הם רוכבים ושרים ||| כמה מילים וכמה מנגינות לכבודה של שירת ה"הוֹ-הוֹ-הוֹ"

בדרך מקרה נתקלתי (בפייסבוק, אלא איפה נתקלים היום) באיזה קישור לשיר ישן של "הדודאים". ופתאום הייתה לי הרגשה של "מראית הדז'ה-וו", וחזרתי הרבה שנים אחורה אל הפטיפון הישן של "הבית הכולל" שלנו.

הבית הכולל הזה לא היה דומה בשום דרך למה שהיום מכנים "הכל כלול", למרות שבאמת הכל היה כלול בו. בית הילדים שבו שכנה קבוצת הילדים שלנו היה הבית הראשון שנבנה בכפר עבור הילדים הכמעט-ראשונים. (אני כותב "כמעט", כי היו גם ילדים "ראשונים-בהחלט", אבל הם גרו בצריף, שהיום הוא "צריף הנוסטלגיה" ופעם, אולי, נספר גם את סיפורו).
בבית הכולל החדש (שהיום הוא בית לתעסוקה ומלאכה של אנשים מבוגרים) היו שני אגפים עם חדרים למגורי הילדים, שלושה בכל חדר. והיה גם חדר-אוכל מרכזי שלידו – מופרדת בדלת-הזזה – הייתה כיתת הלימוד. ועוד היו בבית הכולל: חדר מטפלת, עם תאי-כביסה לכל ילד ושני תאי שירותים קטנטנים ועוד שתי מקלחות: אחת לבנות והשנייה לבנים.

הבית הכולל בית איריס  Bait_Eshel
הבית הכולל שלנו עם הרדיו הישן – היום "בית איריס" לתעסוקה ומלאכה (מימין) ו"הבית הכולל" עם "הילדים הראשונים" – היום "צריף הנוסטלגיה"

והיה גם רדיו אחד שניצב בכיתה על מדף גבוה. אליו התגנבנו בלילה אחרי כיבוי אורות לשמוע בחשאי את מצעד הפזמונים הלועזי, עם אלביס וקליף ופול אנקה וניל סדקה והלן שפירו וג'רי והפוסעים ופרדי והחולמים, ועוד זמרים בריטיים שלא הבנו כמעט אף מילה ממה ששרו, ובכל זאת הבנו אותם.

הדודאיםאבל כל זה שייך לסיפור "הזמר הלועזי" שכבר הרביתי לספרו. היום נזכרתי דווקא בפטיפון הישן ההוא עם התקליט הכמעט יחיד, זה של הדודאים. ונזכרתי שלפני כל הפזמונים ה"לועזיים" האלה היינו שומעים את הצמד הישראלי המיתולוגי, עם בני אמדורסקי וישראל גוריון, ועם השירים שהיום יש מי שמכנה אותם, בלעג מסוים, "שירי ההוֹ-הוֹ-הוֹ". אנחנו לא הרגשנו שום רגש של זלזול כלפי שירי הדודאים האלה. להיפך, הם היו בשבילנו שירת חיינו: "בין הרי הסלע הכהים / בין הרי הסלע הגבוהים, / לילה, לילה, מול ירח / הפולח בעבים, / תתעורר שיירת הרוכבים. / הם רוכבים ושרים / לרגלי ההרים, / הם רוכבים לבדם / שם בוואדי, מול הים."
בדיוק בשבילנו הרי נכתב השיר הזה – ילדי הוואדיות-שמול-הים שכמותנו.

או: "ערב של שושנים / נצא נא אל הבוסתן / מור בשמים ולבונה / לרגלך מפתן. / לילה יורד לאט / ורוח שושן נושבה / הבה אלחש לך שיר בלאט / זמר של אהבה."
אולי לא ידענו אז מה זה "מור בשמים ולבונה" ומה זה "מפתן" ואולי גם עוד לא ידענו מה זה "זמר של אהבה" – אבל בהחלט ידענו מה זה "נצא נא אל הבוסתן", כי הרי היינו יוצאים אליו, אל הבוסתן של "העצים הבודדים", בכל יום שני ב"טיול השבועי".

