פעם, לפני הרבה שנים, היה בכל בית מין מכשיר משונה כזה. זו היתה מין קופסה עם שפופרת ואפרכסת. והיתה למכשיר מין צלחת עגולה שלאורך היקפה היו עיגולים עם 10 ספרות. על ידי הכנסת האצבע לתוך החורים האלה וסיבובם עם כיוון השעון (האנלוגי!) אפשר היה לחייג כל מספר כמעט – מ-0 ועד 9, ולדבר עם אנשים שנמצאים במרחק מאות קילומטרים.
ההקדמה הזו באה לתאר כמה מהר הופכים מכשירים שפעם היו במרכז חיי היומיום שלנו למיושנים, וכמה מהר הם נעלמים מחיינו, כאילו לא היו מעולם, כשבא מישהו וממציא, למשל, מכשיר נייד חדש. המכשירים הניידים החדשים האלה יושבים כיום בכל כיס ומפתים את האנשים להוציא אותם בכל פגישה או ישיבה כשהם מתחילים להשתעמם מהדיבורים החוזרים על עצמם. ואז בעלי המכשירים מתחילים לשוטט ברחבי הרשת, כדי לראות אם קרה משהו אצל משועממים אחרים שיושבים בישיבות אחרות. זאת היא התקשורת החדשה!
ביתן הטלפון הציבורי ליד המזכירות הישנה: אנשים עמדו בתור שעות כדי למסור ד"ש של דקה
אבל אנחנו מדברים היום על התקשורת הישנה: הטלפון – שהיה המצאה ששינתה את דרכי ההתנהגות של האנושות לפני 137 שנה – לא הגיע אלינו לכפר מייד עם המצאתו, ואפילו לא מאה שנים אחרי זה. בילדותנו היה, במקרה הטוב, טלפון אחד במזכירות הכפר ומאוחר יותר עוד אחד בחדר-אוכל. אחר-כך הוצבו שני טלפונים ציבוריים לנוחיות החברים: אחד ליד המזכירות, והשני באיזור המגורים. אנשים היו עומדים בתור ליד ביתן הטלפון הציבורי הקטנטן על מנת להעביר או לקבל הודעה חשובה מקרובי המשפחה המרוחקים, תוך כדי שכל הכפר עומד אחריהם ושומע: "מה אמרת? נולדה? בת? כמה? שלושה קילו מאתיים? מה אתה אומר? אני חייב לסגור, מחכים כאן עוד עשרה אנשים שרוצים לדבר. להתראות אחרי הבת-מצווה!".
דגם טלפון מ-1896 (מימין, מתוך ויקיפדיה) ותצוגת שלושת דגמי הטלפונים לבחירה מ-1984 (משמאל)
ולמרות הכל, אנשים הסתדרו איכשהו. עד שב-1984 הגיעו טלפונים חדשים לכל תושבי הכפר. כל אחד היה יכול לבחור מכשיר מתוך שלושה דגמים (בשלושה גוונים כמעט זהים). החברים עמדו יפה בתור ארוך ליד האסם (שם שכן מחסן התקשורת החדש) לקבל איש-איש את המכשיר הפלאי שהומצא יותר ממאה שנה קודם לכן.
לרגל האירוע ההיסטורי הוצאנו לאור עיתון מיוחד (בסוגריים נציין ש"עיתון" זה גיליון הנייר הגדול הזה, עם כמה עמודים מקופלים שעליו מופיעות אותיות ולפעמים גם תמונות שאינן יכולות לזוז. ואם ברצונך להגיב למה שכתוב שם – אתה צריך לכתוב "מכתב למערכת" ולשים בתיבת "הדואר היוצא", במקום פשוט ללחוץ על כפתור "לייק" או "הגב". בקיצור זה עוד מוצר מאלה שכבר כמעט לא מוצאים, אולי רק אצל כמה אנשים מבוגרים ומיושנים או בכמה ארכיונים).
העיתון שהוצאנו לרגל האירוע ב-1984 שנקרא "אלגעמיינער טעלעפון צייטונג" סיקר את האירוע הדרמטי בתולדות הכפר הדרומי, ואפילו את החלוקה החדשה של הארץ לאזורי חיוג, ממש כמו השיר המשעשע מתוכנית הסטירה הישנה "ניקוי ראש" (בבימוי מוטי קירשנבאום) מ-1974: "ורק ירושלים 02" (באר-שבע היתה אז – 057).
ואם כבר לשים שירים ישנים ומצחיקים – אי אפשר לוותר על "שיר הטלפון" של הגשש (שכתב ירון לונדון לפי שיר מצחיק לא פחות של ניקולה פאונה)
וזה המקור של פאונה, מוצג בעזרת עוד טכנולוגיה מוזרה של מחט העוברת על גבי עיגול פלסטיק שחור עם חריצים, המסתובב במהירות של 33 ו-1/3 סיבובים לדקה:
מרוב התפעמות מהמכשיר החדש פרסמתי גם סידרת איורים עם הצעות לדגמי טלפון נוספים. כמה מההצעות (שלצערי לא התקבלו) תוכלו לראות כאן ואת ההצעות הנוספות סרקתי ואעביר לארכיון, על מנת שחוקרי התקשורת בעוד מאה שנה יוכלו להבין עד כמה המכשיר היה חשוב למתיישבים בדרום הארץ בתקופה ההיא של הרבע האחרון של המאה ה-20.
