כידוע לכול, חודש אוגוסט הוא שיאו של הקיץ הישראלי. ובשיאו של הקיץ – שתיית המים הצוננים הופכת לפעולה הכרחית ואולי אפילו מצילת-חיים. כל המרבה לשתות בקיץ (וגם ביתר העונות) הרי זה משובח, לדעת יועצי-בריאות ומומחי-תחזוקת-הגוף.
והנה דווקא בתחילת אוגוסט השנה מצאתי את מתקן המים הדו-תכליתי שבמקום עבודתי – זה הנותן בימים כתיקונם גם מים חמים לקפה ותה, וגם מים קרים ומרעננים "לגוף ולנשמה" – מושבת, כשפתק הבהרה מודבק עליו ומפציר בצרכני המים הקבועים להסתדר ללא מים קרים, בינתיים או למצוא חלופות אחרות.
וזה הזכיר לי (בעזרתו של יועץ הבלוג הקבוע, ה"י השני) שפעם לפני מאות פוסטים כתבתי על מערך שינוע המים אל הנגב והבטחתי להרחיב בנושא המים, ככל שיתאפשר. מאז זרמו הרבה מים בקווים שהזכרתי אז: המוביל הארצי, קו ירקון-נגב והשפד"ן, והמכשיר המקולקל בקומת הגרפיקה והדאטה הזכיר לי שעדיין לא מילאתי חובתי בנושא המים.
הפוסט הזה יהיה קצר ותמציתי, בשל החום הכבד והמחסור במים זכים, והוא יעסוק רק בנושא של מי-שתייה, שהוא תחום נרחב בפני עצמו. כרגיל, לא מיותר להוסיף שאין כאן מחקר צרכני ובריאותי מוסמך בנושא, אלא יותר זיכרונותיו של שותה-מים ממוצע (ואף פחות מכך).
ילדי הכפר בשנות החמישים שתו מי-ברז בלתי ממותגים ובלתי מסוננים וגדלו להיות אזרחים מועילים
פעם זה היה הרבה יותר פשוט: היית צמא, פתחת את הברז בבית, בחצר או בגינה, או בשדה ובחדר-אוכל ופשוט שתית (קשה להאמין אבל עד כדי כך פשוט זה היה). עם ספל פח, או פלסטיק או כוס זכוכית, או הכי טוב – ישר מהברז או מהצינור, או מהממטרה, תוך כדי השפרצת סילוני מים על המחכים בתור (לברז, או לברזיות – בצבא).
לימים, המים האלה כדרכם של דברים פשוטים וטובים, שיעממו קצת את הציבור הישראלי המפונק. ואז הופיעו פתאום חברות המים שביקבקו ושינעו ובעיקר שיווקו לנו את הצורך האלמנטרי הקיומי של שתיית מים כתורה שלמה עם "טעם החיים", "לגוף ולנשמה" ועוד הרבה סלוגנים שקשרו למי המעיינות הנקיים והזכים (שבעצם היו כאן מאז ומתמיד) סגולות של מעיינות מרפא ואיכות חיים אירופאית-קלאסית. והמים האלה, כאמור, היו כאן תמיד – אם לא על בנחלים ובבריכות כמו בגליל, אז במאגרי מי-תהום, גם באזורים השחונים של ארץ-האגם-האחד, שגובה מימיו מסוקר בכל מהדורת חדשות כמעט.
ופתאום כבר אי אפשר היה לשתות "סתם מים" מהברז. כל המחלות והטיפולים הכימיים והכלוריזציה הזאת הפכו את המים לאויב. ורק המים בבקבוק הפלסטי התכלכל נחשבו כמים ראויים לשתיה.
סלבריטאים ידועי-שם ויפי תואר ממליצים על מים נהדרים בבקבוקים בצבע תכלת טבעי
ואז הגיע השגשוג של "מי עדן" ו"נביעות" ו"מי עין-גדי" והמותגים הבינלאומיים שהגיעו ישר מהרי האלפים והמעיינות הצרפתיים. המים שהיו כל-כך פשוטים בעבר, שונעו והובלו במשאיות ומיכליות ואוניות, ואיש כבר לא הרשה לעצמו לערער על תפיסת המים החדשה.
