוטנציאלית) הודות לוורדפרס וגוגל. כך שהשחזור מיותר.
יגאל, פוסט מרתק!!!
תודה, ירונימוס. משמח שזה מרתק, אחרי כל-כך הרבה שנים וכל המכרסמים של עליית-הגג.
מעולה!
תודה!
תגובה מאוחרת ( בעיות השתנה וכיוצא בכאלו) :
–יחי למשתינים, ( ולא על פני חבריהם). – יחי למשתינים, (הקשובים לצורכיהם שלא על חשבון זולתם).
– יחי למשתינים, (בעלי חילוף חומרים בריא וזורם). -יחי למשתינים, שאינם עומדים ב"דום" וב"היכון", ועם זאת אינם
מוציאים עצמם מרשות הרבים (=השורה), אלו היודעים (=בוחרים), את מקומם =מיקומם, אלו היודעים את זוית ההיסתכלות (על מה שבאמת חשוב), ואלו היודעים את זוית ההשתנה.
יחי ! יחייה ! יחיו ! ויתנו לחיות לחיות (וקצת גם לנו).
אני השתדלתי לא להדגיש כל-כך את המשתין בצד. אבל אם מצאת מקום לקריאות עידוד רמות בנושא – לא אוסיף להתאפק יותר.
"אתה התחלת" – אמרת חנניה רייכמן, נאילו אמרת ראובן נגלר.
אמרת ראונן נגלר, כאילו אמרת ניתת אשל.
אמרת כיתת אשל, כאילו כאילו אמרת מנצר.
אמרת מנצר, כאילו אמרת "לכו להצביע" והבו לנו "הפוגת עצבים מוחלטת".(וחוץ מזה היו כמשתינים בצד ולא כמשטינים)
ובכלל אם את זוכרת את ראובן ומתייחסת לכיתת אשל סימן שאת בסך-הכול פנסיונרית…ומה שנכון נכון.
ובאמת חג-ספר שמח..ועוד ניזכרתי: מישהו אצלי בחדר מתחיל היום את שנתו ה – 90 ! המון שמחה ליום אחד. תודה.
אנרכיסט הוא מי שכופר בסמכות של כל משטר או שלטון.
בכרזה דלעיל כולם רוצים שלטון כזה או אחר, שלטון יחיד או של רבים
היחידי שנראה לי מתאים להגדרת "אנרכיסט" הוא זה שמפנה את גבו אל
הקהל ומטיל את מימיו.
יגיד מי שיגיד הלא ההשתנה היא צורך פיזיולוגי בסיסי ואם לא נציית לרפלקס
לא נוכל להתקיים אפילו שעה אחת.
ובכן עיניכם הרואות שהרוב הגדול מצליח להתאפק.
נראה שהאנרכיסט הנ"ל הנחבא אל הכלים, אינו רוצה כלל בפרסום מעשיו,
הוא אינו משתין כנגד הרוח וגם לא לכיוון חבריו, די לו במעשהו הצנוע כדי
להביע זלזול וסלידה מהרוב הקולני העסוק כל העת בהמלכת
מלכים (או בבחירת מזכיר פנים).
נ.ב. יגאל, סליחה אם דברי הם בבחינת מכה מתחת לחגורה.
קלעת בדיוק לדעתי מלפני 35 שנה, וסמדר כבר כתבה: ״המשתין בעת ההיא יידום״.
בספרדית יש פתגם (בתרגום אביגדור, מורי מהסדרייה): ״בלתי אפשרי להשתין נגד הרוח״. בספרדית זה כנראה יותר מצחיק.
אכן, אכן. מילה בסלע. ורצף של מילים נכוחות כרכס איתן היכול (אני מקווה),גם לעמוד בסחף (סחף העיתים = הרוחות הסוערות),וגם לאפשר צמיחה, למשל כמו אשל מידברי..אשל כזה שהוא ירקרק-אפרפר במידה, היודע מקומו בנוף המקומי, אך גם פורח, אמנם, בצניעות יחסית כזו המאפשרת צוף דבורים. וגם זו לטובה.
ומקווה שהתגונה שלי לא תתפוס עצמאות מוגזמת,אלא תישאר צמודה לדברי הזעצער.
עבודה מצויינת
ממש
ואם הייתי רואה אותה מנותקת מקונטקסט הייתי גם מייד אומר
הא – זה נראה כמו ציור של מה שמו, נו … בישופס…
ואני מסכים למי שאמר שהאנרכיסט האמיתי זה שבניגוד לשאר ההמון עושה מה שבא לו לעשות
קרי – להשתין
כה לחי , עלה והגשם איש מוכשר, עלה והמטר
כאשר עושים הפיכה לשם אנרכיה חייבים להשתמש באלימות מסויימת ואני חושב שהאיור שיש בכתבה טיפה לא משקף את עניין האנרכיה משום זה אמור להיות ״והאיש הישר בעיניו יעשה״ בחירה חופשית אמיתית זה כל העניין מה השלטון המשטר אוסר עלינו ומתיר לעצמו לסיום אנרכיה זה כאוס ואני לא חושב שזה רע
על המהפכה, על בוגרי מלחמת יום כיפור,
על השנאה לג'ון בייל,
לא כל כך על ציור צלבי הקרס, על הציורים של מי ש"צייר" ממש.
ועל מסמך ה"בולשיט" שבטוח שיש לי אותו ואני רק לא מוצא.
http://www.haaretz.co.il/gallery/40kippur/.premium-1.2111734
הגעתי לכאן אחרי הרבה שנים תוך חיפוש כלשהו, הייתי בן כתתו של אריה הכט, כיתתנו בעיצוב גרפי עשתה כבר מרד שהביא לתוצאה ממשים- הכנסת נושאים חדשים ונחוצים לתוכנית הלימוד-וידיאו,צילום מולטי סקרין, והכנה להפיכת המחלקה ל"תקשורת חזותית" במקום הגרפיקה הישנה. אביב יצחקי
אביב שלום, תודה על תגובתך.
טוב לשמוע שגם תשע שנים אחרי פירסום הפוסט הזה הוא עדיין זמין ברשת וטוב לשמוע שיש מי שהוא מעורר אצלו זכרונות שכבר כמעט נשכחו.