שמתי לב שבפוסטים האחרונים קצת התרחקתי מהשורשים ועברתי לספר על חלוצי-עיצוב אנגלים וגיבורי מכרות רוסים ואמני איור אמריקאים וכמעט שכחתי מה זה להיות ילד כפר ישראלי.
נדמה לי שהגיע הזמן לכתוב את הפוסט, שמחכה זמן רב ברשימת ה"שיחה ממתינה", על הרקע השומם של ילדותנו. סיפרתי כבר יותר מפעם אחת שכפר-ילדותנו הדרומי והצחיח, התחיל ממישורי-לס שוממים שהפכו במהלך שישים ושבע שנים (עוד מעט) לנווה-מדבר פורח וירוק, מלא ציפורים ומלא אנשים ובעלי-חיים אחרים. בקיצור הוא הפך למקום שמח, מקום שטוב לחיות בו וכיף לגדל בו ילדים.
מדי פעם אני מסתכל על מעט התמונות מאלבום הילדות שלי ושל הילדים בני הדור שלי. היינו מה שקוראים בעולם "בייבי-בוּמרס": נולדנו במהלך מלחמת העצמאות והובאנו לכפר השומם מייד לאחר סיומה, ממקום הישוב הזמני במושבה גדרה. אני מביט בתמונות ומתפלא על החלוצים האלה, שלא הייתה להם שאלה בכלל, איך אפשר לגדל ילדים בתוך השממה מוכת-סופות-החול וחסרת כל סידורי הנוחות האלמנטריים, כפי שהיה הכפר בימים ההם.
ממש כמו סבא וסבתא החלוצים מהאוהל של גדוד העבודה במגדל שליד הכנרת. גם כל ההורים החלוצים הנגביים גרו תחילה באוהלים (כן, ממש אוהלים – תוכלו לראות בתמונות). ורק בית הילדים היה בבית בנוי. הבית הזה חומם בחורף באמצעות פתיליות ונדמה לי שבקיץ, בהעדר מזגנים ואפילו מאווררים, לא הייתה שום דרך לצנן אותו מלבד הרטבת הרצפה במים.
ואולי זה לא כל-כך מדויק להגיד שלא היו להם (בעיקר לאמהות הצעירות) לבטים. חלק מלבטים אלה הן סיפרו חמישים שנה אחרי, בספר "שיחת קיבוץ". הנה ציטוט קטן מהספר (שערך אביעד רז):
מנוחה: "הילדים גרו בבית האבן, אנחנו גרנו באוהלים ופחונים. בגדרה גרתי באוהל עגול עם בודא וגנוסיה. פה גרנו בפחון, ובמשך היום ציפורים חירבנו על הרצפה. אני זוכרת שהיו אז סופות איומות. לילה אחד עף לנו הגג. כשבנו את הצריפים השוודים הראשונים, הרגשתי שאני חיה בארמון."
הנשים והילדים הצטרפו לבעליהם בבארי. שרה רייך, לדוגמא, הגיעה אז במונית עם חברות נוספות ועם בתה התינוקת בת התשעה ימים. תלמה, בתה של יהודית רפופורט, היתה בת 7 חודשים כשהגיעה מגדרה לבארי. יהודית: "ההתרשמות הראשונה שלי מבארי: חול, חול, חול וחול. לא עץ, לא ירק. יש לנו תמונה של הבת שלנו, יושבת בחול ומשחקת עם צלחת פח וספל פח. גרנו פה באוהלים. גרו אז זוג ופרימוס. זאב ואני גרנו בצריף מאלה שהביאו מגדרה. צריף קטן כזה. בערך בגודל של המטבח שלנו היום."
מרים בר סיני הגיעה מגדרה עם שני ילדים קטנים, אודי ויורם. מרים: "בהתחלה היה קשה מבחינת הילדים. מדבר. סופות אבק… לילדים תמיד היו עיניים אדומות. תמיד דאגתי, מה, אני אגדל ילדים עם מחלות עיניים?"
חיהל'ה הגיעה מגדרה עם שני ילדים, עמירי בן 4 וחצי ורן בן שנה וחצי. "לא היה לנו מה ללבוש, והיה לנו קר, והילדים לא רצו לצאת מהמיטות, היה להם קר, והם היו נפוחים מקור בידיים וברגליים. הרגליים לא יכלו להיכנס לנעליים מרוב קור. אז הם נשארו במיטות כל היום. לא היה לנו במה לחמם, היו שמים פתיליה ועל זה עציץ. בהתחלה, בבית הילדים, חדר אחד היה לגיל הרך וחדר שני לילדים."
