השנה ימלאו 40 שנה לבלדה המיתולוגית שכתב ושר שלמה ארצי על ברוך ג'מילי. הסיפור על הכתובת המפורסמת ממלחמת העצמאות שצוירה בזפת על בניין המשאבות בשער הגיא – "ברוך ג'מילי פ"ת ופלמ"ח" – הוא מקרה מבחן מעניין ודוגמא מצוינת של אירוע גרפי שולי יחסית, שקיבל, בזכות פזמון אחד (יפה כשלעצמו), מעמד אייקוני. את ההתדיינות על עצם הפעולה של ציור הכתובת, מחיקתה ושיחזורה כ"פנינה היסטורית" תוכלו לראות בדיונים הסוערים מאחורי הקלעים של הערך "ברוך ג'מילי "בוויקיפדיה. שם תוכלו לראות את כל קשת הגישות: מהמחמירים, המתנגדים למעשה "ההשחתה" הגרפי ועד מקדשי המיתוסים ההיסטוריים המצויירים. (התמונה המופיעה למעלה היא מתוך דף הפייסבוק "תרבות ישראלית – אהבה ומחקר").
שלמה ארצי שר את "הבלדה על ברוך ג'מילי" בפסטיבל הזמר 1974. הביצוע עם קצת חריקות – מי שרוצה לשמוע ביצוע יותר נקי, אבל בלי פניו הצעירות והנאות של ארצי – יכול להיכנס כאן.
אבל בבלוג הגרפי-ויזואלי שלי, יכול האירוע ההיסטורי-גרפי לפתוח דיון בנושא: למה "הם" כותבים בכלל את השמות שלהם על מבנים בולטים ומה "הם" מנסים להשיג בפעולה הזו. אני כותב "הם" במרכאות, כי אני בטוח שקוראי הבלוג השקולים ושומרי-החוק מעולם לא עשו מעשה שכזה, הרי לא כל אחד מאמין ששלמה ארצי יכתוב על הכתובת שלו בלדה, שתזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר, ותזכה את כותב הכתובת בתהילת עולם. כנראה יש פה צורך נפשי עמוק שמניע אנשים משחר ההיסטוריה – מהכובשים הקדומים ועד הפלמ"חניקים והנח"לאים, וגם סתם חובבי גרפיטי – להנציח את עצמם על הקיר הפומבי.
כתובות של נח"לאים משנות ה-50 על קיר בית השייח': יענקל'ה, שמעל'ה, עובדיה, בן-ציון (ויו-יו גם?). צילום: עומר ר' (מתוך המקומון "כאן", 1985)
דוגמאות לא פחות יפות, ו"היסטוריות" כמעט כמו עבודתו הגרפית של ברוך ג'מילי, צילמנו לפני הרבה שנים על "בית השייח'" אצלנו. הבית הזה, שהיה מבנה ששימש את תושבי האיזור בשנות ה-40, שרד אצלנו בשדות, ממש באמצע גן-הירק, עד שנת 2006. בשנה זו – אחרי שקירותיו התפרקו כמעט לגמרי ואיתם נהרסו גם שרידי הכתובות "ההיסטוריות" משנות ה-50 – הוא נהרס סופית. נותר רק מבנה עמדת השמירה עם הזרקור (הפרוז'קטור) שנועד באותן שנים לחפש מסתננים שנהגו להסתובב בשדות (ולפעמים גם בתוך הכפר, כפי שכבר סיפרתי פעם, בין הסיפורים הרבים על ילדי-הסְפר שהיינו).
בשנות פריחתו של בית השייח', כששימש מחסן גן הירק הלכו בחורי הכשרות הנח"ל המקומיות בדרכו של הגיבור משער-הגיא והנציחו את שמותיהם בחריטה אגרסיבית ודקורטיבית על הקיר המזרחי של הבית. הם לא קיוו (כך אני משער) שאי-פעם יומצא האינטרנט ומישהו יפתח בלוג ויתעד את פועלם הטיפוגרפי המרשים ובוודאי לא חשבו ששלמה ארצי (שהיה אז פעוט בן שנתיים) יכתוב עליהם בלדה.
מצגת קטנה עם סיפורו של בית השייח' בכמה תמונות: מימי הזוהר שלו ועד חורבנו – 1949-2006
(לחצו על התמונה אם המצגת לא מחליפה תמונות בכוחות עצמה)
ובכל אופן משכו אותי הבית והכתובות שעליו, לצלם אותם שוב ושוב, כולל סידרת צילומים זאת שמתעדת ממש את ימיו האחרונים, עד שעלו גם עליו שיני השופל המקומי.
עד היום לא גיבשתי דעה סופית – האם פעולת חקיקת השמות היא "ונדליזם מכוער" לשמו, או שהיא שאיפה אנושית ולגיטימית להנצחה עצמית (כפי שציין ג'מילי עצמו כששאלו אותו לסיבה לציור הכתובת שלו על בניין המשאבות בשער הגיא: "כאב לי שחשבו עלי כך. אני באמת לא שייך למשפחת הישראלי המלכלך, להיפך, אין פטריוט גדול ממני"). צעירים אלה הנמצאים בעיתות מלחמה או מתיחות ביטחונית, ולא בטוחים שחיים ארוכים עוד לפניהם, רוצים שמישהו ייזכר בהם, גם אם זה בגלל סיסמא מצוירת ללא איכות גרפית מיוחדת.