והיו גם "שיר הערבה" ו"שיר הנגב" ו"שיר הנוקדים" ו"דרך הטבק" ו"תפוח חינני (נד אילן)" ו"שדמתי" – ועוד הרבה שירים שבאמת שיקפו את מה שהיינו בשנות החמישים, והיום זה כל-כך לא ראוי להתגעגע אל כל זה. ויש גם רבים שאפילו רואים בתרבות הזאת את שורש כל הרע: "מחיקת האינדיווידואל", "יצירת תרבות ה'אנחנו'", "הדרת האחר", "זמר מלאכותי", "קידוש האדמה" ועוד הרבה ביקורת (וגם סתם השמצות לפעמים).
ולי, דווקא התמימות הזאת, עם המילים הכל-כך פשוטות והשורות הקצרות של הפזמונים – נראית כמשהו ששווה להתגעגע אליו. לפחות לרגע.

אני כבר לא מדבר על ההרמוניה הקולית הנפלאה של צמד הזמרים (כי זה ממש לא תחום המומחיות שלי), ונכון שכל דבר ישן המזכיר לך את הזמנים שהיית צעיר (כמו, למשל, השיר "סימן שאתה צעיר") מעורר געגועים. אבל אולי יש כאן גרעין של יופי פשוט שהתכסה עם הזמן בשכבת הציניות ובשכבות האינדיווידואליות החדשה – ולפעמים מותר להתגעגע אל המילים הפשוטות והקולות החמים האלה, לפני שהזמרים היו חייבים להצריד את קולם, או לסלסל את המילים סלסולים רבים ככל שאפשר. ומותר להתגעגע אל הדודאים כש"הם רוכבים ושרים, / בשבילי ההרים / אך השביל אל הים / לא יגיע לעולם…"

או כמו ששרה זמרת נפלאה אחרת, שהתחילה לשיר קצת אחרי התקופה ההיא: "ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים / ומותר בם לנגוע / ומותר לאהוב / ומותר ומותר לאהוב"

____

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מוזיקה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על הם רוכבים ושרים ||| כמה מילים וכמה מנגינות לכבודה של שירת ה"הוֹ-הוֹ-הוֹ"

  1. סמדר הגיב:

    לדעתי, הבית הכולל היה דווקא דומה בדיוק למה שהיום מכנים "הכל כלול"! כי באמת הכל היה כלול בו, כדבריך וכדברי ויקיפדיה:
    "אתר נופש [ואף לימודים. ובעיקר – עבודה!] שמחירו כולל, בנוסף ללינה, מינימום של שלוש ארוחות ביום [בוקר, עשר, צהריים, ארבע וערב], משקאות קלים [בעיקר מיץ פטל], משקאות אלכוהוליים [תירוש בקלבת שבת], ושירותים נוספים הניתנים לאורך היום [בסיס ל"תסמונת המטפלת" שתתבטא בהמשך]. שיטת נופש זו נפוצה בעיקר באזורי נופש חמים [למשל בנגב הצפוני, ובאזורים חמים נוספים]…"
    (ההגדרה מתוך ויקיפדיה, הגרסה המוּערת).

  2. נמרוד הגיב:

    את תלכי בשדה – לאה גולדברג , נכתב לרוז'קה קורצק,[סבתא של כלתי ] מהפרטיזנים שהגיעה לעין החורש.

  3. st הגיב:

    איזה גל של נוסטלגיה. התקליט הראשון, הפטיפון הראשון, והשיר ששרתי בלי להבין על הצ'יף קיבל בשינים ורב החובל בעט. תודה!