ולא זכור לי שסבלנו. בכל אופן לא מפגעי מזג-האוויר ומהשממה שהייתה כאן (אפילו לא מהשלג שירד ב-1950 בכל הארץ והגיע גם לכפר שלנו שבקצה הנגב המערבי). התאימו לנו מילות השיר: "לא ערער, לא דרדר, לא עץ, רוח בא המידברה". ידענו למצוא בתוך חולות-הלס חיפושיות-זבל וארי-נמל וקיפודים, ידענו לקושש עצים למדורה ואהבנו לטייל בוואדיות, שבחורף נצבעו בירוק. בקיצור היינו ילדים ילידיים ממש כמו שרצו לעצב אותנו המחנכים, חניכיהם של מרגולין וסגל.
תמונות נדירות משלג "דאשתקד": השלג ההיסטורי שהגיע גם לנגב המערבי ב-1950
ילדי תנובה: מקום הבילוי המועדף בשנות החמישים היה הרפת
ועכשיו כשאני חוזר לתמונות מהתקופה הזאת, שהן הסיבה המרכזית לפוסט הנוסטלגי הזה – אנסה להביא מבחר מהתמונות שנשמרו בארכיון הכפר ובאלבום הילדות הצנום שלי. השתדלתי לבחור את התמונות שממחישות בצורה הטובה ביותר את הסביבה, ומראות את נוף הרקע של ילדותנו. מהתמונות האלה עולה בבירור שגם כשלא היה כאן מגרש משחקים של ממש, עם בריכת דגים ומתקני-פלסטיק צבעוניים יקרים – היה כאן, מה שקראנו אז: "כיף גדול".
ילדי הכרוב: ילדים על ערמת כרובים ועל שקי חיטה, בנגב בשנות החמישים המוקדמות
ואלה כבר תמונות מאותם ימים, מהאלבום הפרטי שלי (אם היה בכלל דבר כזה "פרטי" בימים ההם):
תוכלו לראות בתמונות, שברקע שלהן אין כמעט שום עץ שנותן צל, וודאי שאין שום בית מרווח עם פרגולות רחבות ומדשאות מוריקות. וגם בתוך ארגז-החול-הגדול-של-הילדות, כפי שהיה בעצם הכפר כולו – הילדים (כלומר אנחנו) היו יכולים למצוא את האושר בדברים הכי קטנים שיש: גרוטאות של טרקטור ישן, ברז מים, ארגז חול, בריכת בטון קטנטנה, נדנדה מאולתרת, אוטו-צעצוע-מעץ מתוצרת עצמית. ללא שום סימני מותרות וצעצועים מודרניים כמו ג'יפים-חשמליים-לילדים ואופניים מצועצעים וקורקינטים אלקטרוניים. מסתבר שילדים לא חייבים שיהיו להם מתקנים מתנפחים נוסח דיסנילנד. מספיק לטפס על מתקן מצינורות אינסטלציה, עם סולם חבלים מתנדנד וברז מטפטף, כדי לחוות ילדות מאושרת.
"הכפר" 1949: רק חול וחול (ומגדל מים!)
"הכפר" 2008: פינת משחקים טובלת בירוק, עם מתקני משחקים חדישים ונוצצים מפלסטיק צבעוני
והנה שתי המחשות ויזואליות שאומרות את הכל:
ככה שיחקנו בשנות ה-50 עם המים שהגיעו לראשונה לנגב, על רקע מתקן המשחקים שאהבנו…
אוגוסט 2013: נכדה ורודה שבאה לבקר משחקת עם סילון הממטרה, על רקע הדשא הגדול
הילדוּת שהייתה לנו נראית היום, על פי התמונות, קשה וסגפנית, חסרת כל סידורי נוחיות בסיסיים. אבל כל מי שלא שכח את הרגשות וההתרגשויות שהיו לו כילד, יודע שלא הפירוטכניקה והטכנולוגיה המתקדמת של מתקני השעשועים והצעצועים הצבעוניים קובעת. שמחת הילדות צריכה מעט מאוד כדי להיות מלאה, ולא צריך לרחם על הילדים שהיינו – רוב הזמן היינו מאושרים. חוץ מהפעמים ההן שרבנו עם החברים, או כעסנו על ההורים, או שנפצענו במשחק הכדורגל על מגרש העפר המאולתר, או כשפחדנו ממסתננים, או מהתנים שייללו ליד הגדר, או כשסתם תפסנו "מצב-רוח" – אבל זה יכול לקרות (וגם קורה) באותה מידה גם בתפאורה ה"דיסנילנדית" הנוכחית. בסופו של דבר אם יש למה להתגעגע – זה לילדוּת עצמה, ולא לאיזה מתקן שעשועים וירטואוזי או אטרקציות-פסטיבליות-בידוריות, משוכללות ונוצצות ככל שיהיו.
