2013-2003-1973 ||| ארבעים אחרי המלחמה

טנקים בסיני 1973

לפני עשר שנים, כשמלאו שלושים שנה למלחמת יום כיפור ובאמצע תקופת האינתיפיאדה השנייה, יצאה לדרך יוזמת "המפקד הלאומי". היא סימנה עבורנו – הדור של יום כיפור 73' – תקווה מעורפלת לשינוי. בראש "המפקד" עמד עמי אילון, גיבור ישראל עתיר זכויות, ומישהו שיודע מה זאת מלחמה, שניסה להצית בלבבות האדישים והמיואשים תקווה חדשה. באופן אישי הושפעתי מהיוזמה וכתבתי רשימה ששלחתי, בתמימות מסוימת אבל גם בתחושת שליחות, למקומון הקיבוצים (אז עוד לא היה לי בלוג ועוד לא הייתה רשת חברתית). כתבתי שם כמה מהתחושות של מי שהיה אחד מ"חיילי יום כיפור 73". כמובן שהייתה תמימות לחשוב שכמה מילים במקומון יכולות להזיז למישהו. היום יש אינטרנט שמשנה עולמות ומפיל ממשלות ולמרות שאת הקישור לרשימה הזו הבאתי כבר לפני שנה, עם מותו של מפקד האוגדה שלנו, האלוף אברהם אדן (ברן) – אני לא יודע כמה נכנסו וניסו לקרוא.

מלחמה 1973עכשיו, כשכל אמצעי התקשורת מביאים יום-יום את אירועי הימים הנוראים ההם של אוקטובר 1973 ומנסים למצוא זווית חדשה, קולות שטרם נשמעו וסיפורי לוחמים שעדיין לא סופרו – מצאתי לנכון לפרסם את הרשימה ההיא במלואה, כאן בבלוג שלי. חילצתי אותה מהקישור שוודאי עוד מעט יימחק, אם האתר שמחזיק אותו ייסגר כדרכם של אתרים רבים. מאז שנכתבה הרשימה עברו עשר שנים ודבר לא נשתנה. הצורך הדחוף בהסדר או במה שפעם קראו "שלום" הפך לעניין שולי שממשלות סוחרות בו כ"עוד-נושא" במגעים הקואליציוניים, ולא בהכרח הדחוף שבהם. אני יודע גם שלא כל מי שהיה שותף לחווית מלחמת יום כיפור מחזיק באותן דעות "נאיביות" – שצריך לעשות הכול על מנת למצוא את הדרך שמלחמה כזו לא תחזור.

היום החליפה את רשת הקשר העמוסה של החטיבה והגדוד – רשת האינטרנט, וחוקרים אובייקטיביים שהמלחמה בשבילם היא שדה מחקר, לא שדה קרב, מספרים שיותר ממחצית תושבי המדינה כיום (אלה שנולדו אחרי, ואלה שעלו לארץ מאז) לא חוו ולא מכירים בכלל את חוויית מלחמת יום כיפור – לא כאזרחים או ילדים מודאגים, וודאי שלא כלוחמים. ואולי בגלל זה, לא נראה שהשאיפה להגיע להסדר בוערת למישהו. אז אני מנסה כאן, בכוחותי הדלים, לחזור ולטעון את הטענה שלכאורה היא מובנת מאליה – שמלחמה היא דבר נורא. שצריך להיות אחרת, מוכרח להיות ואפשר שיהיה אחרת. שצריך לעשות הכול על מנת שמלחמה כזו לא תחזור. שהשקט של עכשיו הוא מדומה, שכבר נפגענו מהשאננות, ושתחושת היציבות שמישהו ניסה ומנסה לשדר היא מדומה. ושלא "יהיה בסדר". וגם שדבר לא יקרה אם לא נאמין שאפשר אחרת. נכון, אני תמים ונאיבי, אבל יותר טוב להיות אדיש ופסיבי?!
אני מתעקש להיות נאיבי. אני רוצה להאמין לח' שטילפן אלינו מעזה, כמנהגו, בערב ראש-השנה ואמר כהרגלו: "שנה טובה ואינשאללה שיבוא שלום". אני רוצה להאמין שישנם עוד מיליונים כמוהו בעזה וברמאללה, וגם אצלנו. ושלמרות שחצי האוכלוסיה לא יודעת מה זאת בדיוק מלחמה – יימצאו המיליונים, אם רק יבוא מי שידע לקרוא: "אחרי!"

