הצריף השבדי ||| סיפורם של קבוצת הצריפים וחבורת-הילדים "מר פלא בזק"

נושא הצריפים בנגב הוא מוטיב שחוזר שוב ושוב בבלוג הזה. כנראה שהכותב (שהיה תינוק שעדיין לא ידע ללכת כשהובא אל מישורי הלס הפתוחים של הכפר שבנגב) ובית הוריו היה בכלל אוהל – חושב בסתר לבו שהאדם הוא תבנית נוף הבית הראשון שהוא זוכר. והבית הזה היה הצריף השבדי.

שכונת הצריפים השבדיים, שרק שניים מהם שרדו עד היום, ואחד מהם עובר עכשיו תהליך יסודי של שיחזור ושימור, הייתה שכונת המשפחות הראשונה בכפר. היו בה חמישה צריפים, וחוץ מכמה צריפי רווקים נוספים (שמשום מה נקראו אצלנו – "צריפי חבוּרוֹת") זה היה בעצם כל הכפר, וכך הם נשארו צרובים בזיכרון הקולקטיבי של "הילדים משכונת הצריפים" כ"חדרים של ההורים", עד ימינו ממש.

הצריף השבדי מס' 25 (לפני התחלת השימור): אחרי שננטש שימש ליזמויות ותחביבים שונים, 2006

בימים אלה של סוף הקיץ, עובר הצריף השבדי מס' 25 – אחד מהשניים ששרדו מתקופת הילדות ההיא – שיפוץ ושיחזור, על מנת לשמרו כזיכרון ל"איך הכל התחיל כאן". כשאני מנסה להיזכר מי גר בצריף הזה שליד המרפאה, זה שעכשיו נמצא באמצע תהליך השימור והשיחזור – נדמה לי שתמונת המשפחות וסדר מגוריהן נראו בערך ככה:

ב"ס —- ש' —- ? —- א'

כמנהגי בבלוג של "הכפר הגנרי" שלנו אינני נוהג לנקוב בשמות מלאים לכן אציין שלפי זכרוני גרו בו שלוש המשפחות שמסומנות באותיות הקיצור, ומשפחה רביעית שאינני מצליח להיזכר בשמה (אולי מגיבים טובי זיכרון ממני יסייעו בשימור הזיכרון הזה).

הצריף השבדי מס' 25 (בית ל-4 משפחות, כל אחת 20 מ"ר), במהלך פעולות השימור, אוגוסט 2013

הניסיונות לשחזר את ימי זוהרם של הצריפים השבדיים מביאים אותי גם אל הצריפים שלנו, אלה שנהרסו כבר לפני עשרות שנים, ואל חבורת "מר פלא בזק". וכאן אני יכול לזקוף לזכותי ולזכות חברי לחבורה המופלאה הזו, את הבחירה בשם שהוא ראשי תיבות שקל לזכור אותם, ממש כמו (להבדיל עשר הבדלות) ראשי התיבות של עשר מכות מצרים: דצ"כ עד"ש באח"ב, שכל ילד יהודי מסוגל לזכור (אם הזיכרון שלו לא תפוס בשמות כל-כוכבי-ברצלונה או ברשימת דיירי-בית-האח-הגדול המועמדים להדחה).

   הצריף השבדי "שלנו" בזמן פירוקו, עם ילדי הדור השלישי בוחנים את מה שהיה "בית-אבא", 1984

את שמות המשפחות שהרכיבו את חבורת "מר פלא בזק" לא קשה לשחזר, גם אחרי כל השנים שעברו, וברור מצירוף האותיות של שם הכנופיה, שהייתה זו חבורה של שמונה משפחות, שגרו, מן הסתם, בשני הצריפים השבדיים המערביים יותר (מעבר למדרכה שהפרידה בינם ובין צריף מס' 25 שנשאר ומשומר עכשיו).
היו אלה המשפחות (וכאן אני חייב לתת שמות מפורשים, כי אחרת איך תאמינו לי שבאמת הייתה חבורה כזו "מר פלא בזק" ולא בדיתי אותה ממוחי כדי לכתוב פוסט סהרורי שכזה): מאיר-רפופורט – פלג-לב-אפרת – בודנקין (לימים דגן)-זורע-קלמר (למשפחת פלג עוד בכלל לא היו ילדים בתקופה ההיא, אבל הם הוכנסו לשם החבורה כדיירים לגיטימיים ברצף המשפחות של הצריף).