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
רוב הזמן היינו מאושרים, וזה מה ששווה לזכור באמת.
הדגמת כאן באופן מקסים ביותר את המנגנון הדרוויניסטי המופלא, שמקיים ברירה טבעית של זכרונות, תוך אימוץ ושימור הפוזיטיביים שבהם והשמטת האחרים. כל זה מאפשר לפרט להתאים את עצמו לסביבת מחייתו, צחיחה וסגפנית ככל שהיתה, במטרה ל… לשרוד קודם כל. ואחר כך גם לצמוח ולשגשג, ובהמשך להעמיד צאצאים, ביניהם נכדה ורודה ומלבבת, המשכשכת במי ממטרה על רקע ירוק ורענן, שמיים כחולים, וציפורים מצייצות.
"אושר – זה בידיים שלך" (זה שם של ספר צמיחה כלשהו, למי שזה לא בא לו טבעי אבל רוצה גם)
למקרא הפוסט עלו בי כהד המילים הבאות (אמנם, לא שלי אבל של חבר שלי גם הוא חבר בכפר הזה). אתה כתבת מנקודת מבט של ילד מראשוני הכפר,ואני אצטט מדברי סבתא מראשוני הכפר :
"ראו נא את כסף הסהר בשיער.\המדבר אשר פגשנו בני תשחורת\ כמוהו כמונו שונינו מעט.\
הוא הוריק מאד\ אנחנו האפרנו." (וזה ממשיך: "רגעה האש שבערה…") מתוך טקס "חנוכיית הדורות" שכתב אנדד והקריאה מנוחה שהיתה שחורת שיער ומהראשונות שהחלו להלבין – ראשית פס שיבה,והיתה גם הסבתא הראשונה אצלינו לנכדתה סהר,שזה אך נולדה לבנה עומרי שהגיע אתך מגדרה לאדמת האין-צל.
ואוסיף ואומר כל היש היפה והירוק הלך לאט ועם טלטולים ופרפורים לעיתים (וראה דברי סמדר).
"לאט לאט נערם,\ לאט לאט הופך צורה.\\ אשר היה\ רק\ תכול קווים\ בטילטולי מבול שמיים,\ מתמלא צעצועיך.\\ הנה סף,\ עוד הקרקע מפרפרת,\ מסרבת לשאתך על גבה.\צמרת.נקודה בחלונך.\\
כל זאת. רואה כל זאת\ וידיים לא שוקטות\ בתחום אשר נסגר עליך, והופך\ מקום מול בית-קברות קטן." (אנדד, מתוך "לא על האבן לבדה".)
חשבתי לסיים ב"הופך מקום", כי למה לדבר על בית -קברות כהד לפוסט חינני כל-כך, אבל אח"כ חשבתי שהמקום שהיה רק חול ללא-צל,הפך לאדמה ירוקה ומניבה גם בזכות שוכני בית-הקברות שלנו (שכבר אינו קטן כל-כך).
אז כהוקרה לבודא דגן שהקריא מעל במת העומר: "באהבה דגן גידלו ידינו",ולחבריו, סיימתי את השיר כולו –לכבוד החיים, המאפירים ושוכני בית-הקברות. לכולם חלק בירוק הזה.
לפני שנה יצא ספרה של ארנה גולן "ילדה של קיבוץ" , בת המחזור הראשון של קבוצת מסדה, נכון זה 12 שנה בערך לפני הכפר שלך והכפר שלי, אבל התיאורים שי דומים, שווה עיון בספר