כשכתבתי את הפוסט על "גיבורי העמל" של ילדותנו, התייחסתי בעיקר לגיבורי החקלאות. אלה היו אז הגיבורים: הפלחים מפעילי הקומביינים, קוטפי הכותנה, מניפי חבילות החציר וקוטפי התפוזים. היום הגיעה שעתם של פועלי הדפוס של פעם.
כן, פעם להיות עובד דפוס: דפס או סַדָּר, או כורך או חותך מקצועי – היה כבוד גדול. עובדי התעשייה אמנם סבלו באותם ימים מדימוי נמוך יחסית לגיבורי החקלאות, אבל עדיין גם הם היו "גיבורי עמל" אמיתיים בהחלט. באולמות בלתי ממוזגים, כשרק וינטלטור חורק ומכשירי רדיו רעשניים (המכוונים כל אחד על תחנה אחרת) היו חלוצי הדפוס מפעילים, במסירות בלתי מוגבלת, את המכונות שלהם. היו אלה תחילה, מכונות דפוס-בלט ישנות וציוריות, שחלקיהן המכניים: הבוכנות והגלגלים ושאר המוטות והשטאנגות היו גלויים לעין ופועלים במין מחול-מכונות מרגש – איטי למדי, חייבים לומר, אבל בהחלט עם כוריאוגרפיה אסתטית נאה.
ומכונות האופסט החדשניות שבאו אחר-כך היו גונחות ומוציאות צלילים קצובים, כשהן היו יונקות ומוצצות, בעזרת הגרייפרים שלהן את גיליונות הנייר של ספרי הוצאת-הקיבוץ-המאוחד: "בוא אלי פרפר נחמד" עם כל כתבי שייקספיר במהדורה חדשה, חוברות התנועה עתירות המלל-הרעיוני יחד עם תוויות הפרי של תנובה וסידורי העבודה של כל קיבוצי האיזור.
ילדי-כפר מעריצים מתבוננים בגיבורי הדפוס של שנות השישים והשבעים (תמונות מארכיון הכפר)
המכונות האלה פעלו עדיין בקצב סביר, כשהדפיסו בצבע-אחד-בכל-מהלך-הדפסה, ואיפשרו לדפס למשוך מדי פעם, במיומנות רבה, גיליון מודפס ולבחון אותו, בעזרת לופה, בשבע עיניים ועם תאורה מתאימה, כדי לכוון היטב את צלבי ההדפסה (הרגיסטרים) לפי צבעי היסוד. וגם לבדוק את כמות המים המעורבת כידוע בהדפסת-האופסט – על מנת שההדפסה תהיה טובה ויפה ותשביע את רצון הלקוחות.
והפועלים שהפעילו את המכונות האלה היו כמובן חברים מן המניין בקולקטיב. הם הגיעו לכפר ולמפעל מכל פינות הגלובוס: מארגנטינה ומברזיל, מעירק ומחולון – קיבוץ-גלויות בקיבוץ-של-ניירות.
וככה תפסה אותם פעם עדשת "הצלם-של-הקיבוץ" בהפסקת עבודה מתוכננת לצורכי צילום: לבושים בגופיות אפורות ומכנסיים כחולים-כהים, משופמים ברובם, שמחים בחלקם וגאים במקצועם ובמקצועיותם.
ההבדל בין פועלי הדפוס האלה, אפורי-הגופיות, לגיבורי העמל של החקלאות היה בכפות הידיים: לפועלי החקלאות היו כפות-ידיים מיובלות מרוב אחיזה בקלשונים ובמקטפות ובהגה המכונות החקלאיות, ואילו כפות הידיים של עובדי הדפוס היו מחורצות עם קווים של צבעי דפוס ששקעו במהלך שנות ההדפסה הרבות בין חריצי כף היד. לא ניתן היה להסיר את הצבעים האלה, אפילו לא בעזרת חומרי הניקיון החזקים ביותר: בנזין, טרפנטין וסבון-תעשייתי גס וחריף.