החיץ החקלאי 1973טנקים של החטיבה בחיץ החקלאי ב"אפריקה", אחרי הצליחה (מתוך "ההולכים ראשונה" סיפורה של חטיבת נתקה במלחמת יום-הכפורים). למעלה – טנקים של החטיבה בסיני, בשלב הבלימה (מאותו ספר)

לפניכם הרשימה המלאה מאוקטובר 2003, שלושים שנה למלחמה ההיא, עם "מפת-מזכרת" של "קוד סיריוס" האותנטי של מהלכי הקרבות של החטיבה, שחולקה למפקדים אחרי השחרור (ושכדרכם של רוב הזיכרונות מעליית-הגג, כורסמה בשוליה על ידי שיני הזמן ועל-ידי מכרסמים אחרים – אבל עדיין ניתן למצוא בה את ציר "מאדים" וציר "עכביש" ו"טרטור" ו"לקסיקון" ושאר הצירים בסיני וב"אפריקה" שם השארנו את תמימותנו):

War_Map1973

המלחמה ההיא

אל המלחמה ההיא, בסתיו של 1973, יצאנו אופטימיים וחדורי ביטחון. שש שנים לפניה  – למרות שהייתי כבר בן שמונה-עשרה וחצי – לא לקחתי חלק בניצחון המזהיר של ששת הימים.
שכבנו בשוחה, במוצב מספוא, כאן בבארי, אני ואסף ש', המחנך שלי מכיתה ז', סופרים כמה פגזים ביום הראשון, ובלילה מביטים בהתרגשות מערבה, באלפי הנותבים שבישרו את כיבוש הרצועה. מלחמה יכולה להיות די פוטוגנית, אם לא ממש לוקחים בה חלק.

כשנגמרה המלחמה הקצרה ההיא, יצאתי, יחד עם חברי המדריכים מהקומונה של רמת-גן, לתור את גבולות האימפריה החדשה: בגולן, בסיני ובגדה. עמדנו משתאים לראות שיש חיים מעבר לגבול שסגר על ילדותנו, שתינו סבן-אפ, קנינו כדים ומזכרות אחרות. החיים נראו יפים ומבטיחים. יחד עם כולם טעינו לחשוב שנוכל להחזיק את כול זה לנצח. אחר-כך התגייסנו לצבא המנצח והגדול. האופוריה הייתה שלמה: תמונות האלופים הפכו למחזיקי מפתחות, הלהקות הצבאיות כיכבו במצעדי הפזמונים: "יש לי אהוב בסיירת חרוב", "כאן השריונים", "הייתי נער…"

שש שנים אחרי ששת הימים, התעוררתי משינה ארוכה של יום-כיפור שליו אל קריאות הגיוס של המלחמה "שלי". עשרים וארבע שעות אחר כך, בערוב היום השני למלחמה, כבר הייתי בטנק בודד, חולף על פני הכלים השרופים הראשונים של החטיבה ברומאני, נוסע על ציר טסה-בלוזה ומחפש את הגדוד שחנה בצדי הציר במקום כלשהו. איתן, הסמג"ד, כיוון אותנו אל החניון המאולתר. למחרת כבר היו הוא וכול הצוות שלו בטנק הראשון של הגדוד שעלה באש, בדרך לפירדאן. בעשרים הימים הבאים בלמנו, השמדנו, חילצנו, הותקפנו, צלחנו וכיתרנו. לישון, לחשוב או להרגיש – לא ממש הצלחנו.
מלחמה היא לא חצים של אוגדות וחטיבות על המפה. היא לא בלימה וכיתור וכיבוש. את אלה מוסיפים מאוחר יותר כתבים-צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי סבר. מעמדת החייל הפשוט, או מצריח המ"מ הזוטר – מלחמה היא עייפות אחת גדולה ואי-ודאות מתמדת ומעיקה וגורל מתעתע, שפוגע באופן אקראי במי שנמצא במקום הלא נכון. היום, שלושים שנה אחרי, כולם יודעים שזו הייתה מלחמת יום-כיפור, שנמשכה עשרים ואחד ימי לחימה ועוד חצי שנה של המתנה והתשה. אז ידענו רק שאנחנו מתים מעייפות, ספרנו בכול חניון-לילה מי נפגע, מי פונה לאחור, ושאלנו זה את זה, מה יהיה מחר?
מאוחר יותר, כשישבנו במיתלה ארבעה חודשים, במבנים שאלתרנו מארגזי תחמושת ריקים – מוכנים להשלים את המלאכה, להשמיד את הארמיה השלישית הנצורה שלפנינו – ביקשנו רק שייגמר הכול, שלא נשמיד אף אחד ושנוכל כבר לחזור הביתה בשלום. ההיסטוריה יודעת לספר (אם רק ישאלו אותה…) שדווקא העובדה שלא השמדנו אז שום ארמיה – הביאה, שנים ספורות אחר כך, את הסכם השלום עם מצרים. אם תרצו, יכולנו להבין כבר אז שדווקא איפוק והימנעות ממלחמה טומנים בחובם את זרעי השלום והפיוס. אבל שלושים שנה חלפו מאז – והלקח עוד לא נלמד.