ה"חדרים של ההורים", כפי שנקראו "דירות המשפחות", היו באמת לא יותר מחדר עם מיטה וארון, ועוד חדר-מבוא קטנטן ותא עוד יותר קטנטן של השירותים, שמשום מה נקראו אצלנו "שמייקה". בהתחלה אפילו לא הייתה בחדרים האלה מקלחת, ואת פעולת הרחצה היו ההורים עושים ב"מקלחת הציבורית" והילדים התקלחו, כמובן, בבתי הילדים (בבית הכולל). אחר-כך הוסיפו בצריף דוד מוסק בנפט, שהיה מעין צינור עבה שחומם בעזרת מבער (ברענער), והודלק בעזרת קצת ספירט (טכנולוגיה מורכבת שלא רבים זוכרים אותה או מתגעגעים אליה).

ומכיוון שהחדרים שתיארתי היו כל-כך קטנים וההורים היו כל-כך עסוקים בענייני הוועדות והתקנונים והמשמרות הארוכות בעבודה, ובתורנויות של ענפי הכפר, ובחזרות ממושכות לטקס-העומר או למסכת-ביכורים – היינו בעצם "ילדי חוץ". כלומר לא ילדי-חוץ במובן המקורי של "ילדים שהוריהם אינם חברי הקיבוץ" – אלא ילדים שהעבירו את רוב זמנם בפעולות שהם יזמו מחוץ לחדרים הקטנטנים של ההורים.

"סימני דרך משולבים": הצעה ל"משחק-חוץ", כפי ששוחק גם על ידי חבורת "מר-פלא-בזק". (מתוך הספר "אלפיים משחק ומשחק" – כרך "משחקים צופיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982)

כך הוקמה חבורת "מר-פלא-בזק", שעסקה במשחקי-ילדים שאורגנו על-ידי הילדים: "סימני-דרך", הטמנה וחיפוש של "אוצרות" מדומיינים, חפירת מערות חסמבה סודיות בשטחי ההפקר הלא-בנויים (שהיו רוב שטחי הכפר, בעצם), בניית "בתים-על-העצים", "מסיבות-שחיתות" עם "תוכנית תרבותית" עצמית וכיבוד של מיץ ממותק בכוסות פלסטיק וכמה מקלות מלוחים – בקיצור אחר-הצהריים-של-פורענות תוססת שהתקיימו, במה שנקרא אז – על פי תורת החינוך המשותף – "שעות הילדים". וחשוב להזכיר שכל הפעילות התוססת הזו קרתה ללא כל התערבות מצד ההורים.

   הצריף השבדי מס' 25, לפני (מימין) ובזמן פעולות השימור: השיחים טיפסו והשתרגו עד הגג ופגעו בקרשים השבדיים העדינים, והציפורים נכנסו דרך האשנב של עליית-הגג ועשו מה עשו

חבורת "מר-פלא-בזק" מנתה לא יותר מעשרים ילדים והייתה חבורה מגובשת ביותר: הילדים היותר-גדולים היו מושכים את אחיהם הקטנים לפעילות היצירתית ולהרפתקאות הכפר. (לצערי לא מצאתי בארכיוני צילומים מהתקופה ההיא, כי למי הייתה אז מצלמה? ואם הייתה כזו ל"צלם-הכפר" – היא שימשה רק לאירועים חגיגיים ולצילומים יזומים, למען ההיסטוריה ולמען הארכיון).
כמובן שכדרכן של חבורות רחוב בכל העולם, גם במקומות קצת יותר גדולים מהכפר שלנו (כמו למשל בסימטאות ניו-יורק של "סיפור הפרברים") קמה לה חבורת-נגד של קבוצת ילדים מהמשפחות שעברו ממש באותם ימים להתגורר בשכונת הבתים הבנויים הראשונה. בשכונה הזו החדרים לא היו גדולים יותר, אבל הבית היה בניין של ממש עשוי מבלוקים, ולא היה עוד צריף שבדי, כמו אצלנו. (תוכלו לראות במפה המצורפת את המרחק העצום של כמאתיים מטר שהפריד בין ה"שכונות" – הצריפים והבניינים).
החבורה המתחרה הזו, שלא יכולנו לזלזל בכוחה, נקראה דווקא פופאי (עד כמה שאני זוכר). ונדמה לי שהיא שאבה את שמה מכך שהסיומת של הקבוצה שלנו – "בזק", הזכירה להם מסטיק בזוקה, והמסטיק המתחרה באותם ימים בבזוקה היה מסטיק "פופאי" (לא מצאתי לטענה הזו שום סימוכים גוגליים, אז: ילש"ט – יכול להיות שאני טועה). בחיפושי אחרי המסטיקים הנשכחים האלה מצאתי את דף הפייסבוק של הספר "מסטיק של פעם", שם הסתבר לי שיש חוקרים יסודיים יותר שכבר תיעדו את כל תולדות המסטיק העברי. גם שם לא מצאתי חיזוק לזכרון-המסטיק שלי. כנראה שאני באמת טועה.
ומיותר להזכיר שכדרכה של חבורת נגד (ממש כמו "החסידים" ו"המתנגדים") שמה היה לעומתי ומתגרה.