את התמונה הנפלאה הזו שלחנו לפני כמה שבועות לחבר יקר, בן-הכפר, שהוא גם צייר מוכשר. פעם גם הוא עבד על מכונות הדפוס. אמנם אלה השייכות לדור החדש: מכונות רציף, שקצב עבודתן מהיר הרבה יותר, ואין להן גיליונות נייר, אלא גלילים ענקיים וכבדים שנכנסים אל המכונה לבנים מצדה האחד ויוצאים עם הדפסה צבעונית מלאה מהצד השני, כשלדפס לא נותר אלא להשגיח על ההדפסה דרך מצלמות ומסכי מחשב מודרניים ולהחליף את הגלילים עם סיום ה"ריצה".
והצייר המוכשר הזה א', אמנם מתגורר (באופן זמני, כבר עשרות שנים) בחוף המערבי של ארצות הברית, אבל ברוחו הוא קרוב ביותר אל הכפר שהשאיר הרחק במזרח. הוא, שיודע צבעי-דפוס מהם, וגם שולט היטב באופן הנחת צבעי-השמן על הקנבס, הביט בתמונה הישנה וצייר ציור נהדר: ביטוי אמנותי ומחווה ל"אחוות הפועלים של פעם".
וכנהוג בימינו בעולמנו המודרני, הוא לא נדרש הפעם ללבוש גופיה אפורה או לגדל שפם-תעשייתי, כדי לשלוח אלי את כל שלבי התקדמות הציור, בקובץ של כמה מאות קילובייט דרך ה"וואטסאפ".
ניסיתי להרכיב מהתמונות האלה מין אנימציה גמלונית במקצת (שמזכירה את שלבי ההדפסה הצבעונית של פעם) דרכה תוכלו להציץ לסטודיו של האמן ולראות את הציור הולך ונבנה עד התוצאה הסופית.
א', שהיה כאמור דפס בעברו, ואחר-כך גם מכונאי מוכשר של רכבי יוקרה באמריקה (וגם חצוצרן חובב וחקיין מוכשר ובלתי-ניתן-לחיקוי), שומר על קשר כמעט יומיומי עם הכפר ויש לו פה הרבה חברים, שבזכות אמצעי התקשורת המודרניים (אימייל, וייבר, ווטסאפ, סקייפ, פייסבוק וכל השאר) משאירים אותו מעודכן (לפעמים הרבה יותר מאיתנו) בכל אירוע שקורה בכפר, ולפעמים אפילו בכל שמועה (והרי כבר תיארתי פעם שבכל יממה קורה רק דבר אחד בכפר הגנרי שלנו). ואם תרצו באמת לדעת מה מתרחש אצלנו, כדאי לשאול את א' בווטסאפ או בוויבר.
"אפורי הגופיות", שמן על בד, אודי פלד, Udi Peled – 2013
כמובן שצילום הציור לא מבטא את מלוא יופיו האמנותי, לכן אנחנו מחכים שהקנבס עם הציור המקורי יגיע לכפר יחד עם האמן עצמו, שיבוא לחופשה השנתית שלו לביקור משפחה וחברים. ובינתיים תוכלו להתבונן בציור דרך "קווים ונקודות". אנחנו יודעים שגם א' שיושב בסן פרנציסקו (כמעט) על המים, יראה אותנו ואתכם מסתכלים בעבודתו, ומקווים שכתבנו רק דברים שיגרמו לו נחת.
פורטרטים מתוך "אפורי הגופיות", שמן על בד, אודי פלד, Udi Peled – 2013
ומי שרוצה לראות עבודות נוספות של א', בן הכפר, האמן הישראלי-אמריקאי, יוכל להיכנס לקישור הזה וגם הזה ולראות עוד הרבה עבודות יפות, חלקן בנושא הכפר שהשאיר במזרח (התיכון) וחלקן מארצו החדשה: מוזיקאים, נופים, טבע דומם ופורטרטים שונים. לאמנות, כידוע, אין גבולות והרשת מבטלת את המרחקים (וגם את הזמנים) הפיזיים ויוצרת מרחב מקומי-גלובלי חדש שכל אחד יכול להיכנס אליו מתי שרק ירצה.
__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.
קווים ונקודות 
אפרופו הגעתו הצפויה של א' – יודעים כבר מי מביא אותו מהכביש?
כמעט בטוח שזה יהיה ח' (או אחד מבניו). עוד לא סוכם סופית בהנהלת שירותי הרכב החדשה.
אודייי… מתיתבא, אודייי????