ציר לקסיקון 1973אחרי המלחמה כתב ארנון לפיד את "הזמנה לבכי": "אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי. היום והשעה אינם חשובים, אך תוכנית הערב, אני מבטיח, תהא עשירה: כי נבכה שעות וביחד, כי לבד לא יוצא לי. משך כול המלחמה רציתי לבכות ולא יכולתי, עכשיו זה ילך, זה מוכרח ללכת. אין דבר שיעצור בעדנו. אני אבכה על המתים שלי, ואתם תבכו על שלכם. ויחד נבכה על החלומות שמהם הקצנו, על הדברים הגדולים שהפכו לקטנים, על האלים שהכזיבו, ועל נביאי השקר שעלו לגדולה, על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור, ועל העתיד שיהיה שונה לחלוטין". (הנוסח המלא כאן)

ואנחנו קראנו והנהנו, אבל לבכות – לא בכינו עד היום…
כשיצאו גיבורי המלחמה ההיא, בחורף שנת 73, ועמדו בדובונים צבאיים מול משרדי הממשלה האטומה והזחוחה, איש לא האמין שאנשים מהשורה, מעטים אבל צודקים, יכולים לשנות משהו ולהזיז ל"גדולי האומה" שבמשרדים הנעולים. אבל הממשלה ההיא נפלה, ואתה קרסה גם דרכה, מעוצמת המחאה הכנה ההיא.

היום, אחרי שלוש שנים של מלחמה [הכוונה הייתה כמובן לאינתיפאדה השנייה], שמאיימת להיות הארוכה ואולי המייאשת ביותר בתולדותינו, קמה שוב יוזמה אמיצה וחכמה מהשטח: באומץ, בביטחון, ביושר ואפילו בצניעות, מחוללים יוזמיה את המהפכה שיכולה לשנות את עתידנו. בפעם הראשונה אין כאן חלומות ומשאלות בלבד, לא הכתבה מלמעלה – אלא יוזמה מפוכחת, של שני הצדדים, לשים סוף לסיוט המתמשך. שלושה חודשים אחרי שעלה "המפקד הלאומי", בהנהגת עמי אילון וסרי נוסייבה, חתמו עליו 71,500 ישראלים ו-45,000 פלסטינים. זה הרבה, אבל מעט מדי. [בסופו של דבר אתר האינטרנט של המפקד דיווח ש-251,240 ישראלים ו־160,800 פלסטינים חתמו על היוזמה] . אני מאמין שיש כאן לפחות מיליון אנשים המוכנים, כמוני, לתת את קולם לפתרון המוצע. אולי שני מיליון. קולנו לא נשמע עד כה, כי נכון – אנחנו אדישים ועייפים, מלאי אכזבות, פצועים והלומי קרב מכול המלחמות שעברנו. היום, שלושים שנה אחרי המלחמה ההיא, זה הזמן לחשבון נפש, למאמץ קטנטן עכשיו, שיכול להביא שינוי ענק מחר. כשיחתמו מיליון אזרחים על "המפקד הלאומי" – שום ממשלה לא תוכל להתעלם או להחזיר את ההיסטוריה לאחור.