מיקום שכונת הצריפים השבדיים (מסומן בחץ אדום), שני הצריפים של "מר-פלא-בזק" (מסומנים בירוק) ושכונת "הבתים" של חבורת "פופאי" (בחץ כחול). מתוך "דברי ערך, לקסיקון ערכים מקומיים", 1997)

כך או כך, לא הייתה מלחמה אמיתית בין שתי חבורות-הרחוב-הכפרי, מכיוון שאחרי השלוש-שעות-מקסימום של "שעות הילדים", היו כל ילדי החינוך המשותף חוזרים לבית הילדים (הבית הכולל) שהיה ברוב המובנים המשפחה האמיתית, והיו ממשיכים לבלות יחד עד "ההשכבה", וכמעט תמיד ה"בילוי" היה נמשך גם הרבה אחרי ש"ההורה המשכיב" היה אומר לכולם לילה טוב ומשאיר את כל החבורה להשגחת "שומרת הלילה".

   
למעלה – צריף שבדי נוסף ששרד עד היום ומשמש סדנא לעבודות נגרות. למטה – הצריף המזרחי יותר של חבורת "מר-פלא-בזק", רגע לפני פירוקו ב-2006 לצורך בניית גן-ילדים ממוגן

מה כל זה אומר על הילדים שהיינו? האם היינו ילדים מוזנחים? האם נתנו לנו עצמאות-יתר? האם ההורים שטופי-האידיאולוגיה (שבעצמם גדלו במשפחות זעיר-בורגניות רגילות או במשפחות-פועלים מסודרות) הלכו שולל אחרי יומרות חינוכיות שאפתניות-מדי לשינוי דור העתיד של המין האנושי?
כל השאלות הכבדות האלה לא משנות כיום הרבה, והמקרה הפרטי-קבוצתי של חבורת "מר-פלא-בזק" מהצריפים השבדיים מעורר זיכרונות של ילדות בהחלט עשירה ומועשרת. למרות שוודאי היינו מוגדרים (על פי הקריטריונים של היום) הרבה מתחת לקו-העוני, והיעדר כל סממן של מותרות הוא כיום, במרחק של עשרות שנים, זועק לעיניים ומנוגד כל-כך לשפע המופרז של ימינו. כמו שכבר כתבתי בפוסטים על "ילדי המדבר" ו"היינו העתיד" – ילדים לא צריכים הרבה כדי להיות מאושרים (וילדוֹת לא חייבות לפנטז על להיות "מעושרות" או "כוכב נולד"). תנו לנו רק צריף שבדי קטן בנגב (וגם אותו לא ממש צריך) כבסיס להרפתקאות סוערות שיכולות לקרות גם בלא-כלום המדברי, ותנו לנו לשחק איפה ובמה שרק נרצה – ונהיה שמחים בחלקנו.
ולמרות שאפשר, ממרחק השנים, לתמוה קצת על שיטת החינוך המיוחדת הזאת, וגם אפשר לבכות על "הילדוּת הקשה" ולתאר את העוני והמחסור, ואולי אפילו את "ההזנחה ההוֹרית" – בשום אופן לא הרגשנו שהיינו ילדים מוזנחים, כי הרי היינו "מר-פלא-בזק", חבורת-סוד-מוחלט-בהחלט, ורק מי שהיה חבר בה יודע (ולפעמים גם הוא לא יודע) מה כוחה של החבורה.

תמונה אחרונה של הצריף המזרחי של חבורת "מר-פלא-בזק", אחרי שעזבו אותו דייריו (במאה הקודמת), אבל עדיין עם כליל-החורש שמקשט את זיקנתו

__________
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, בדפי הארכיון, הכוללים כל אחד 200 רשומות.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס.