לאן נוליך את תוגת הישראליות? ||| על טור הפרידה של דורון רוזנבלום ב"הארץ"

דורון רוזנבלום כתב טור פרידה ב"הארץ". "אקזיט" הוא קרא לו וכתב ש"תוגת האקסל ניצחה את שמחת הווֹרד" והשאיר אותנו לבד עם "המתפלש" ו"החצצית" ו"חתול הצ’שייר", עם השפקולציות ואמנות הגעוואלד ו"תגיב בן מותן, הנמרץ והפעיל מבין טוקבקיסטי חצר־המלוכה", עם "ליידי מחבט" וצוות הדוברים של החצר הביביזנטינית, ועם פלמוֹנית האצבּוֹע, כרכרנית הבתה ועוד שלל ביטויים וגיבורים ישראליים שמילאו את הטורים שלו בארבעים ושלוש השנים האחרונות בכל גלגוליו של הטור – ב"דבר", ב"כותרת ראשית" וב"חדשות" זיכרונם לברכה, וב"הארץ" יבדל (אולי) לחיים ארוכים אבל הרבה יותר משעממים בלי טוריו של רוזנבלום.

החתול המחייך
חתול הצ’שייר מחייך בבלי דעת מדוע בחיוך צופן סוד לפני כל סבב בחירות חדש (איור של ערן וולקובסקי לטור של דורון רוזנבלום, הארץ, 19.10.2012)

ועכשיו יוצאים ה"טוקבקיסטים הפבלוביים" – שתוארו בטוריו של רוזנבלום – מחוריהם הימניים ומגחכים על ה"סמולנים המג'נונים" ועל מחבר "תוגת הישראליות" וממציא "אסמול" ומתארים אותו כ"גרפומן העבש" (כך במקור) ועוד ברכות שמהוות ניגוד בולט ללשון העברית העשירה, לאבחנות החדות ולדיאגנוזות המפוכחות שרוזנבלום כתב עבורנו "יפי-הנפש הסמולנים" וגם עבור כמה ישראלים לא-שמאלנים שאהבו את חריפות ניתוחי המצב הישראלי עליהם הוא כתב בעשרות השנים האחרונות.

הטוקבקיסט הפבלובי

הטוקבקיסט הפבלובי. (איור של ערן וולקובסקי לטור של דורון רוזנבלום, הארץ, 21.7.2012)

ואנחנו שעקבנו אחרי טוריו בנאמנות, מעיתון לעיתון, משבוע לשבוע, שהוא היה לנו מגדלור של חוכמה וניסוחים מבריקים למחשבותינו המבולבלות-לעתים-קרובות והמסתבכות-לפעמים, נשארנו בלי מצביא ומצביע על "הרפסודה הרעועה" של הפוסט-עיתון והניאו-פוסט (כמילותיו בטור הפרידה).

תוגת הישראליותאיפה נמצא עכשיו את הביטוי המזוקק, השנון, המצחיק והמנחם של ניסוחיו הבנויים לתלפיות. רוזנבלום כתב בהקדמה לספרו "תוגת הישראליות" (הוצאת עם עובד, 1996) במין התנצלות-על-ההתנצלות:
"אני מקווה שספר זה הוא יותר מסכום מרכיביו: שלמרות שמו – זהו ספר מצחיק; שלמרות שיצחיק – הוא קצת יכמיר את הלב; שלמרות היותו מורכב מקטעים – הוא מספר סיפור; שלמרות שהוא זקוק – כחיינו עצמם – לעוד שיכתוב ולעוד שיוף, ואולי בכלל לעריכה אחרת – הוא איכשהו גמור ועמיד, ומצטבר לאיזו משמעות."
והתשובה לשאלות הרטוריות בהקדמה: כן. הוא הצחיק והכמיר וסיפר סיפור והצטבר למשמעות. משמעות חשובה מאין כמותה.

ואני (נעזוב לרגע את ה"אנחנו", לא כולם חייבים להסכים אתי) מצטרף למאות המגיבים בשולי ה"אקזיט" שלו באתר "הארץ", שרובם הגדול (בניגוד למיעוט הקולני) הם אוהדיו המושבעים, שמקווים ובטוחים שנמצא – למרות הפרידה – את דבריו של רוזנבלום במדיות אחרות, אולי מודרניות יותר: בבלוג, באתרי תוכן, או אפילו בדף פייסבוק שיביא בסוף לספר – בפורמט דיגיטלי או בפרינט – שימשיך ללוות את חיינו גם בעשרות השנים הבאות.

