ארבעה שנכנסו לפרדס ||| סיפור על פרדס אחד בנגב ועל האנשים שעשו אותו

האגדה היהודית-הכפרית מספרת על ארבעה שנכנסו לפרדס:  י' שהיה המנהל והעובד החרוץ ביותר, ח' שהיה הקוטף המהיר ביותר, מ' שהיה המנהל האחרון לפני שהפרדס הפך לחלק מענף גידולי השדה. והרביעי הייתי אני, עובד צעיר וזוטר, לפני ואחרי הצבא. השבוע (ליתר דיוק לפני יומיים) מלאו 55 שנה להקמתו של הפרדס של הכפר שלנו. זה אולי לא נראה לכם אירוע מי יודע מה חגיגי, אבל בשביל מי שנתן את מיטב ימי הנעורים שלו לפרדס, ומי שקיבל את שיעורי הנהיגה הראשונים שלו בטרקטור, שם ליד שדרת-הברושים של חלקת תפוזי הטרוביטה  – זהו אירוע של ממש!

פרדס צעיר

כבר סיפרתי כמה פעמים בעבר על "עברי החקלאי" הקצר. העבר הזה (להוציא "גיוסים" ומבצעים לקטיף במטעים, שעות של דילול ועישוב בפלחה וגיוסי העמסת-קש-וגבבה בשדה ובמתבן) היה כולו מוקדש לפרדס. מי שהיה פעם פרדסן יישאר כזה לתמיד, לפחות בתודעה ובזיכרונות.

הפרדס שלנו נוסד, כדרכם של רבים מפרדסי ישראל, בסיועה של הסוכנות היהודית, וגם נקרא בימיו הראשונים שהחלו ב-1958 – "פרדס סוכנות". בתקופה ההיא כשהיינו נערים צעירים "חולי-הגה" וחדורי אידיאולוגיות המקדשות את עמל הכפיים ועבודת האדמה היתה לפרדס עדנה ויוקרה רבה, הנופלת רק במקצת מהיוקרה של אלה שזכו לעבוד בפלחה עצמה!

יואב בפרדסהיה לנו בפרדס מחסן בטונדה קטן בו רוכזו כל כלי העבודה וכל הציוד הדרוש כדי לטפל בכמה מאות דונם של זני פרי הדר שונים ומשונים: תרמילי קטיף, מקטפות, מזמרות, סולמות, צינורות השקייה ומרססים ובעיקר ערכת קפה שחור משוכללת.
והיה את י'. חלוץ אמיתי, איש של עבודת-כפיים קשה וערכים מוצקים שהוא רכש עוד בתנועת החלוץ מבבל בארץ מולדתו. הוא היה כחוש וסגפן וחרוץ מאין כמוהו. דוגמא אישית מהלכת. האגדה המקומית מספרת עליו שהיה יוצא לעבוד עם שתי טוריות. כשהאחת הייתה מתעייפת, הוא היה עובר לשנייה. עד כדי כך חרוץ הוא היה.
לפני הפסקת הקפה של שעה עשר (שמיותר לציין שאנחנו, בני התשחורת, חיכינו לה כבר משעה שמונה) הוא היה ניגש למד הטמפרטורות שבסככה החיצונית של המחסן ואם הוא היה מראה שלושים מעלות ומעלה – הוא היה מוותר על הקפה וההפסקה וחוזר לעשב במרץ עם שתי הטוריות שלו.

מחסן הפרדסמחסן הפרדס, בו שתו בעשר קפה, אם החום היה מתחת לשלושים מעלות (צלסיוס!)

ימים יפים העברנו עם י' בריסוסים ובגיזומים, אבל העיקר הייתה כמובן עונת הקטיף. כשכבר חזרנו מהצבא יצא לי גם לרכז קצת את קבוצות הקטיף, גם של המתנדבים והמתנדבות השוויצריים, שלזכותם ייאמר שאף שלא הורגלו בעבודה גופנית כל-כך מתישה בשמש הקופחת של הנגב – הם עבדו בחריצות ובדייקנות של שעון שוויצרי. פעם בפרץ של שובבות נעורים אפילו צולמתי מרים ב"כאילו" את מיכל התפוזים המלא (שמשקלו היה כמעט טונה) כשמאחורי הקלעים עשה את העבודה המזלג של הטרקטור-פורד-19, כמובן.

בפרדס

שמות החלקות של הפרדס: א' ו-ב' – האשכוליות, ג' – תפוזי הוושינגטון, ד' – הוולנסיה והקלמנטינות ו-ה' – לימון (כולם מהפרדס הראשון של 1958) צרובים לי בזיכרון ממש כמו אותיות האלף-בית של מגירות הסדריה שבדפוס, ולנצח אזכור גם את חלקת השמוטי  (ט') בפרדס ה"חדש" שניטעה ב-1963.