    • igalz הגיב:

      ואני, משום מה, תמיד חשבתי ששרים "הג'ינג'י" קיבל בשיניים ורב החובל באף. זה כוחה של השמיעה הסלקטיבית המוכוונת על ידי בדיחות "ילקוט הכזבים" או משהו דומה. טעות אחת שלי ואחת שלך. (שיר המלחים. מילים: דידי מנוסי. לחן: יוחנן זראי)

  4. השמועה אומרת שנעמי שמר כתבה את שיר הרוכבים כמין בדיחה כזאת, על קאובויז לא מוצלחים שלא מגיעים לשום מקום, במין מחווה לתרבות שלא ממש קשורה לפה.
    אבל כאמור, זאת רק שמועה. אני אפילו לא זוכרת איפה שמעתי אותה.

    • igalz הגיב:

      אל תאמיני לשמועות. יש כאלה שמפיצים אותן כדי להביא את הדור הצעיר לזילזול בשירי-צאן-ברזל. אני הייתי "שם-בוואדי-מול-הים" ואני אומר לך: זו לא בדיחה זה קרה באמת! ראיתי את הדודאים רוכבים ושרים.

  5. שרי אלדן) הגיב:

    איזה פוסט קסום ומבושם. ממש מור ולבונה. אבל למה רק היה היה. לדעתי,למפנימים ולאוהבים באמת מה שהיה,הוא עדיין הינו וגם ימשיך ויהיה, ולא רק כגעגוע.אמנם,אלתרמן אמר ש:"סופי הדרכים המה רק געגוע",שזה פסוק שירי יפה,משיר יפהפה, אבל בינינו – סופי הדרכים הם אבן.אפילו אם היא אבן שיש. אבל עד אז "לא על האבן לבדה" יחיה האדם. ובמציאות רבודה (שכבר כתבת עליה), אנחנו לא רק עומרים עומרים אלא גם רבדים רבדים.ו ו"למה לא ראוי"? ראוי מאד ראוי להיות נתון גם לרבדי העומק שמעבר לשכבות הציניות. ולהיות מסוגל להרגיש "גרעין יופי פשוט" שנבט ולבלב וכל כיסויי הזמן על פגעיו לא המסו ומיסמסו אותו (כפי שמוכח בכתיבתך).
    בפרק ה"דיינו" שכתבתי באחת מתגובותי היה סעיף,(שלא פירסמתיו בגלל אורך התגובה), שהתיחס לאופן השמוש בלשון אצלך:פירחי רבדים משתבצים ברצף הלשוני הקולח,חלקי משפט ורסיסי סיטואציות שנספגו. הספורים הזורמים שלך מגלים עמקות ומורכבות פנימית של רבדים נוספים שמעבר לרובד הספורי הגלוי.
    הפעם (גם הפעם),גילית חלק מאותה תשתית חוויתית המפעמת בך ובסגנונך.(האם צריך לחזור ולציין שגם ס. ניחנה בתכונת עומק זו.וד"א ספור טיולי הטבע של ימי שני מזכירים את פינת הטבע שלה ב"כאן" הזכור לטוב).
    אכן, כל שסיפרת הוא חלק מ"שירת חיינו". ו"ילדי הוואדיות שמול הים" נשארו,בינתיים, רק עם הוואדיות אל מול "ים אשר איננו מים. ים מנביט הרהורי -פחדים ואומדנת מרחק" (אנדד,מצוטט עפ"י הזכרון). ואולי אותו"השביל אל הים",שנדמה ש"לא יגיע לעולם", יגיע בכ"ז. בכ,ז מתי שהוא יבוא "כשיבוא, יבוא שלום". ועד אז הדודאים שנחשבים
    לפרי האהבה והפריון לא רק נותנים ריחם,אלא גם מביאים ילדים נוספים לעולם.
    כמעט שבת.אז שתהיה שבת בריח מור ולבונה.ולו שמץ מהם.

  6. igalz הגיב:

    גדול עלי הניתוח הספרותי היפה הזה. אני רק הלכתי לאיטי (כמו שאמרתי) בוואדי-מול-הים ושמעתי את התקליט במהירות של 1/3 33 סיבובים לדקה. בפטיפון הישן. בבית הכולל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s