***
אתם בהחלט יכולים להגיד היום: "הנה חתמו רבע מיליון – ומה השתנה? האם שלושת-רבעי מיליון חותמים נוספים היו משנים משהו?"  אני לא יודע. אני רק בלוגר חדש ונאיבי, לא מומחה להיסטוריה שיודע בדיוק לאן פניה מועדות, וגם לא שועל פוליטי ותיק וערמומי, אבל אני כן יודע מה זאת מלחמה כוללת. אולי חסרים לנו כמה מנהיגים "נאיביים" שינסו "לתת לשמש לעלות".

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

Advertisements
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, מפות, צבא וביטחון, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על 2013-2003-1973 ||| ארבעים אחרי המלחמה

  1. פינגבאק: מוקדש לדור מלחמת יום הכיפורים 1973 | הצלחה

  2. סמדר הגיב:

    בתנ"ך כתוב: "מי האיש החפץ חיים – אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, עשה טוב, בקש שלום ורודפהו". (תהילים ל"ד)
    עכשיו, החלק עם כל הציוויים של "רע וטוב" הוא די ברור. אבל לא תמיד שמים לב לחלק של ה"בקש שלום ורודפהו", שהוא למעשה ציווי להיות אקטיבי. כי לא מספיק לבקש שלום, במין מלמול תחת השפם בינך לבינך, ולחכות שזה יקרה איכשהו-מתישהו-ע"י-מישהו. צריך ממש לרדוף אחרי מה שאתה מבקש שיהיה. וזאת מתוך ההבנה והאמונה הבסיסית הזו שהבעת כאן, ש"צריך להיות אחרת, מוכרח להיות ואפשר שיהיה אחרת".
    הבעיה בישראל של 2013 שכולנו "חפצי חיים" אמנם, אך עדיין לא ברור "מי האיש". מי המנהיג החפץ חיים עד כדי כך – שיבקש שלום וירדפהו עד ישיגהו, ולאורך כל הדרך ישדר "אחרי", כדבריך.
    אולי זה בגלל ש"נאיביות" מתפרשת כיום כ"הבעת חוסר ניסיון, הבנה או תחכום", בעוד ש"במקור היא הצביעה על תמימות וטבעיות" (ויקיפדיה). בתרגום עברי-ישראלי-עדכני היא כנראה נתפסת כ"פראייריות" – ו"להיות פראייר" זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך (בעיני הרבה יותר מ"מחצית הציבור בישראל של ימינו", מחקרים הוכיחו).
    טוב שיש לפחות בלוגרים חפצי חיים, שלא מפחדים להיות פראיירים-לכאורה ונאיביים-במובן-החיובי-של-המילה.

  3. מיכל הגיב:

    יגאל,
    קראתי ובכיתי, אולי בשביל מישהו, אולי בשבילי ואולי בשביל כולם. היום גם יום השנה לאסון התאומים בארה"ב, גם שם נהרגו מספיק.
    וכן בבקשה, תמשיך להיות "תמים" (עם ובלי מרכאות), כי אנחנו אלה שמתעוררים בשנתיים-שלוש האחרונות לזה שאנחנו לא רוצים להמשיך לחיות ככה, ושמי שאחראי לשנות זה אנחנו, במו עצמינו. והבלוג שלך הוא חלק מזה. ואני מאד אוהבת אותו.
    שתהיה לך שנה טובה, מלאת שמחה ורגשות מכל המינים,
    מיכל

  4. שרי אלדן הגיב:

    בהרכנת ראש.
    יש מקרים שמילת התגובה "אהבתי",נראית כנבובה.כבנאלית.כך למקרא דבריך אלו. הקול היחידי שאשמיע הפעם יהייה קול הדממה הדקורה ודוקרת. וכן — בהרקנת ראש מודה.