מפת הפרדסמפת שטחי הפרדס בשנות השמונים: אשכוליות, ושינגטון, טרוביטה, שמוטי, ולנסיה וגם לימון ופומלה

לקטוף את התפוזים הייתה גאווה גדולה בתקופה ההיא שנקראה "תקופת האיקסים". בימים ההם נדרש כל חבר (וחברה!) בכפר לקטוף 8-12 איקסים (כלומר מיכלי תפוזים), בנוסף ליום העבודה הקבוע בענפי העבודה הרגילים. (כל x היה שווה מיכל תפוזים או שני מיכלי אשכוליות או חצי מיכל לימונים) והפרס שניתן לזריזים היה שמי שהצליח לקטוף בשלוש שעות את ה"נורמה" של שני איקסים היה רשאי לסיים את יום העבודה וללכת לנוח בבריכה. מה שכמובן לא היה יכול לקרות בחברה שיתופית-אידיאולוגית ומגויסת כמו שהיינו. לכן מיטיבי-הקטיף היו מסיימים את מכסתם ומייד נרתמים לעזור לשאר הקבוצה. והסיום היה, כראוי לאידיאולוגיה הקבוצתית, משותף! (לא לפני שכולם היו מוודאים מי בכל זאת קטף הכי מהר והשאיר פחות צמרות לחבריו – והאינפורמציה החשובה הזאת הופצה כמובן מייד לכל יושבי חדר-האוכל).

ריסוס בפרדס    הקוטף המהיר ביותרריסוס ממוכן בפרדס (ללא מרססים אנושיים) וח' – הקוטף המהיר ביותר בכפר ואולי במזרח התיכון

והיו גם עבודות מקצועיות אחרות בפרדס, כמו למשל ריסוס העצים ב"שמן" (מין תערובת שמנונית ודביקה שהייתה נכנסת לך לכל חור אפשרי) נגד כנימות ומזיקים אחרים. זאת הייתה חוויה נעימה יחסית בימים הלוהטים של הקיץ בנגב.
והייתה גם משימה של פיזור רעל-נגד-נמלים בכפיות ליד גזעי העצים וריסוס עשבים שוטים בחומרים שמזמן כבר הוצאו מהתקן. בקיצור להיות פרדסן הייתה גאווה גדולה ותענוג די קטן.
להוציא עם הפורד-19, והמזלג המחובר אליו מאחור, את המיכלים המלאים מהשטח הייתה פריווילגיה שנשמרה רק לנערים הגדולים ולבוגרי הצבא. והתפקיד הסופר-מקצועי של העמסת המיכלים עם המלגזה הגדולה על המשאית שתיקח אותם לבית האריזה – הייתה מלאכה שניתנה רק ל-ש' שבא אלינו מאוסטרליה וביצע את משימות ההעמסה בסגנון אנגלו-סקסי קפדני ומדויק.

הפרדס הצעירמראה הפרדס "הצעיר"מכיוון מזרח – ברקע הכפר עם הלולים ופינת החי הישנה

תוויות תפוזיםואחר-כך, במין מעגל חקלאי-תעשייתי שכזה, כשעברתי לדפוס היינו שוב נקראים לקטוף תפוזים ב"גיוסי-האיקסים". ובדפוס היו מדפיסים, בעבודת-כפיים קצת פחות פיזית, את תוויות התפוזים והאשכוליות לייצוא תחת המותג JAFFA, ואת אותן תוויות היו מדביקים על ארגזי פרי-ההדר ושולחים אותם לחו"ל. ואז נזכרתי ש-י' היה מספר לנו שביפן עקרות הבית אוהבות, משום-מה, רק אשכוליות והן מוכנות לשלם עליהן הון תועפות, ואילו באירופה מעדיפים את תפוזי השמוטי והוושינגטון דווקא. ורק בארץ יש העדפה מסוימת לקלמנטינות, ולכן החלקה שלהן (ד') הייתה הכי קטנה.

וכך חלפו השנים, הזנים בפרדס מזמן הוחלפו ("שוּנטעוּ" – במילה המוכרת רק לפרדסנים מקצועיים). הקוטפים היו בני-דודים שבאו מן הרצועה, וכשהנוהג הזה הופסק מסיבות ביטחוניות – נשכרו קבלנים שמביאים איתם את מי-שהם-מביאים, והדור השלישי והרביעי של בעלי-הפרדס כבר מכיר את התפוזים רק מהמרכולית (או מהלקט שאפשר לאסוף אחרי גמר הקטיף).

