הפוסט מאתמול, על תערוכת בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל 2013 הצטרף לרשימת שיאי הרייטינג של הבלוג הזה, שבסוף הקיץ יגיע ליומולדת השנה הראשונה שלו.
לשלושה שיאים של צפייה, הרבה מעבר לממוצע היומיומי (שגם עליו אין לי מה להתלונן), זכה הבלוג במהלך חייו הקצרים:
האחרון שבהם הוא הביקור רווי הנוסטלגיה והקשרים המשפחתיים בתערוכה המרתקת של בוגרי התקש"ח 2013 בבצלאל. מעט הדוגמאות משלל העבודות המצוינות שהוצגו עם כמה קישורים, היו תוצאה של עבודה אמנותית קשה של הבוגרים ותומצתו על ידי מבקר (אוהד ואוהב) ל-982 מילים שהביאו את הבלוג למקום ה-11 המכובד (והנדיר) במצעד 100 הבלוגים של וורדפרס, ואת הפוסט "הבצלאלי" עצמו – למקום השלישי במצעד הפוסטים היומי!!! (בזכות עבודות הבוגרים, כמובן).
הפוסט שזכה לרייטינג הגבוה ביותר עד היום פורסם כשבדרך מקרה נפל קסאם קטן בדשא של המחבר, ארבעה מטר מחלון הסלון. זה היה בנובמבר האחרון, במהלך אירועי מבצע "עמוד ענן" שנועד כהגדרתו להגנה על ישובי עוטף עזה. ובדרך-מקרה-נוסף היו במקום דני קושמרו וציון נאנוס וצוות הצילום שלהם שהתכוונו לצלם סרט בנושא אחר לגמרי. כך קרה שהם תיעדו את האירוע בכתבת יומן מפורטת ששודרה ממש אצל יונית(!). ולבעל הבלוג ניתנו, כזכור, שתיים וחצי שניות התהילה הארצית הרגעית. ממש נס משמיים. (או מהחמאס).
והפוסט השלישי ששבר שיאים והפך את בעל הבלוג ל"בעל דעה" באתר סיקור העיתונות "העין השביעית" היה רשימת מחווה על "תוגת הישראליות" שחשתי שאני מחויב לפרסם ברגע שגיליתי את טור הפרישה של דורון רוזנבלום מ"הארץ". במקרה הזה הזריזות בפרסום הפוסט – הרבה לפני שאנשים קצת יותר בקיאים ומלומדים פרסמו את תגובתם הבקיאה והמלומדת – הביאה רייטינג שיא לבלוג שבדרך כלל עיסוקו השוטף הוא בזוטות וסיפורים על נמלים ברצפת הסלון, חמורים שנולדו, שדה של חמניות שהבשילו וילדות ספרותיות קטנות ובלתי-נשכחות. הפעם עסקתי גם בכל מגעי ה"שלוֹם-שמלוֹם" אותם תיאר רוזנבלום כל כך יפה במשך עשרות שנים. החיפזון הוא אולי מן השטן – אבל במקרה הזה הוכח שגם לשטן יש רייטינג לא רע!
___
את שלושת שיאי הצפייה האלה אפשר לתמצת, כפי שאולי כבר הובן מכותרת הפוסט בעזרת הסיסמא הישנה: לעבודה (בבצלאל) להגנה (מקסאמים) ולשלום (כמחווה לביטוי ה"שלום-שמלום" שרוזנבלום טבע ברבים מטוריו הפוליטיים).
הסיסמא הזו, סיסמת "הנוער העובד והלומד"* הייתה מצוירת (חקוקה?) בתוך הסמל הישן ההוא, שהיה תלוי מעל לוח הכיתה שלנו, מנוסר מדיקט דק, ביד אמן-ילדותית וצבוע בצבעי גואש עזים (ואולי אפילו אני הוא שהעתקתי אותו אל הדיקט וצבעתי אותו). הסמל הציורי הזה כלל מין כלי עבודה (טוריה, גרזן, מעדר?) עם חץ בקצה הקת שלו ושיבולת צהובה בצידו השני. ביניהם, מסובב ומלופף בזיגזג חינני היה מעין סרט בד שעליו מילות הכותרת: "לעבודה, להגנה ולשלום" וגם "עלה והגשם". (לצערי לא מצאתי עדיין בארכיוניי את צילום גירסת הדיקט של הסמל – לכן אסתפק בינתיים בשרטוט שהבאתי).