כיום ניתן להשיג מים נפלאים וזכים (במחיר הגון) שהובאו מעין-גדי, רמת הגולן ואפילו מן האלפים
הרבה לפני העידן הזה, כך מספרים לי מקורות-יודעי-דבר במשפחה, הייתה מיכלית גדולה וחלוצה של חברת שיווק-מים-לעירוניים, מגיעה לקיבוץ צפוני אחד ומתחברת לברז-כיבוי-השריפות שבמתחם המשק וממלאה מים טהורים וצוננים, שאחר כך נמכרו לצרכני-מים אנינים ממרכז הארץ כדבר האמיתי בתחום המים הזכים.
ואני שלא שמעתי על המחזה הזה, טרחתי (בקורס גרפיקה קדם-בצלאלי בראשית שנות השבעים) לעצב בקבוק מים יוקרתי שתווית עם רקע תכלכל ופסי כסף "יוקרתיים" של מותג ®Water מודבקת עליו עם הכיתוב: "מיוצר בישראל ע"י עננים על פי זכיון מיוחד של חברת גשם אינטרנשיונל, ציריך". אז חשבתי שזה נורא מצחיק, ושעוד מעט ימכרו לנו ככה גם אוויר (בריח אפרסק, אולי).
אחר-כך הגיעו כל מתקני הסינון והטיהור הביתיים, ומכשירי "תמי 4", והמתקן שנבחר אצלנו במשפחה, לאחר הרבה בדיקות וסקרים, היה מין מיכל מאורך עם פילטר של פחמן דו-פחמני (או משהו דומה), וקראנו בפרסומים זרים שזו השיטה הטובה ביותר לצריכת מים ביתית, כי אפילו נשיא ארה"ב (כך כתוב בפרסום שלהם) שותה במטוס הנשיאותי "אייר פורס 1", רק מהמתקן הזה. אז מה נגיד אנחנו, אזובי-המים, שבמשך עשרות שנים מילאנו פינו במים פשוטים ישר מהברז (שהיה אפילו קצת חלוד).
אצלנו במטבח המשפחתי ניתן להשיג מים מסוננים (מאז 2006), ממש כמו אצל נשיא ארה"ב במטוס הנשיאותי (מאז 1936)
ועכשיו ניתן לומר עלינו ועל רוב צרכני מי השתייה בארצנו שאנחנו קצת מבולבלים. מצד אחד ברור שניצול משאבי הטבע של המים הזכים, שינועם וביקבוקם והובלתם לרוחב ולאורך הארץ – לא תורם הרבה לאיכות הסביבה. ומצד שני – מי יכול להרשות לעצמו, כיום, לשתות סתם מי-ברז רגילים, כשמיליון מחקרים מספרים לנו מה הוסיפו למים האלה במהלך הדרך מן הכנרת ועד לברז בבית שבדרום.
וכך עומד השותה התמים מול הברז המסוכן, אובד עצות ומנסה לבחור את נתיב המים שלו: או שישתה מי-ברז רגילים (שעשו דרך-חתחתים מהכנרת ומי יודע מה עבר עליהם), או שילגום מים מטוהרים (שלפחות לא שונעו במיכליות-מזהמות-סביבה), או שייכנע לאופנה וישתה מים ממותגים בבקבוקים תכלכלים (שלפחות, כך מספרים עליהם, נוטרלו מכל המרעין בישין).
והכי חשוב בקיץ, כך אומרים כל המומחים, זה לשתות הרבה מים. את הכלל הפשוט הזה יש כאלה שממלאים בקפידה ושותים לפחות 12 כוסות מים ביום, ואילו האחרים (כמוני למשל) לפחות כותבים פוסט על הנושא. ככה זה עם מים – אף פעם אתה לא יודע מה אפשר לצפות מהם, וכל מה שתעשה בנוגע אליהם – אף פעם לא תתאים לכל האסכולות שעוסקות בהם.