אלכסנדר גרהם בל חונך את קו הטלפון הראשון בין ניו יורק לשיקגו, 1892 (מימין, מתוך ויקיפדיה) וסטיב ג'ובס מציג את האייפון הראשון, 2007 (מאתר Digital Trends)
וככה חולפת תהילת כל טכנולוגיה: המכשיר שהמציא ב-1876 אלכסנדר גרהם בל פינה את מקומו למכשיר של סטיבן פול ג'ובס, והמכשיר החדש – למרות שאפשר לרוץ איתו, אפשר לקפוץ איתו, אפשר לצלם איתו ולנווט איתו, ולכתוב מכתבים ולשמוע שירים ולראות סרטים, ובעצם אפשר לעשות איתו הכל – גם הוא, כדרכם של כל המכשירים, ייראה, בעוד מקסימום עשר שנים – מיושן כמו הטלפון דאשתקד.
כי ככה זה עם מכשירים: דור הולך ודור בא, ויחד עם הדור החדש באים המכשירים החדשים שלו. אני כל-כך מתגעגע לטלפון מאבני-הצור שהיה (או לא היה) לאדם הקדמון שחי ממש כאן, לפני 20,000 שנים.
קטע נוסף מעיתון הטלפונים עם "הלצות" מ-1984
____
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
מזכיר נשכחות, ואת כל תרגילי האסימון על חוט ועוד פטנטים שהראש היהודי המציא.
אני רוצה לספר על מכשיר טלפון ישן [דומה לתמונה מימין למטה- דרם אפריקה] אפרקסת על חוט, פתח הדיבור קבוע, מחולל בצד, קופסא מעץ, חום אדום, פעמוון כפול לצילצול. מצאתי אותו במלחמת יום כיפור [עוד מעט 40 – אבל זה נושא אחר לגמרי] במרכזית טלפונים ליד העיר סואץ במצרים. למרות איסור לקיחת השלל , מול מכשיר זה לא יכולתי לשמור על האיסור.
אני מקווה שהמצרים לא קוראים את הבלוג הזה ושלא יבקשו את הטלפון הזה בחזרה.
ואיך אפשר לשכוח את "קח אסימון ותתקשר אלי כשתגדל"?
שוש, תודה על התוספת. לצערי, לא זכרתי דבר כזה (מסתבר שלא הכל אני זוכר).
אחרי 15 שנים קבלנו טלפון . שמחה גדולה. ולא צלצלו כל היום וכל הליל. היה חסכון…
שיחות לחו"ל – על פי שעון עצר…
נכון, פעם אנשים לא היו צריכים טלפון בשביל לדבר עם אנשים אחרים. סבא שלי, למשל, שהיה קבלן בנייה בגבעתיים סירב להתקין טלפון בביתו. הוא אמר: ״מי שצריך אותי כבר יידע איפה (ובעיקר מתי) למצוא אותי״.
כואבות לי האצבעות רק מלחשוב על החוגה. מה עם קופסת אשל וחוט צמר?
סיבוב החוגה דווקא נמצא במחקרים רפואיים כמפתח את המוטוריקה העדינה ואת גמישות האצבעות. בלי הסיבוב הזה מתבטלת המשמעות של הסלוגן של ״דפי זהב״: ״תן לאצבעות ללכת במקומך״. לא חבל?
ולגבי האשל והצמר – ראי בתגובה של סמדר למטה את הוריאציה הכפרית.
תיעוד של פרק נשכח בתולדות האנושות (קטגוריית מור"ק), חשוב במיוחד עבור הדור הבא, שייוולד כבר עם הסמארטפון מוטמע מראש בכף ידו, לטוב ולרע.
מעניין אותי אם גם מכשירי התקשורת הישנה, כגון טלפון אבני הצור המשוכלל שהצגת כאן, וגם שרשרת המדורות בהרים, תופי הטאם-טאם ביער, מפתח המורס, וכמובן הטלפון החוטי (חוט שפאגאט) מגביעי לֶבֶּן (או חוט צמר וקופסת אשל, בגרסה העירונית שהזכירה המגיבה רוזה מ') – הצריכו בזמנם דיאטה סלולארית?
UNDIGITIZE.ME…
לא ברור עדיין אם הדיאטה הסלולארית המומלצת בכתבה (שקראתי אותה דרך האייפד) היא ״צעד קטן לאדם״ אבל הגלגל הזה כנראה כבר לא ייסוב לאחור: מי שנכנס לסמארטפון – לא יחזור לעולם הישן (עד שיבוא איזה ״סמארט״ אחר…)