כתובות דומות ניתן למצוא גם על בית הביטחון באתר בארי הישנה (ובעצם בכל אתר בארצנו), אם כי נדמה לי ששם מופיעות גם כתובות בערבית, של צעירים מהצד השני של גבול הרצועה, בעלי תודעה לאומית אחרת אבל לא ממש שונה – גם הם רוצים, כנראה, שמישהו יזכור אותם בבוא היום.
וכתובות מודרניות ללא שום קונוטציות מלחמתיות, וגם שונות מבחינת הסגנון הגרפי ומבוססות על אמנות ההתזה והציור הצבעוני עם שבלונות-קרטון – הן כל כתובות המחזורים המפוזרות אצלנו בכפר (וכנראה שגם בערים וכפרים אחרים) על מבנים רבים, ובעיקר על האסם הישן שבכניסה לכפר. למרות שהכתובות נמחקו כבר כמה פעמים לא מנע הדבר מה"אקטיביסטים" בני המחזורים הבאים להמשיך לפעול תחת השראתו האמנותית-ההיסטורית של ברוך ג'מילי ולהנציח את עצמם (במקרה הזה – את שם כיתתם) למען ההיסטוריה.
הכתובת על הקיר: כתובות מחזורים על קירות הכפר – ונדליזם או גאוות יחידה?
אני לא משוכנע שכל המפעלים הגרפיים האלה של החקיקה בקיר והריסוס בצבע, הן פעולות שיש לעודד אותן, אבל בואו נסכם שזוהי "עובדה אמנותית" שאי-אפשר להתעלם ממנה, כמו רבות מעבודות הגרפיטי שזכו כבר להכרה של הממסד האמנותי, למורת רוחם של בעלי הקירות ובעלי-הבתים.
ואולי גם במקרה הזה יימצא הפתרון בעתיד הקרוב בעזרת הטכנולוגיות הוירטואליות והמציאות הרבודה. בעזרת הפיתוחים האלה, שרובם כבר זמינים לציבור, יוכל כל צעיר שירצה להנציח את שמו על קיר לקבל ברקוד QR או קוד AR של המציאות הרבודה
Augmented Reality. המרחב הציבורי עצמו ישאר נקי, ורק העוברים ושבים המעוניינים לראות את הכתובת שעל הקיר (בדרך כלל סביר שיהיו אלה הורי ה"פרחח", או חבריו לכיתת אמנויות-הרחוב) יוכלו באמצעות הסמארטפון או המשקפיים של גוגל לצפות בכתובת ההיסטורית ולשבח את הצייר (ואולי אפילו לעשות לו לייק). וכך מורשתו של ברוך ג'מילי וכיתות "תלתן" ו"פטל" לא תיעלם מקירות כפרנו וארצנו לנצח נצחים. ונוכל להמשיך לשיר ש"הכתובת על הקיר הפכה פתאום לשיר" גם כשהכתובת תהיה וירטואלית בלבד.
(אם ההדגמה לא זזה לבד – ליחצו על התמונה וראו את הפלא!)
_______
לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.
קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.
קווים ונקודות 
פטריוט פטריוט, אבל גם פוליגמי.
פוליגמי פוליגמי, אבל הוא היה פטריוט. חשבתי שתתייחסי יותר אל הצעות שמירת הסביבה שלי (עם הברקודים). אבל ככה זה, עד ששלמה ארצי לא יכתוב שיר על ברקוד (שהלך לאיבוד דרך מרפסת, למשל) אף אחד לא יתייחס אליהם. מסכנים.
אני לא יודעת מה יותר גרוע: פוליגמי או פטריוט 🙂
אל תעלב, אתה יודע שאני תמיד מגיבה לא לעניין.
רוזה, אני לא נעלב (רק קצת…), ובמיוחד אני שמח שאת (כביכול) מגיבה ש"לא לעניין" (לכאורה).
תמשיכי כך, וחג שמח.
פעם, בכיתה ט' בערך, באיזה רגע של אקטיביזם-פורק-עול – החבר'ה מ"צבר" (לא מסגירה שמות) כתבו על קיר בית הנעורים כתובת גדולה: "הלאה הממסד!". כבר לא זוכרת כנגד מה זעקה המחאה, ואולי היתה זו סתם בריזת חופש וודסטוקית שנשבה אלינו באיחור מעבר לים, יחד עם הד רחוק של צלילים מהגיטרהחשמלית של ג'ימי הנדריקס.
אז עוד איש במחוזותינו לא שיער שגרפיטי-המחזור-המסיים-הבוטה-והבועט יהפוך לרוטינה קונפורמיסטית שנתית, כזו שכל בוגר י"ב לא יכול להרשות לעצמו להרים חג-מחזור בלעדיה, אחרת הוא לא יחשב הולך בתלם המקובל של "ניפוץ המסגרת" שחרשו המורדים שלפניו…
[נו, ומה קרה אחר-כך? כלום. למחרת החליטו בחדר מורים ש"החבר'ה מצבר" צריכים לצבוע ולהעלים מיד את הכתובת הנועזת בעזרת מטאטא מהגג. ואכן, זה מה שהם עשו (חסר מקור. וחסרה תמונה, אבל היא ישנה איפשהו בארכיון).
לא הכרתי את האירוע המכונן הזה. בזמן ש״צבר״ היו בוודסטוק – אנחנו היינו בחולות של שטחי האימונים מדרום לבאר-שבע. וודסטוק והמחאה דילגו עלינו.