עשרים שנות פרדסחגיגות העשרים של הפרדס, היום לפני 35 שנה על הדשא הגדול של הכפר, עם אפרונים וסולמות-קטיף

והארץ, שכולה הייתה פעם ארץ של תפוחי-זהב, מזמן שינתה את פניה והעבודה הפיזית בשטח הועברה לפועלים מהמזרח הרחוק, שאינם בוחלים בשום עבודה קשה. ואנחנו, כמו כל עם ישראל, נהיינו בעלי-פרדסים, וגם זה עדיין קצת יותר חלוצי מלהיות בעלי עסקי-אוויר אווריריים עוד יותר.
ורק בבוא הסתיו האביב, כשרוח מנשבת בערב, עדיין מגיע ריח ההדרים מהפרדס שמאחורי שדה החמניות. ותמיד נעים להיזכר שהכל התחיל אצלנו לפני 55 שנים, ביולי 1958, כששתלו את השתילים הראשונים שלא היה ברור אם יוכלו להיקלט באדמת הנגב.

חג שמח, פרדס יקר. אנחנו זוכרים לך חסד נעורים. מקווים שגם אתה זוכר אותנו.

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה בשדה ובניר, קיבוץ, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על ארבעה שנכנסו לפרדס ||| סיפור על פרדס אחד בנגב ועל האנשים שעשו אותו

  1. שרי אלדן) הגיב:

    מלבד היופי האסטתי שבעריכת הבלוג, יופי של מחווה לא רק לפרדס ולעובדיו,אלא ליואב ז"ל.(הב נא גם ציון מה לדן א. בהזדמנות זו,ונזכרתי גם בגידי שעבד בפרדס טרם גיוסו ולשאר החברה הטובים שעברו את כור ההיתוך הזה).
    יופי של צרוף בין הים הכללי לבין הימה של עצמי.כלומר: בין הציבורי-כללי לבין האישי שלך. ובאם מותרת הערה,כתבת :"בימים ההם נדרש כל חבר וחברה"…הייתי מחליפה את הניסוח ל- בימים ההם נהוג היה שכל חבר וחברה…וזאת משום שלא הייתה פה דרישה שלטונית מגבוה אלא הענות פנימית של החברים שהבינו את הצורך בקטיף פרות הפרדס בדיוק כפי שהבינו ונחלצו לקטיף כל שבעת מיני הפרי הנוספים במטעים.לתאר את שמחת השותפות בעבודת הקטיף ישמע היום כקיטץ',ובכ"ז עובר -אורח שהיה מזדמן למקום היה יכול לחוש לא רק את ה"רון בלב" אלא גם לשמוע שירה של ממש. ואכן כשהשתנתה תחושת ההענות הפנימית הוחלף הנוהג מעבודת חברים וחברות לעבודת חברים בלבד,ואחר-כך,כפי שהטבת תאר את האחר-כך.
    יפה כתבת על חסד הנעורים של הפרדס,שיש בו יותר משמץ של חסד הנעורים שלנו. והציניקנים היו אומרים: זהו חסד האמונה, וש אומרים חסד האשלייה.

    • igalz הגיב:

      לא הכנסתי לרשימה את כל מנהלי ועובדי הפרדס לדורותיהם, כי היה מקום רק לארבעה (בגלל הפתגם הישן). אבל כמובן שדן והושע וראובן נ' זכרונם לברכה – כולם (ועוד אחרים יבדלו לחיים) זכורים לכל כ"אנשי הפרדס, גיבורי החיל".

  2. סמדר הגיב:

    מזלטוב לפרדס היקר ליומולדתו ה-55.
    הזכרת לי נשכחות. גם לי יש זכרונות פרדס ושוקת, מהכמה חודשים שהייתי פרדסנית (כבוד!) לפני הצבא…
    ואם פרדסים עוד משגעים אותך בריח – זה סימן שאתה צעיר. ואם אתה – אז אולי גם אני, קצת. אבל אני חושבת שריח ההדרים המשכר שנישא באוויר גם כיום – אופייני לתקופת האביב, כאשר ההדרים פורחים, ולא לעונת הסתיו, שאז כבר יש פרי ירוק על העצים, ותיכף-תיכף בא החורף ומתחילים לקטוף וושינגטון בחלקה ג' (כמאמר המשורר: "…ריח פרדסי אביב / שיר צלצל גמלת / בים של אור טובע כל / ועל פני כל התכלת"). אבל יכול להיות שאני טועה.

  3. נמרוד חפץ הגיב:

    בתור פרדסן בעבר ואיש מטעים עד היום כמעט- תאור אמיתי וננכון של עבודת הפרדס.
    את מ' הכרתי שעבדתי בבית אריזה להדרים באזור- פרדס בארי נודע בזה שמי שבא ללקט לא ימצא הרבה פרי . כי מ' עובר מאחורי הקוטפים ומוריד למיכלים כל מה שנשאר.

    • igalz הגיב:

      נמרוד, זה תמיד משמח אותי שלחוויות עליהן אני כותב יש שותפים גם ב"כפרים" אחרים, ובמקומות נוספים – מתל-אביב ועד סן-פרנציסקו (ולפעמים אפילו ברוסיה ויפן!)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s