שתו ותיהנו, כל אחד לפי הסגנון שאימץ לעצמו, אצלי לא תקבלו המלצות ספציפיות.
___
* בעיון נוסף במקורותי התברר לי (ללא שהופתעתי ממש) שעניין שתיית המים בדרום, ובארץ ישראל בכלל, לא התחיל מברזי המים שתיארתי ובוודאי לא ב"מי-עדן" או "נביעות ו"סן בנדטו". מאמר מאלף על הדרכים העקלקלות של אספקת המים לתושבי הארץ במאה ה-19, מצאתי באתר הספריה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית. ראו ציטוט קטן זה:
"בכפרים המצויים בקרבת המעיינות זכו התושבים לשתיית מים טובים, אם כי, ביחוד בשנים שחונות, לא תמיד היו מימיהם נאמנים. במקומות ואזורים החסרים מעינות, כמו בשפלת החוף למשל, שתו מי באר וקבלנים מיוחדים התחייבו תמורת שכר שגבו מכל נפש אדם, ובעיקר מכל ראש צאן ובקר, לספק מים לתושבים על ידי העלאתם בעזרת אנטיליה המונעת באמצעות בעל-חיים: פרד או גמל. יש והמים נשאבו בכוח אדם בלבד, שכיר ציבור, בדרך כלל סומא, שישב מעל הבאר והעלה את המים בעזרת גלגל אפקי שהניעו בידיו ורגליו ועליו נכרך החבל הקשור לכלי השאיבה".
המעונינים יכולים להרחיב ידיעותיהם בקישור הזה.
* והנה קישור לדרכי אספקת המים של 11 הנקודות בנגב, מייד לאחר הקמתן ב-1946 (מתוך "מסע אל העבר" שכתבה הסופרת רנה הברון, מראשונות המתיישבות בנגב המערבי).
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
ניסיתי לקרוא אבל אז ראיתי את התמונה של בר רפאלי ואיבדתי ריכוז. רשימה מצויינת!
תגובה נהדרת! ידעתי שבר רפאלי תוציא אותך מהריכוז, שממילא הוא לא מתכונותיך החזקות. יפה שהגעת עד התמונה!
ימי הרומנטיקה (בהקשר למים) חלפו. המים שאנחנו שותים היום הם בעיקרם מוצר תעשייתי. 80% מהמים שזורמים בברזים שלנו הם מותפלים ויוצרו במפעל באשקלון ( שיש לו תחנת כוח צמודה לצורך כך) והם שייכים בזכיון לכל מיני טייקונים לעשרים שנה לפחות. לא ברור מה נשאר לסנן בהם חוץ מקצת כלור וחלודה בצינורות בדרך. המינרלים שהיינו רגילים לקבל בילט אין עם המים נעלמו לגמרי ומוסיפים להם בעיקר קצת סידן ואם עומדים בהבטחות- אז גם מגנזיום.
אל תזלזלי בכלור וחלודה. תמיד כדאי לסנן משהו. ואת המגנזיום והאורניום אנחנו כבר מוסיפים לבד.
That's a skillful answer to a dilfucift question
אני בכפרי שותה מהברז בלבד – בלי סינון ובלי תשלומי עתק לגבי מים זכים. כך גם בני ביתי כאן בומקומות אחרים שהם נמצאים. מעניין שאם אחפש תמונות שחור לבן של ילדותי הן בדיוק כמו התמונות כאן, כנראה שהצלמים הכפריים אהבו לצלם ילדים באותה הפוזה. היום חברות הסינון וריכוך עובדות ככל יכולתן על ציבור וסוחטות ממנו כסף- המיוחד מזקנים ואנשים שלא מבינים בנושא [יש לי דוגמא משפחתית כואבת לכך] ומתקינים להם בבית מתקנים תעשייתים שמשרד הבריאות אוסר על התקנתם בדירת מגורים פרטית.