  5. מצפייה בסדרה שהפיקו ע"פ הסרט "שומרי הסף", עושה רושם שזה אפילו לא כל כך נאיבי להאמין בהסכמי שלום. דווקא ה"ביטחוניסטים" הכי גדולים (ראשי השב"כ) מודים שהיו הרבה הזדמנויות ואבני דרך שיכלו לקרב הסכמים מדיניים (אני חושבת שהמילה "שלום" מבלבלת חלק גדול מהציבור, שרואים מאחוריה חיבוקים ואהבה וריקודים עד אור השחר ולא מבינים שמדובר פשוט באנשים שחיים את חייהם בלי להפריע אחד לשני) ושרק קטנות וקטנוניות של מנהיגים קטנים וחסרי חזון שמו רגל שוב ושוב.
    אל תאמר שאתה נאיבי, תאמר שאתה מבין מספיק בהיסטוריה בשביל לראות את התמונה הרחבה. הררי אומר שאנחנו חיים בעידן של שלום עולמי באופן יחסי להיסטוריה, והוא הרי מבין משהו בהיסטוריה.

    • igalz הגיב:

      אני לא טוען שאני רואה תמונה רחבה, רק מביע משאלת-לב. ואני חושב שבידינו אפילו לנסות להגשים אותה. הבעייה שיותר ממחצית הציבור לא חושב שיש בעייה בכלל.
      והררי – לו יש את הפריוויליגיה להסתכל על ההיסטוריה ממבט-על, אז הוא יכול לדבר על ״עידן של שלום עולמי״, גם כשמתחת לאף מתחוללת כאן מלחמה.

  6. פינגבאק: עקדה נצחית | הצלחה

  7. Itzik Sivosh הגיב:

    חבר יקר, עם כל הכבוד לשירות שעשית כרבים וטובים בינינו (לא כולם כך, אגב, משתמטים היו תמיד…) למען הישרדותה של ישראל, בני משפחותינו, יקירינו וכדו', אני חייב לקרוא אותך לסדר!

    ניסיונך לנהל כאן תעמולה מפלגתית למען עמי אילון ויזמת-ז'נבה בלתי ראוי!!!

    ובאשר לעמי אילון עצמו, בדומה ל'מיסיס קלין', גם הוא מנסה למכור תדמית שכזו, אך הוא חייב שתי תשובות:
    א. נסיבות הרצחו של רוה"מ רבין (מספר הכדורים בחולצתו) כולל הפעלת פרובוקטורים-סוכנים מטעם ארגונו.
    ב. אחריותו האישית לשתיית מי-קישון ע"י לוחמיו בשייטת, גת האימונים, במסגרת התעללויות קשות אחרות בפלואחריותו למצבם הבריאותי.
    שנטובה – שנת דיווחי אמת בראש ובראשונה…
    איציק סיבוש

    • igalz הגיב:

      אדון סיבוש היקר,
      אמנם קראת לי "חבר יקר", אבל אני לא בטוח שאנחנו מכירים.
      לעצם תגובתך המלומדת:
      א. אינני מנהל שום "תעמולה מפלגתית". כתבתי בבלוג האישי שלי, את החוויות והתובנות האישיות שלי. לכן למרות שאתה "קורא אותי לסדר" אני לא ממהר להתייצב למסדר שלך.
      ב.עמי אילון לא היה שותף ליוזמת ז'נבה, אלא ל"מפקד הלאומי" עליו כתבתי (הרשימה המקורית היתה מ-2003, כפי שציינתי בפוסט), וגם לא זקוק ל"תעמולה המפלגתית" שלי, מכיוון שהוא לא פועל כרגע במישור הפוליטי.
      ג. אם הניסיון שלי ראוי, או "בלתי ראוי" כלשונך – ישפטו הקוראים והמגיבים.
      ד. בעת הירצחו של רה"מ רבין, אילון לא היה ראש של שום "ארגון" וממילא לא הפעיל שום "פרובוקטורים". הוא מונה לתפקיד ראש השב"כ בעקבות הרצח.
      למרות דבריך הבלתי מדויקים (בלשון המעטה) גם אני מאחל לך שנה טובה. לכל אחד שמורה הזכות להביע את דעותיו ואני מקווה שתשתדל בפעם הבאה לבדוק את העובדות שאתה כותב עליהן בפסקנות כל כך גדולה.

