יונה עם עלה של זית? ||| יונה עם קסדה? עורבי מלחמה?

אני מעלה כאן נושא טעון וקשה. בטוח שלא כל הקוראים את הבלוג יחשבו כמוני. אבל לפעמים אין ברירה –  צריך לעמוד מאחורי הדברים שאמרת, גם כשרבים אחרים – מכובדים ונבונים ויודעים דבר או שניים על מלחמות ישראל – חושבים ההיפך ממך.

יהודה כתב לי בתגובה בבלוג על רשימות יום כיפור שלי:
"השיר של ארנון לפיד הייתה המדרגה הראשונה בירידת השמאל הציוני מהבמה. המדרגה הבאה הייתה הצהרתו של יצחק בן אהרון אחרי בחירות 1977. מכת החסד שחיסלה אותו סופית הייתה השיר "הילדים של חורף 1973". השיר הזה קיבל השראה מהשיר של לפיד וכך נסגר המעגל. . .
חבל מאד שהשיר של לפיד ולא התגובה של האם השכולה מהקיבוץ של לפיד לאותו השיר, היה זה שהפך להמנון השמאל".

אני לא יכול להתווכח עם דעות מוצקות ומגובשות של אנשים. בגילנו, לכל אחד כבר יש "השקפת עולם" או "דעות קדומות" שהתגבשו במהלך חייו.

אני אישית הזדהיתי, בזמנו, עם דבריו של ארנון לפיד. אני יודע שהוא עורר התנגדות לא מעטה. וזכורה לי היטב (לרעה) רשימת התגובה של חנה זמר, עורכת "דבר" בימיו הגדולים, שפסקה, כניצולת שואה כמובן: "לא בא לי לבכות איתך". ואני חשבתי כבר אז שכל דור סוחב את הטראומות והתובנות שלו, ולפעמים קשה לו להזדהות, או לפחות להבין (היום אומרים: "להכיל") את הטראומות של הדור שאחריו.

מאז, עברו כמה מלחמות והגבורה של "לא לבכות" שינתה כיוון. השיר שיהודה הביא כסמל: "הילדים של חורף 1973" שכתב שמואל הספרי הפך לסמל של תביעה "מפונקת" כאילו. הבטחתם (שלום) – תביאו אותו (הנה כאן, למשל, תוכלו לקרוא "שיר" תגובה). ולמרות הנימה התובענית, ולמרות שדווקא כותב רגיש, בן הדור שלי, כמו עלי מוהר ז"ל שכל-כך הזדהיתי עם כתיבתו, תיעב את התביעה שמקופלת בתוך השיר הזה, אני שואל את עצמי אם אנחנו לא מתנהגים כמו חנה זמר בשעתה אחרי מלחמת יום כיפור. ובעצם, בדיעבד, אפשר להתפלא על צה"ל שאישר ללהקת חיל החינוך לשיר שיר "תבוסתני ויללני" כזה עם מדי צה"ל, ולא פסל אותו כמו שעשה בזמנו אלוף פיקוד מרכז רחבעם זאבי עם "שיר לשלום" של להקת הנח"ל.

ובכל מקרה לי נשארו, מלבד התובנות המובנות-מאליהן ש"מלחמה היא דבר נורא", הספקות: האם באמת אנחנו (כשחצי מתושבי המדינה, כאמור, לא זוכר בכלל שהיה דבר כזה כמו מלחמת יום כיפור) כל-כך רוצים שלום, בזמן שאנחנו ממלמלים (דרך הצהרות ממשלתנו) משהו על "התהליך".

אולי לא הבטיחו לנו, ולא הבטחנו לעצמנו שום יונה. אבל אם נמשיך לא להאמין ולא לחפש ולרדוף אחרי השלום – בטוח שהוא לא יבוא לבד. ובמקום יוני-השלום יבואו שוב עורבי-המלחמה.

שנה טובה_1967ולסיום ציטוט עצמי, נאיבי מאוד, מהשנה-טובה הראשונה שציירתי ב-1967 (כן כן השנה המפורסמת ההיא כשהייתי נער). ככה הבנתי אז: אמנם לא רק יונה-עם-עלה-של-זית, אלא יונה-עם-קסדה. אבל בכל זאת זאת הייתה יונה. לא עורב.

_______

לנוחיות הקוראים: ניתן למצוא את רשימת כל הפוסטים הקודמים בתפריטים למעלה, עם כל כותרות העמודים וגם את "שיחה ממתינה", ובה נושאים לפוסטים עתידיים, תוכלו למצוא שם.