מי ששותה כיום מי-ברז, זה על אחריותו בלבד. וגם מי ששותה את כל סוגי המים האחרים (עד כמה שידוע לי).
הרגת אותי מצחוק עם הסיפור של הברז לכיבוי שרפות. מי החברה שעשתה את זה?
רוזה מרציפן. שותה רק מי ברז* ולא מתביישת.
———
*בתל אביב! יש שיקראו לזה לחיות על הקצה
זה סיפור שביסודו הוא אמת. תתענייני ב״שתה כברי – תהיה בריא״. ״מותג״ שנות ה-60.
עם כל הכבוד למי הברז, אצלנו לבית אני מכניסה רק מים מינרלים, תקופה ארוכה שתינו נביעות ואז גיליתי שיש בהם פלאוריד שלא בריא ועברנו למי עדן.
ומה מוסיפים במי-עדן? אולי מים מגן-עדן. העיקר מה שחשוב – לשתות הרבה (בקיץ וגם בחורף).
באמת, "למה צריך לחשוב פעמיים, לפני ששותים כוס מים?" (אורי גוטליב, הפרזנטור של נביעות, בקמפיין שלילי נגד תמי4)
אני רוצה לפצוח בקמפיין פוזיטיבי מפתיע למי ברז! הרציונל: אם הם היו טובים בזמנו, לראשוני המתיישבים בנגב, כולל אלה הקדמונים שבנו את כל הבארות המתוחכמות-דאז בדרך מתקני המים ביער בארי שליד רעים [קישור מטעם קק"ל] – על אחת כמה הם טובים מספיק בשבילנו, בימינו, מצוידים, ידענים ומתקדמים שכמותנו.
בשיווק כמו בשיווק: אתה רוצה למכור משהו? נניח קרח לאסקימוסים (סתם דוגמה)? פעל כך:
ראשית – צור פחד. זו התשתית, שבה ייקלט כל זרע אינטרסנטי ביתר קלות. הפחד את קהל המטרה כמיטב יכולתך (כל האמצעים כשרים) והסבר לו שאם יצרוך מותגים מתחרים – הלך עליו, בחר רע מאוד, מוטב שיתכונן לאשפוז ממושך ולסבל רב-שנתי.
שנית – מתג את המוצר שלך כ"בריא-טבעי-ספורטיבי-צעיר", כי העולם שייך לצעירים ובריא זה טרנד נצחי. השתמש באמצעים צורניים כגון צבעים תכולים-שקופים, פרחים סינטטיים רעננים, סביבה סטרילית נעימה ו…בר רפאלי. הוסף פסקול סמכותי ("מחקרים הוכיחו") וסלוגן מתוחכם בפשטותו ("השמפניה של הטבע", למשל) – וזהו.
הבה ננסה:
[ההפחדה:] הידעת שמים מינרלים בבקבוקים שמובלים בשמש סופגים את הדיוקסין הרעיל מאריזות הפלסטיק? תחקיר כולבוטקסט הוכיח שמסנני המים צוברים מיקרואורגניזמים מסוכנים ואינם מסננים היטב מתכות כבדות.
[התשדיר:] ברפאלי (מתנועעת בפתיינות סביב פיית ברזיה צבאית): "גמני שותה מי ברז, מי ברז עושים לי רק טוב, הנה – תראו אותי!" (ברקע חיילים מאובקים חוזרים ממסע כומתה כשהם צמאים למים ולבר. וצ' גם). נשמע קול פכפוך ברז, טיפות ניתזות על המצלמה, משב רוח סתווית עובר בין ארזי הלבנון, שלגים נצפים על פסגות תפאורת הנוף, ולהקת פרפרים צבעוניים עפה מצד שמאל של המסך לימינו).
קריין: "מחקרים הוכיחו שלשתות מי ברז זה נגמר בשלום ב-99.999% מהמקרים. (פאנץ':) מי ברז – המים שהאסקימוסים לא יכולים בלעדיהם!"
לסיכום: גמני שותה מי ברז (אבל לא מצנרת השפד"ן.)