הולכים לחדר-אוכל ||| כמה מילים על המוסד הקולינרי החשוב בעולם

לכתוב פוסט על חדר-אוכל – אחרי שהמוסד המיוחד הזה כבר פשט את הרגל ברוב המקומות – זה כמו לחמם ולהגיש אטריות ישנות מיום שני ביום חמישי, על צלחות פלסטיק שמנוניות וסכו"ם שיצא חצי-מלוכלך ממכונת שטיפת הכלים (וזה בדיוק מה שהיה נהוג לעשות במוסד החשוב הזה במשך עשרות שנים).
אבל האם כדאי לדלג על ההזדמנות שנקרתה בדרכי (לחדר-אוכל) כשלפתע התגלה לי שעכשיו מלאו בדיוק שלושים שנה לחנוכת "חדר-אוכל החדש" בכפר שלנו?

אני מנסה כאן, כבר בכמעט מאתיים פוסטים – כשאני נוגע בענייני ונופי המקום – לשמור על גנריוּת מסוימת. כך, גם קוראים-מן-המנין ואנשים "רגילים" שאינם מבני הכפר (ויש לא מעט כאלה, לשמחתי) יכולים למצוא עניין בדברים ובתמונות המוצגים בבלוג, גם אם אינם "חברים" או חברים-לשעבר. לכן אצלי ה"חברים" חוזרים להיות אנשים, במין מטמורפוזה שלא כל-כך קלה להם (וגם לא לי). והקיבוץ הופך ל"כפר" (או "מחנה" – במקרה של סיפורים יותר ישנים), אבל במקרה של "חדר-אוכל" – הגנריוּת המוזרה הזו הופכת לבלתי אפשרית, כי חדר-אוכל יש רק אחד! ואין עוד מוסדות כמו ה"מסעדה" הזו – הגדולה בעולם (כמעט) הנמצאת במקום הקטן בעולם (כמעט).

חדר-אוכל כמושג הוא עד כדי כך מותג חזק שאפילו פלח האוכלוסייה העירוני הקטן, זה שאיננו מתגורר בקיבוצים, בחר להקים לו (בתל-אביב!) מסעדה בשם "חדר האוכל" עם שולחנות ישיבה ארוכים ו"קריצה הומוריסטית לתפיסת חדר האוכל הקיבוצי", אבל, כפי שמספרים, מגישים שם "מנות איכותיות במחיר נמוך עד כדי גיחוך" (הכל משמועות וכתבות ברשת – לא הייתי שם מעולם). אני מקווה שלא מקפידים שם להיות נאמנים גם לגסטרונומיה הסגפנית שאפיינה את חדרי-האוכל בקיבוצי הארץ בסוף המאה שעברה.

קטעים מעיתון חגיגי שראה אור לפני שלושים שנה לרגל חנוכת "חדר-אוכל החדש" בכפר (למתעניינים – ניתן להגדיל ולקרוא, אבל "האורז נגמר, מצטערים. פעם הבאה – תבואו באחת-עשרה וחצי")

   

זה לא פוסט מחקרי ואולי עוד אחזור פעם עם מחקר מנומק בנושא הטעון, הסמלי והמייצג הזה, של חדר-אוכל הקיבוצי. הפעם, לרגל חגיגות ה-30, חשבתי שיהיה מתאים, מבלי להיכנס לפרשנויות רבות – להביא קטעים מגיליון מיוחד שהדפסנו לרגל חנוכת "חדר-אוכל החדש" – אירוע שטילטל (אף כי לא שינה כמעט בכלום) את מפת הקולינריה בכפר דרומי אחד. חסכתי לכם את הראיונות והרב-שיח (המפוברקים) עם האקונום ואנשי הגסטרונומיה – אבל תוכלו להציץ בתמונות ובהסברים הגרפיים המפורטים. ההומור הוא הומור-של-פעם, אבל כדאי לזכור שזה קרה באמת פעם (מזמן, לפני 30 שנה). ומי שירצה להיזכר בתרשים הגרפי המדויק של "מיקום חדר-אוכל בהיררכיית כל המוסדות הקיבוציים" יוכל לחזור ולעיין בפוסט על הגרפים (בסוף הדברים שם).

ואם כבר מביאים חומרים ויזואליים שמייצגים את חדר-אוכל-של-פעם – תוכלו לראות כאן שיחזור (או שימור) של "שולחן ערוך" קיבוצי משנות החמישים, עם כל הכלים הצנועים שהיו נהוגים בחדר-אוכל הראשון שלנו, כשעוד היה רק צריף שקירות העץ שלו מצופים מבחוץ בנייר זפת (נגד רטיבות, אולי) ורצפתו הייתה מרוצפת בלטות גסות עם חרצני זיתים ישנים שקועים בתוך חריצי המרצפות. ובחורף היו מכסים את הרצפה הזאת בנסורת מהנגרייה, על מנת שהמגפיים מלאי הבוץ של החברים לא יהפכו אותה למגרש-בוץ ענק.

    חדר אוכל הישן-הישן: משמאל למטה – תמונה מקורית של החברים והספסלים. בתמונות האחרות – שחזור ב"צריף הנוסטלגיה" (שפעם עוד אתאר אותו ביתר פירוט)

ולסיום – סרטון אנימציה הרבה יותר מודרני ועכשווי, עם גישה אמנותית רעננה. "אישיהארה", סרט הגמר המקסים של יואב בריל, בוגר בצלאל 2010, בן הכפר ודור שלישי למייסדים. בפתיח של העבודה מתוארת חווית חדר-אוכל מזווית אישית, ואחר-כך הוא עוסק בעיוורון- צבעים (בלי קשר לחדר-אוכל). באמצעות כמה עיגולים הוא מספר סיפור מרתק, מרגש ונוגע ללב. מומלץ לצפות ואפילו לשתף (בכל אופן מדובר על חדר-אוכל של קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ועל "בן שלנו" מוכשר מאוד).

בתיאבון כבר אמרתי לכם?!

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.