וציטוט מדברים שכתב "קורא אדוק" בתגובה מס' 165 באתר "הארץ"
"רוזנבלום הוא כותב הטורים הטוב והמבריק ביותר בישראל בהפרש ניכר. רוזנבלום מזהה ומסמן תופעה, מוסיף ערך מוסף, מעשיר את הקורא, מעלה חיוך גאוני ומייצר תובנה. שלא כמו עמיתיו המשתדלים, הוא אינו מעלה גירה אקטואלית מיידית, אלא שומר על ריחוק ספורטיבי שמביא אותך להרים בעת הקריאה, עיניים כלפי מעלה ולא להשפיל מבט מטה. הכתיבה של רוזנבלום רב רובדית ולכל משפט יש כמה משקלים וצלילים והקשרים אסוציאטיביים שרק מביני דבר עמוקים, יכולים לקלוט ולחייך.
כמו חנוך לוין המחזאי, מאיר אריאל המשורר. ג'ון קליז המלונאי, כך גם דורון רוזנבלום, העיתונאי היחיד שעושה כבוד למקצוע. מרחף מעל פסגת האוורסט ורואה הכל מלמעלה. בניתוח חד, מדויק ועמוק מביא לנו את הדיאגנוזה המפוכחת ביותר על חיינו, באופן שרק אדם עם כשרון חד פעמי יכול להפיק. כשרון חד פעמי. תודה דורון. דרך צלחה. ניפגש בשש. מאת קורא אדוק בהתקף חרדת נטישה".

תודה, ד.ר., על כל הטורים שהיו, על הספר שכבר יצא ועל ספר ההשלמה שוודאי (או אולי) עוד ייצא. והצלחה בדרך החדשה שקוראיך הנאמנים מקווים שתבחר, לפי הרמז שהשארת: "ייתכן שבעתיד תימצא דרך להמשיך איכשהו". אני (ואנחנו) בטוחים שתימצא, ונמשיך לחפש אותך בכל מדיה שתבחר. איכשהו.

לא אהיה מקורי במשפט הסיום, אמרו את זה קודם לפני בתגוביות: "ארבעים ושלוש שנה זה מספיק?" שאלת בסוף טור הפרידה. ובכן התשובה, מבחינתנו, חד-משמעית: "לא! זה לא מספיק!!!"

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרים, עיתונות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על לאן נוליך את תוגת הישראליות? ||| על טור הפרידה של דורון רוזנבלום ב"הארץ"

  1. יהודה הגיב:

    בהתחלה, לפני עשרות שנים, רוזנבלום הצחיק אותי אבל בהמשך, ודווקא די מהר,
    נמאס לי מהביקורת שלו על כל מה שלא נראה או חושב כמוהו. הוא רכש לעצמו סוג של יהירות מתחכמת שכזו של כאלה שהם מלאים מעצמם. הפסיק לחדש ונהיה עוד אחד מאלה שכל מה שהם יודעים זה לשכפל את עצמם.
    קראת רשימה אחת משלו זה כמו שקראת את כולן.

    • igalz הגיב:

      יהודה, ידעתי שאני לא מדבר בשם כולם, ואפילו לא בשם כל "ששת קוראי הבלוג", אבל כתבתי שלא כולם חייבים להסכים אתי. לדעתי הצנועה, למרות שכדרכו של כל כותב היו לו גם חזרות על עצמו – רוזנבלום הוא המבריק, המדויק והמצחיק מכולם. ברור שמי שלא מזדהה עם דעותיו "הסמולניות" יתקשה לקבל אותו. אבל תמיד אפשר לצחוק עם תיאורי "כרכרנית הבתה", "פלמוֹנית האצבּוֹע" ושאר תיאורים של התרבות הישראלית.

  2. סמדר הגיב:

    43-שנות-דורון-רוזנבלום זה כמו טיפה אחת בים שכולו לא-דורון-רוזנבלום, שמעתה יקיף אותנו מכל עבר, ללא שום אי-של-שפיות ועליו מגדלור-של-חוכמה, מאופק עד אופק. באסה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s