 קישור לדף הפייסבוק של הבלוג – המעוניינים יכולים להיכנס כאן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה היסטוריה, ישראל, צבא וביטחון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על יונה עם עלה של זית? ||| יונה עם קסדה? עורבי מלחמה?

  1. יהודה הגיב:

    מכיוון שיגאל העלה אותי על הצפ"ע ["ציור פני העדשה" למי שלא טנקיסט] להלן תגובתי.
    אולי שכחתם, אבל מאז 1973 השגנו כאן הרבה שלום. עם ירדן ועם מצרים וגם שקט מוחלט בגולן. זה בזכות ההישגים שהישגנו ב1967 וב1973. מוזר שבדרך להצגת תפישת עולמם, אנשים רציניים מתעלמים מעובדות. נשאר הסכסוך עם הפלסטינים, שהחודש מלאו 20 שנה להסכם הראשון איתם, שרק הירבה את הטרור במקום להפחית אותו. אין למישהו מונופול על הרצון לחיות כאן בשלום. יש הבדל בהשקפות כיצד להשיג אותו ועל מה מוותרים לשם כך. יש גם צד שני, שבלעדיו לא יהיה כאן שלום . לאלה שמאשימים רק אותנו בהעדר השלום, מומלץ לבדוק, בין השאר, את מערכת החנוך הפלסטינית ומה המסרים בעניין השלום, או לפחות ההכרה בישראל, שהיא מעבירה לדור הבא שגדל שם. הנטייה להעביר אלינו אל כל האחריות לכך שאין שלום עם הפלסטינים מאד לא מקובלת עלי, וכך גם השירים שמעבירים את המסרים האלה. להשקפתי, עם כל הצער והכאב, שגם עליהם אין למישהו מונופול, מדינה לא יכלה להתנהל ע"פ הלכי הרוח שייצג ארנון לפיד וממשיכי דרכו בלהקה הצבאית ההיא. לכן באה התגובה כמו של חנה זמר ועוד כמוה. זמר הבינה, כמו עוד אחרים, שהמסר של לפיד הוא התפרקות מוחלטת. התפרקות לא יכולה להיות מתכון לניהול של חיים. לא פרטיים וגם לא של מדינה. יש כנראה קשר בין האהדה בחוגים מסויימים לשיר הההתפרקות של לפיד להתפרקות של המפלגה שלו. התפרקות היא תוצר של מצב סופני. לכן היא לא מעוררת אהדה, בטח שלא אצל צעירים, ובצדק.
    חוץ מזה, הבלוג של יגאל הוא תענוג גדול בשבילי וכנראה בשביל עוד כאלה שגדלו בקיבוץ.
    גמר חתימה טובה לכוווווולם.

    • igalz הגיב:

      יהודה שלום וחג שמח,
      אני שמח מאוד על תגובתך. אני גם יכול להסכים על דבריך ש"אין למישהו מונופול על הרצון לחיות כאן בשלום". לא אכנס כאן להתנצחויות פוליטיות, מה גם שהבלוג הזה הוא בעיקר "בלוג אישי חוויתי", עם דגש ויזואלי-גרפי. כתבתי כבר בפוסט הזה מראש ש"לא כל הקוראים את הבלוג יחשבו כמוני", ואתה מילאת את חובתך – ועל כך תודה.
      תודה גם על המחמאות שהרעפת על הבלוג. שיהיה חג שמח לכולם – אנשי הכפר בעבר, בהווה ובעתיד, אנשי כפרים וערים אחרים, ולכל אנשי הארץ הזאת – בעלי כל הדעות, ואפילו לאנשי ארצות-רחוקות (אם הם חוגגים את החג): חג סוכות שמח.

  2. שרי אלדן הגיב:

    נפעמת קראתי דבריך.מחזקת ידיך."אל תיפול רוחך…לעזרת העם".
    של מי "שיר" תגובה ל"הילדים של חורף 1973"-הספרי? של אלי מוהר, שלך?
    ובאשר ליונה עם עלה-הזית והקסדה (בשנה טובה שלך מ-1967),ראה העורב המבצבץ מידי פעם וקורא…,ונראה כאילו החומה יוצאת ממקורו הפעור.(=גלי ז.בעבודתה "ירושמיים"). והזמן – כדרכו של הזמן – זורם ואוזל. והימים – הימים הנוראים,שלהי קיץ, ראשית לסתיו תשע"ד.

  3. נמרוד חפץ הגיב:

    סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.", זה רק פסוק אחד מרבים, על המלחמה נאמר כי תצא וכו' . לכן את שלום יש לחפש ולרדוף. לא ברור שהוא יבוא מעצמו בניגוד למחלמות שכן באות. ישר כול והמשך לרדוף אחרי השלום

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s