פרחי השמש ||| שדה חמניות על הבוקר: אוסף תמונות מהשטח שמול חלוננו

כשגיליתי שבשדה שמול חלוננו – זה המחליף את זניו וגידוליו כל שנה (כפי שתיארתי פעם, בראשית ימי הבלוג) נזרעו השנה חמניות, החלטתי פשוט לצלם את השלבים של צמיחתם, כמעט מדי יום.
התחלתי לצלם דרך חלון המרפסת, מאותה זווית, בשעות היממה השונות – בבוקר, אחר-הצהריים ולפנות ערב. ברווח שבין עץ הברכיכיטון גדוע-הענפים נכה המלחמה הקודמת, ועץ גרגר הפנמה הפצוע-המשתקם.

בהתחלה היו אלה רק ניצני נביטה ו-צ" (לא צ' המוכר לכם מהתגובות השנונות בבלוג, אלא צ" האיש עם הקלאב-קאר, זה שיודע כל מה שקורה בשטח) דיווח לי שאלה "החמניות של ואן-גוך, כדאי לך להתחיל לצלם".
אז התחלתי לצלם את כל תהליך הצמיחה המלבב (תמיד כדאי לשמוע בעצתו של צ" זה, כאמור הוא בא מהשטח והוא בדרך כלל יודע על מה הוא מדבר).

שדה בינלאומי: צוות ההשקיה פורש צינורות בשיתוף פעולה של בני הכפר ופועלים מהמזרח הרחוק

צמחי החמניות באמת עלו וגדלו, כמו שתכננו שם בענף גידולי השדה, ובסוף הם גם פרחו. בשלב מסוים עברו אנשי החקלאות (מקודם גד"ש, ומקודם-מקודם פלחה ושלחין) ופרקו והניחו וגררו קווי השקיה. ראיתי אותם מתמרנים עם עגלת הצינורות והטרקטור – שני בנים צעירים מהכפר, שזה עתה חזרו מהצבא ופועל תאילנדי ותיק הנותן להם הוראות בעברית-תאילנדית: "יותר שמאל!", עכשיו – לך שם!", והפועלים המקומיים, הטירונים בתורת ההשקיה החקלאית, נשמעים להוראותיו כאילו לא הם "בעלי הבית". מין המחשה לכוחו של הידע המקצועי והוותק בענף, ואולי גם דוגמא לאחוות-עמים ושותפות-עמלים. ונזכרתי שוב בימים שאנחנו היינו "מעבירים קווים" בפרדס עם ד' ועם ה' ועם י' – לא גוררים עם טרקטור כמו הפועלים המודרניים, אלא ממש מרימים את הצינור של 6 המטרים (אם אני לא טועה) עם הממטרה באמצע, מעל שתילי הפרדס שהיו אז בראשית ימיהם.

    

    

 

ואחר-כך החמניות צמחו ופרחו, כפי שהיה צפוי – ובגלל הגדר הביטחונית לא ניתן היה לתעד את מלוא יופיין. אז הנחתי את הסולם המתקפל הגבוה שקנינו פעם בהום סנטר על "העץ הפצוע" וכך עליתי למעלה ויכולתי לצלם גם מעבר לגדר הכפולה, וחשבתי שאולי עוד יבואו ימים ונוכל להסיר את הגדר הזו ולראות ולצלם ולגעת בחמניות (ובאבטיחים ובגזר ובחיטה) גם בלעדיה.

וכהרגלי בכתיבת הפוסט פניתי גם לויקיפדיה כדי לקבל תיאור מדעי אובייקטיבי על צמח החמנית וגיליתי (ציטוט מדויק!) ש: "הוא שעיר וגס, הולך ודק כלפי מעלה, עוביו מותנה בתנאי הגידול, ובדרך כלל קיים קשר בין קוטר הגבעול לקוטר הקרקפת…" (האם זה לא תיאור מדויק של זן מסוים של הגבר הישראלי המצוי?).
אבל זה היה כמובן רק "בצחוק". יופייה של החמניה (ויש האומרים "חמנית") ודאי שאיננו מוטל בספק: גודל הפרחים, הצבע הצהוב החם וסגידתם של הפרחים לשמש – מכאן כמובן שם הצמח בכל השפות: Sunflower באנגלית ו-Подсолнечник ברוסית, ושמה המדעי הוא בכלל Helianthus annuus, (גם הוא קשור לשמש, יש להניח) – הם אולי אלה שמשכו אמנים (כמו ואן גוך, אבל לא רק הוא) בכל הדורות לצייר ולצלם את הפרח הזה.

היום בשש בבוקר עוד הספקתי לצלם את שדה החמניות המשתרע דרומה בשיא פריחתו, עד האופק של המועצה האזורית שלנו, ששמה יצא לתהילה בעיקר בשל הכלניות והקסאמים. בצילום הצלחתי ללכוד שתי ציפורי תור במכה אחת (ובאמת קולן נשמע בארצנו מוקדם מאוד) כשהן יושבות על הגדר ואינן מצליחות להחליט מה לעשות ביום שישי בבוקר (זה כנראה היום החופשי שלהן).

אני מודה שראיתי כבר צילומים יפים יותר מהצילומים של שדה החמניות שצילמתי בשדה שלנו (למשל פרח החמניה הבודד שצילמתי לפני חמש שנים בגינת אחד השכנים שלנו – הנראה כאן מימין), אבל "כמו שאני תמיד אומר": השדה הזה הוא שלנו, והוא נמצא ממש כאן, עשרים מטר מחלון המרפסת שלנו, עשרה מטר מהדשא שלנו (ושל השכן), חמישה מטר מהכביש ההיקפי של הכפר שלנו ושני מטר מהגדר הכפולה שאמורה לשמור עלינו, מאז ומתמיד, מאויב ומזר-חורש-רעות. ובעצם ברור שמי ששומר עלינו ועל שפיותנו יותר מכל – הוא שדה החמניות עצמו. שהוא שלנו.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.