      • Itzik Sivosh הגיב:

        לרגע לא טענתי כי עמד בראש הארגון בעת רצח רבין (וברור שאינו פטור מתשובות, בין השאר בתוקף תפקידו כמנקה ארוות), וכנל תקף באשר ליתר טענותיך הקטנוניות. אני מצטרף לדעתך, יחד עם זאת, כי לכל אחד הזכות להבעת דעה, גם אם באופן קטנוני וחסר נימוס, ומאחל לך שנה פורייה ומוצלחת.
        איציק סיבוש

  8. Amichay Alon הגיב:

    יגאל איש יקר,באופן אישי,אני אמשיך ליתמוך בשלוש המישפחות של ידידנו מעזה,ואמשיך להושיט את ידי לשלום,אבל לומר את האמת,הצבעתי במישאל שלך עבור האפשרות של "הים הוא אותו ים,והערבים הם אותם ערבים"
    כי אני חושב שכל עוד הערבים לא יעשו שלום עם עצמם(אביב ערבי עלק) הם לא יעשו שלום איתנו.או כמו שגולדה היקרה נהגה לומר:אנחנו יכולים ליסלוח לערביםעל זה שהם הורגים את ילדנו,אבל אנחנו לא יכולים ליסלוח לערבים על זה שהם מכריכים אותנו להרוג את ילדהם.שלום עם הערבים יתכן רק כאשר הערבים יואהבו את ילדהם ,יותר מאשר השינאה שלהם כלפינו" אבל…אני אישית תמיד מוכן להושיט יד לשלום,ובהחלט מאמין שהרוב הדומם בצד השני הוא בידיוק כמו 3 המישפחות של ידידנו מעזה.הבעיה שהרוב הדומם-דומם!!!! ולכן לא צריך לשכנע את המשוכנעים (כמוני) אלא לגייס את כל מוחות העולם לחשוב ולימצוא איך גורמים לדבריה של גולדה מאיר להפוך למציאות.לסיכום אני קטן אמונה בנושא אבל לא שוכח את שלמדתי וירשתי מאבא ויקטור אלון: "אפילו השערה הכי קטנה,מטילה צילה על האדמה" אוהב אותך יה יגאל.עמיחי אלון

    • igalz הגיב:

      עמיחי יקירי,
      זכותו של כל אחד להחזיק באיזו דעה שהוא מאמין בה.
      ואני שמח שהצבעת ב"משאל שלי" כפי שאתה מאמין.
      לעצם דבריה של גולדה, אני אישית לא הייתי "חותם" עליהם. לטעמי, יש בהם הרבה התנשאות וצביעות. לא נראה לי ש"הערבים לא אוהבים את ילדיהם". אבל נסכים לפחות שנמשיך "להושיט את ידנו".
      ו"הרוב הדומם – דומם!!!" גם אצלנו. זאת הסיבה שהעליתי את הפוסט שלי שוב (אחרי 10 שנים) במועד הזה. שנה טובה לך ולכל המשפחה.

      • עמיחי אלון הגיב:

        יה יגאל,הפנמתי את תשובתך. מקובל עלי שעל לי ליקבוע עבור הערבים,יהודים או מי שלא יהיה באיזו מידה הם אוהבים את ילדהם,למה מי אני! העינין הוא שציטוט זה הוא להמחשה בילבד לגודל השינאה של (נכון אסור להכליל)רוב מנהיגי העולם הערבי כלפי מדינתנו הקטנה.אז היום בערב יום הכיפורים אני מנצל ברשותך במה זו כדי לבקש סליחה אם פיקפקתי באהבתו של מי שלא יהיה לגבי ילדיו.אני גם מנצל את ההזדמנות לישלוח איחולים של שלום ביטחון פרנסה ובריאות לידידנו בעזה,ואני גם קורא למנהיגי העולם הערבי לירצות לכונן עימנו שלום לפחות כמו הרצון שלהם לאהוב את ילדהם. ולסיכום אני רוצה לחזק את דבריו של צחי דבורי ולומר שאם שלום לא יבוא לבארי,אז אני אדאג שהוא יבוא להופיע בהולנד.בברכת ושמחת בחגך והיית אך שמח אייי אייי איי.עמיחי

  9. שרי אלדן הגיב:

    היום כבר מחרתיים משלשום. אמנם,עוד לא נרגעתי אבל כבר התאזנתי ואני מסוגלת להגיב מעבר לדומייה שבהרכנת הראש.כתבת על "כתבים צבאיים זריזים והיסטוריוני-מלחמות חמורי-סבר".הייתי מוסיפה את דבריך כהד-תמיד לדבריהם ומידי פעם עושה"החלפות".יהיו דבריך הקול החד והברור,בעוד קולם ישמע כהד מרוחק המנסה להישמע.ומלמטה ירוץ כיתוב ברור משלך:"מלחמה היא לא חיצים של אוגדות על המפה. את אלו מוסיפים מאוחר יותר".זה באשר לטלביזיה. ובאשר לשר החינוך-הייתי מציעה לו להכניס מדבריך לתכנית הלימודים.לשעורי מחנך.
    ובאשר לדברי ארנון לפיד:"הזמנה לבכי".מעבר לערכם ויחודם,איזה עימוד עיצבת להם! השורה "על ההווה שאין בו גם קרן אחת של אור",ממוקמת מול כיס-הלב המשורבט בשחור צפוף צפוף שאכן חסרה בו ולו קרו אור אחת.דוגמה מאלפת לעימוד=משמעות=ואסתטיקה.
    בשביל לכתוב יפה, לאייר יפה, ליצור עימוד יפה צריך כישרון.אך כדי לגעת במקום הכואב והמכונן צריך להיות אמיץ. אמיץ עד כאב.פשוט יותר לכתוב על צריפים,חבורות ילדים ושסק-גויבה.ועל כך,גם על כך – הרבה כבוד. ובאשר להילולת מלחמת ששת הימים: לא כולם חגגו.לאנדד,למשל, יש מדור שירים שלם המוקדש למלחמת ששת הימים.שמו "ימים לאחר ששה ימים",(בספרו "לבדו בזרם הכבד").כולו שירי קינה והספד.
    כתבת "שהשקט של עכשיו הוא מדומה".מה לעשות,אדם קרוב לצריפו ולשכנו (גם על זה כתבת),אמירה זו שלך העלתה בי את שירו של אנדד באותן מילים ממש: "שקט מדומה",(מתןך "לא על האבן לבדה" עמ,19, נכתב עוד לפני מלחמת ששת הימים)."מוצבים של שלווה מלומדה.\נוף של שקט מדומה,…//במקום בלתי-קרוא השקט הזה/ישופנו עקב". אני יודעת שאני מאריכה.מאריכה מידי.אבל הזמן והמקום. יום כיפור היום,הלא כן? אז אין כיום כיפור מתאים מלהתייחס לזמן ול"מקום".ולכן,ארשה לעצמי לצטט שיר,כן שוב שלו.השיר נכתב לפני מלחמת יום-כיפור זה לא שיפוץ טורקי.ההוככה הניצחת זמן פרסומו בדפוס.יותר מ 40 שנה מאז נכתב ואני חוזרת ומצטמררת ממנו כל פעם מחדש. הוא ממש ממש לווי מתאים לדבריך: "שקטו.שקט?/ יערות צפון שועטים/ במורד/ בשטח לשוא השלוה שלטת./ השלטים הלוחשים שקט/ שקר לואטים לכם/ לכן חשוב יותר/ להרעיש.ובשער הנסגר/ להציב איש שישגר שדר/ לא שר,(ש שמאלית, מלשון שר בממשלה),לא יודע שיר/ איש אשר כשיר/ בגרונו לשאוג:לא החורש נע/ היערות שועטים בכל השטח/ הם כבר במורד החד/ נותר פנוי רק עוד שביל אחד". (אנדד אלדן, "אור הפנים",עמ,49). נו, מה נעשה בו בשביל הזה בטרם יכוסה עשבים שוטים גם הוא?

  10. פינגבאק: עקדה נצחית (ו') | הצלחה

  11. פינגבאק: עקדה נצחית (ו') | הצלחה

  12. ארנון אבני הגיב:

    אתך לאורך כל הדרך
    והדרך הזו כוללת כל אמצעי מחאה וביטוי
    אני משתדל להשתתף בכל מה שאפשר כי זה מה שיש לי כאזרח ואני מאמין בעקשנות. ארבע שנים לפני פינוי גוש קטיף עמדנו כל יום שישי בצומת גמה בתביעה לפנות אותו. כולם צחקו עלינו אבל זה קרה. לא בגללנו אבל קרה.
    מעבר לזה אני די מיואש. לדעתי אנחנו מדינה שזקוקה לאישפוז כפוי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s