זה היה הסמל הראשון שלי, חשתי אליו קירבה אישית. אחר-כך באו כל הסמלים הצבאיים (חטיבה שבע!) והאקדמיים (בצלאל!!) והמסחריים (דפוס בארי וכל חברות הבת שלו!!!). מכיוון שהיה הראשון – שמור לו מקום של כבוד בראש רשימת הסמלים האישיים שלי, ואילו הייתי יכול הייתי מבקש (לרגל פיסגת הרייטינג המשולשת שדיווחתי עליה כאן) מבוגרי מחזור התקש"ח 2013 בבצלאל לעשות רה-דזיין לסמל האהוב והנוסטלגי, ולהפוך אותו למשהו קצת יותר מודרני ומתאים למאה ה-21 (אפשר אפילו עם אפליקצייה לאייפד).
ומדורון רוזנבלום הייתי מבקש לשפר את חדות וחריפות הסיסמא.
ומכל מי שהתיישב עכשיו (בהוראת ג'ון קרי) לדבר על השלום, הייתי מבקש שהסיסמא תהפוך ממשאלה תיאורטית למטרה אמיתית!
* הסמל הזה, שפתאום נזכרתי בו, הזכיר לי להוסיף לרשימת ה"שיחה ממתינה" למעלה את הפוסט המתבקש על החולצות הכחולות (והשרוך האדום), שלא ברור לי איך לא נכנס עדיין לרשימה, אצל מי שהיה גם חניך וגם מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד. עלו והגשימו (אם יש לכם זמן)!
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
בנושא ה-Redesign של סמלי תנועות נוער:
לא מזמן קראתי על תנועת נוער חדשה יחסית, ששמה וסמלה ממחישים יותר מכל את התמורות שחלו בייצוג המילולי והחזותי של הערכים המוקנים ל"נוער", מאז הימים בהם עוצב סמל הנוער העובד – ועד ימינו.
מדובר בתנועה "כנפיים של קרמבו – תנועת נוער לצעירים עם צרכים מיוחדים". כמו כל תנועות הנוער ואולי אף יותר – היא מבטאת ערכים נעלים ויש לה מטרות סוּפּר-ראויות. ואילו הסמל שלה (כנס תראה) – "מורכב מקרמבו המייצג את הטוהר, המתיקות ולובן וכנפיים המייצגות את הרצון להתפתח, לגדול ולעוף" (ויקיפדיה). או אם תרצה, במילים קצת יותר פרוזאיות: הסמל מורכב מדימוי ילדותי-קולינרי השאול מתרבות הצריכה הנהנתנית הנוכחית ("קרמבו"), שמשולב בדימוי רוחניקי שהשראתו באה מן הסתם מתפיסה ניו-אייג'ית עכשווית ("כנפיים").
מה שיצא מהחיבור המעניין הזה הוא ללא ספק "מודרני ומתאים למאה ה-21" ומשקף ערכים מעודכנים, אך בינינו – גם קצת מעורר געגועים לדימויים אנכרוניסטיים כמו טוריה-כידון-שיבולת-וענף-זית, שלא לומר לערכים הכבר-לא-אופנתיים שהם ייצגו, אלה שהזכרת כאן.
מסתבר, לפי הדוגמאות שהבאת (שלא הכרתי), ש״שם טוב״ הרבה פחות חשוב מ״שמן טוב״, וגם עם שם די מוזר – אפשר לעשות מעשים כל כך טובים. והסמל? ממש לא חשוב, אם יש כוונות כל כך טהורות.